פרשת בהר-בחוקותי

אם בתוך סעדתו רוצה לאכול פירות ולשתות יין שצריך לברך אך ידיו מלוכלכים בתבשיל, לא יברך בידים מזוהמות אלא יטול ידיו או יקנחם במטפחת כדי שיברך על הפירות או היין בנקיות וכמו שכתב בחסד לאלפים: גם צריך האדם להזהר בכמה הלכות דרך ארץ השייכים לסעודה אשר הזהירו אותנו חז"ל בהם ואלו הן, שנים ממתינים זה לזה בקערה, דהיינו כשהאחד מסלק ידיו מן הקערה לאיזה עסק אז חבירו מפסיק מלאכול עד שיגמור עסקו, אבל אם הם שלשה אין השנים פוסקין בשביל האחד, וכל זה אירי בשוים זה עם זה אבל אם האחד מסב עם אביו או עם אחיו הגדול או עם מי שגדול בחכמה שחייב בכבודו צריך להמתין לו, ואין הגדול צריך להמתין לקטן וכנזכר בחסד לאלפים, מיהו אם יש לפניהם תבשיל ואחד מהם סילק ידו מן הקערה לאיזה עסק שאם ימתין השני יתקלקל התבשיל מחמת שיתקרר ולא אפשר לאכלו, אין צריך להמתין אפילו קטן לגדול:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין מסתכלין בפני האוכל ולא במה שאוכל כדי שלא יתבייש, ואם יש לפני המסובין קערה אחת מלאה שאוכלים כולם ממנה לא יתן אחר מהמסובין עיניו בה לברור ממנה חלק יפה לעצמו אלא יקח מן הבא בידו, וגם לא יושיט ידו אלא במה שלפניו, גם לא יקח בידו מנה גדולה ויניח לפניו או יאחזנה בידו ויאכל ממנה, ואם אוכלים על ידי כף לא ימלא הכף על כל גדותיו ויניח בפיו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יזהר שלא יטנף מלבושיו באכילו, ואם אוכל בידו לא ילכלך כל הידים אלא רק ראשי אצבעותיו, וטוב ונעים שלא יאכל אלא ע"י כף, ולא יאכל אלא רק ביד אחת ולא בשתי ידים, ולא יניח לגימה גדולה לתוך פיו, ובעת שמכניס המאכל לפיו יזהר שלא יתלכלך שער זקנו, ויזהר לדחות שער שפמו לכאן ולכאן קודם אכילו כדי שלא ישתלשלו הרבה על שפתיו ויתלכלו הרבה, ובכל דברים אלו יתנהג אפילו בביתו על שלחנו וכל שכן כשהוא אוכל עם בני אדם, והמזמין אורחים בביתו ומביא לפניהם תבשיל רוטב ואינו מביא להם כפות לאכול בהם הרי זה חוטא ומזלזל בכבוד האורחים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא ימהר בלעיסתו ואכילתו אלא יתנהג לאט לאט, אפילו אם מסב עם אדם גרגרן, ואם הבשר קשה לא יהא נושך בשיניו ומושך בידיו אלא יסלק ידו ממנו, ולא ימצוץ אצבעותיו בפיו בין אכילה לאכילה, ולא יראה חיבה וחשק על האכילה, ולא ימלא פיו אלא רק בכדי שיוכל לדבר בשפה ברורה, ולא יושיט ידיו לקערה עד שיגמור לבלוע מה שבפיו, ויפסיק מעט בין לעסיה אחת לאחרת, ואם המסובין עמו סילקו ידיהם מאותו מאכל גם הוא יסלק ידו אע"פ שעדיין תאב לאכול, דלאו אורח ארעא לאכול יחידי בין המסובין: ולא יאחז ידו פרוסה כביצה ויאכל, ולא ישתה כוסו בבת אחת בלי שיור, אלא ישתה כמנהג המדינה, ולא ישתה שתי כוסות זה אחר זה ולא יפשוט ידו בקערה בפני מי שגדול ממנו אפילו אם יש קערה בפני כל אחד ואחד, וכל העובר על הלכות דרך ארץ הנזכרות לעיל וכיוצא בהם הרי זה רעבתן גרגרן מסטרא דהוא דאמר הלעיטני נא (בראשית כה, ל), והנה הוא נאחז בסבך הסטרא אחרא, ואם הוא בעל תורה ועושה כן הרי זה מחלל שם שמים ולכן אמרו רבותינו ז"ל (תנא דבי אליהו רבה, א) דרך ארץ קדמה לתורה, וכאשר האריכו בזה בספרי המוסר והיראה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ייטב לבו בסעודתו אם מעט ואם הרבה יאכל פיתו בשמחה ולא בכעס ודאגה, ויזהר לאכול הטוב והמועיל לו לרפואה ולא מה שערב לו לפי שעה, וישתדל לכבוש תאותו באכילה ושתיה תמיד, וכתבו חכמי המוסר דבהיות המאכל או המשקה לפני האדם והוא מתוק לחיכו וחביב עליו ביותר וימשוך ידו ממנו בשביל סיגוף לכפרת עונות, הרי זה נחשב תיקון גדול בתיקוני התשובה ויש בו תועלת כמו התענית:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, לכן אפילו כוס של קידוש דליל שבת ויום טוב שמקדש מעומד, מנהג רבינו האר"י ז"ל אחר ברכת הקדוש לישב וישתה הכוס, ולא ישן סמוך לאכילה, ולא יעמוד מיד אחר אכילה וישהה כשיעור ברכה אחרונה של אותה אכילה, דאם אכל פת ישה בישיבתו שיעור ברכת המזון, ואם מזונות וכיוצא - שיעור ברכה מעין שלש:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הנכנס לבית בעל הבית כל מה שיאמר לו בעל הבית או גדול הבית יעשה, וישהה מעט כמנהג המדינה, ואין מסרבין לגדול, ולא יאמר הנכנס לבית חבירו תנו לי לאכול עד שיאמרו הם, ורק במים יאמר תנו לי מים לשתות:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו או לתוך הקערה לפי שאין דעת כל הבריות שוה, ולא ישתה מהכוס ויתן לחבירו דשמא שימות, ובצוואות רבי אליעזר הגדול מזהיר שלא לשתות ממה ששייר חבירו דשמא יש לו חולי ויתערב רוק בפיו באותו שיור, ומה שנוהגים העולם לטעום בני הבית מכוס של הקדוש שמקדש בעל הבית היינו מפני שיודעים שבעל הבית אין בו חולי שיזיק להם, ואע"פ שאמרו בהלכות דרך ארץ שלא ישתה כוס ויניחנו ריקן על השלחן אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתנהו לו, מכל מקום אם מנהג המדינה דלא קפדי בהכי גם הוא לא יקפיד:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אע"פ שאמרו חכמים ז"ל לשייר פאה בקערה מן התבשיל, עם כל זה כתב רבינו ז"ל בשער טעמי המצות דאין דין זה נוהג עתה בזה הזמן עיין שם, ומכל מקום לאו אורח ארעא לאכול המאכל כולו עד בא עד קיצו, וכל שכן שלא להיות מלחך פינכי משום שורת דרך ארץ וכנזכר בחסד לאלפים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כתב רבינו מה"ר חיים ויטל ז"ל בשער טעמי המצות היה נוהג מורי ז"ל פעמים רבות לצוות לבני ביתו שיביאו לפניו עשבי דדברא, שאין נזרעים בידי אדם, או קוצים ודרדרים שדרך בני אדם לאכלם והיה אוכלם כדי לקיים בעצמו קללת אדם הראשון שנתקלל (בראשית ג,יח) וקוץ ודרדר וכו' ואכלת וכו' עיין שם, ופה עירנו יע"א אפשר לקיים דבר זה בעשבי דדברא שקורין כאבר (עשב בר קוצני) והם דומין לקוץ ודרדר וכובשים אותה במים ומלח ונאכלים, אך צריך לבדוק מן התולעים היטב היטב:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם רואה אוכלים מושלכים בקרקע אסור להניחם כך אלא צריך להסירם משם, וכן אסור לגרום לאוכלים שיאסרו בהנאה שלא לצורך, וכל פירות שנמאסים ע"י זריקה אסור לזרקן אפילו לפני חתן וכלה בעבור שמחה או סימנא טבא, ופה עירנו עושין לפעמים בליל המילה שולחן מונח עליו ענפים ופרחים מורכבים זה על גב זה לנוי, וגובלין עיסה של קמח כדי לתחוב בתוכה הענפים, וגם מביאים פרי שקורין נומי (לימונית מתוקה) שהוא מתוק או רמון וכיוצא כדי לתחוב בהם הענפים להרכיבם זה על גב זה, ופירות אלו ודאי הם נמאסים ומתקלקלים בכך, וצריך למחות בהם שלא יעשו כזאת בשום מאכל ופירות אם יהיו מתקלקלים ונמאסים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין סומכי קערה מלאה בפת שמא ישפך ממנה על הפת וימאס, ואין לזרוק פת מאחד לאחד אע"פ שאינו נמאס בזריקה, גם יש בני אדם כשיעשו פירות כבושים במי ומלח יניחו בתוכם חתיכת פת כדי שיהיה לכבושין טעם יפה וחתיכת פת זו נמאסת ומתקלקלת וצריך למחות בידם בדבר זה, וכל אדם צריך לכבד את הלחם ועליו תבא ברכת טוב:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין מוכרין ביצת נבלה וטרפה לגוי, שמא ימכרנה לישראל. כיצד יעשה? יטרפנה בקערה וימכרנה. ואע"ג דכתב מור"ם ז"ל: אין מוכרין ביצה טרופה לגוי שמא יערבנה בפת - הנה פה עירנו בגדאד יע"א נהגו כסברת מר"ן ז"ל למכור ביצים טרופות לגוי. ואע"ג דפת בביצים לא שכיח בעירנו, עם כל זה שכיח לתת ביצים במיני מתיקה; כי כאשר מסננין הסוכר לעשות ממנו מיני מתיקה, מניחין בו חלבון ביצים; וכן עוד במתיקה שקורין "מן אל סמא" (מן השמים - ממתק מלחלוחית עלי עצים) מניחין גם כן לובן-ביצה, ועם כל זה נהגו למכור ביצה טרופה לגוי, אע"פ שקונים מיני מתיקה הנזכרים מן הגויים. והא דקונין מיני מתיקה מן הגויים ואין חוששין שמא יש בהם ביצת נבלה, היינו משום דאזלינן בתר רובא.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בהר־בחקתי, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין לקנות ביצה טרופה מן הגוי, דשמא ישראל מכר לו ביצת נבלה וטרפה וטרפן. ואע"ג דהאחרונים ז"ל כתבו דאין איסור לקנות ביצים טרופות מגוי אלא-אם-כן טרופות לגמרי, שמעורבים החלבונים והחלמונים יחד, אבל אם היא רק שבורה והחלבון והחלמון שלמים, מותר לקנות; עם כל זה פה עירנו בגדד יע"א נהגו שלא לקנות אפילו בכהי גונא דחלבון וחלמון שלמים.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בהר־בחקתי, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ביצה שיש לה שני חלמונים מותרת, וכמו שכתב במחזיק ברכה, אות ב', ושאר אחרונים. וביצה שאין בה אלא חלבון בלבד: אם היא קטנה ביותר, נמצאת בלול התרנגולים בבית ישראל, מותרת; אבל אם אינה קטנה מאד, אלא רק קטנה מעט מחברותיה, אין להתיר. ואם הביאה גוי, אפילו קטנה מאד אין להתיר; ועיין מחזיק ברכה ז"ל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בהר־בחקתי, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ביצת עוף טמא, וכן ביצת טרפה או נבלה שנתבשלה עם ביצים כשרות: אם היא בקליפתה, אינה אוסרת, שאין כוח בבישול להוציא גוף האסור דרך הקליפה; ומה שיוצא דרך הקליפה אין בו ממש, רק מיא דביעי בעלמא איהו; אבל אם ביצת האיסור קלופה או נקובה - אפילו אם ביצים הכשרות עודן בקליפתן, הרי זו אוסרת, וצריך ס"א (שישים ואחד) ביצים של היתר כנגדה לבטלה - בין שהיא שלמה ומכירה בין שהיא טרופה. ואע"ג דכל האיסורין שיעורן בששים - החמירו חז"ל בביצים, משום שיש בהם גדולים וקטנים, לכך הוסיפו אחת. ואם נתבשלה ביצה זו האסורה שהיא קלופה או נקובה בתוך התבשיל, אין צריך אלא שישים בתבשיל לבטלה. וכל זה הוא לבטל פליטתה, אבל היא עצמה אינה בטלה ואסורה. ואין משערין ביצה האסורה אלא כנגד מה שיש בתוכה, אבל כנגד הקליפה שלה אין צריך, ואדרבא, קליפתה מצטרפת עם ההיתר לבטל האיסור, שהרי כולם בולעים הטעם בשווה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בהר־בחקתי, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הא דאמרינן: אם ביצת האיסור עודנה שלמה בקליפתה שאינה נקובה, דאינה אוסרת, היינו דווקא בביצת עוף טמא או ביצת טרפה או נבלה; אבל ביצה שיש בה אפרוח, אוסרת אע"פ שאינה קלופה כלל, מפני שהאפרוח הוא נבלה. וכן הוא הדין אם היא ביצה שנמצא בה דם על החלמון, גם-כן אוסרת אפילו אינה קלופה, דטיפת הדם הוא התחלת ריקום האפרוח, ושדי תיכלא בכל הביצה; הלכך הטעם שיוצא ממנה הוא טעם בשר נבלה ממש, ואוסרת אפילו אינה קלופה. מיהו לעניין שיעור הביטול אם נתבשלה בתבשיל: אם היא ביצה שיש בה דם, סגי לה בששים כנגדה לבטלה; ואם היא ביצה שיש בה אפרוח שנתבשלה בתבשיל - יש אומרים שצריך אחד וששים כנגדה, משום דהוי כעין בריה, ומחמת חשיבותה הוסיפו לה חלק אחד יותר; ויש אומרים, גם ביצה שנמצא בה אפרוח שנתבשלה בתבשיל של היתר, סגי לה בששים; ובהפסד מרובה או שעת הדחק, יש להקל כדבריהם. ועיין משבצות זהב, סוף סעיף קטן י"ג, ו"ערך-השולחן", סוף אות ד', ושאר אחרונים. וכבר כתבנו לעיל: בין נשלקה עם הביצים, בין נתבשלה בתבשיל של היתר - מצטרפים הקליפות לבטל האיסור; והוא הדין הכא בביצת אפרוח או ביצת דם בחלמון, דמצטרפין קליפה שלהם עם ההיתר לבטל האיסור.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בהר־בחקתי, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אפרוח שנולד מביצת נבלה או טרפה, הרי זה מותר גמור. ויש אומרים שאין להושיב לכתחילה תרנגולת על ביצי טרפה, משום דאין לבטל האיסור לכתחילה; ויש מתירין בזה לכתחילה. והמקל, יש לו על מי לסמוך. ועיין "ערך-השולחן", אות ו'.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בהר־בחקתי, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם הניחו אפר בקדרה ששלקו בה הביצים, ונמצא שם ביצה שיש בה אפרוח או ביצה שיש בה דם בחלמון - כתב הרב "עדות ביהוסף" סאמון ז"ל, סימן מב, דמותרות הביצים הכשרות, משום דהאפר נותן טעם לפגם בבשר, כמו שכתב מר"ן ז"ל בסימן צ"ה, סעיף ד. וכתב הרב הנזכר דכן נוהגים במערב כשיש חופה או מילה, ששולקין הרבה ביצים לחלק לבני-אדם, נותנין אפר בתוך המים ששולקין בהם הביצים, ואז כשנמצאת בין הביצים ביצה שיש בה דם או אפרוח, מתירים שאר הביצים, שרי מה שפלטה הביצה היה טעם פגום ע"י האפר הנבלע בה, עיין שם. וכן פה עירנו בגדד יע"א יש גם כן מנהג זה, כששולקין ביצים הרבה ביחד, נותנין אפר בתוך המים, כדי שאם ימצא אח"כ ביצה שיש בה אפרוח או דם, לא יאסרו הביצים הכשרות. וגם לפי המנהג צריך להניח האפר בתוך המים שירתיח על האש קודם שיניחו הביצים; וגם צריך להניח אפר הרבה שיהיה טעמו ניכר במים. והנה, אע"ג דאנן אתכא דמר"ן ז"ל סמכינן בדין דסימן צ"ה הנזכר, ולא חיישינן למאן דפליגי בזה, וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל ב"שיורי-ברכה", בסימן צ"ה, שכתב דפשט המנהג כדעת מר"ן ז"ל - מכל מקום מנהג זה של דין הביצים הנזכר יש לגמגם, ובפרט בדין ביצה שנמצא בה דם. על כן - אע"ג דאין למחות ביד הנוהגין בביצים היתר ע"י אפר - שומר נפשו יחוש בזה, ותבוא עליו ברכה, כי יש פתחון פה לחלק בין דין הביצים הנזכר ובין דין מר"ן ז"ל דסימן צ"ה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בהר־בחקתי, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ביצה שנולדה ביום טוב שנתבשלה עם ביצים אחרות, והיא ושאר הביצים כולן קליפתן שלמה - אע"ג דכתבנו לעיל אם הקליפה שלמה, מותר, דאינו נותן טעם, דהנפלט מיא דביעי בעלמא איהו, מכל מקום משהו מיהא איכא, ודבר שיש לו מתירים, במינו אוסר במשהו, על-כן אסורות כל הביצים בו ביום, וכמו שכתב הרב "ערך-השולחן" בסימן צ"ח, אות ו'; וכתב דכן הוא דעת מר"ן ז"ל באורח חיים, סימן תקי"ג, יעוין שם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בהר־בחקתי, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן