פרשת בחוקותי

ייטב לבו בסעודתו אם מעט ואם הרבה יאכל פיתו בשמחה ולא בכעס ודאגה, ויזהר לאכול הטוב והמועיל לו לרפואה ולא מה שערב לו לפי שעה, וישתדל לכבוש תאותו באכילה ושתיה תמיד, וכתבו חכמי המוסר דבהיות המאכל או המשקה לפני האדם והוא מתוק לחיכו וחביב עליו ביותר וימשוך ידו ממנו בשביל סיגוף לכפרת עונות, הרי זה נחשב תיקון גדול בתיקוני התשובה ויש בו תועלת כמו התענית:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, לכן אפילו כוס של קידוש דליל שבת ויום טוב שמקדש מעומד, מנהג רבינו האר"י ז"ל אחר ברכת הקדוש לישב וישתה הכוס, ולא ישן סמוך לאכילה, ולא יעמוד מיד אחר אכילה וישהה כשיעור ברכה אחרונה של אותה אכילה, דאם אכל פת ישה בישיבתו שיעור ברכת המזון, ואם מזונות וכיוצא - שיעור ברכה מעין שלש:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הנכנס לבית בעל הבית כל מה שיאמר לו בעל הבית או גדול הבית יעשה, וישהה מעט כמנהג המדינה, ואין מסרבין לגדול, ולא יאמר הנכנס לבית חבירו תנו לי לאכול עד שיאמרו הם, ורק במים יאמר תנו לי מים לשתות:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו או לתוך הקערה לפי שאין דעת כל הבריות שוה, ולא ישתה מהכוס ויתן לחבירו דשמא שימות, ובצוואות רבי אליעזר הגדול מזהיר שלא לשתות ממה ששייר חבירו דשמא יש לו חולי ויתערב רוק בפיו באותו שיור, ומה שנוהגים העולם לטעום בני הבית מכוס של הקדוש שמקדש בעל הבית היינו מפני שיודעים שבעל הבית אין בו חולי שיזיק להם, ואע"פ שאמרו בהלכות דרך ארץ שלא ישתה כוס ויניחנו ריקן על השלחן אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתנהו לו, מכל מקום אם מנהג המדינה דלא קפדי בהכי גם הוא לא יקפיד:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אע"פ שאמרו חכמים ז"ל לשייר פאה בקערה מן התבשיל, עם כל זה כתב רבינו ז"ל בשער טעמי המצות דאין דין זה נוהג עתה בזה הזמן עיין שם, ומכל מקום לאו אורח ארעא לאכול המאכל כולו עד בא עד קיצו, וכל שכן שלא להיות מלחך פינכי משום שורת דרך ארץ וכנזכר בחסד לאלפים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בהר־בחקתי, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ביצה שיש לה שני חלמונים מותרת, וכמו שכתב במחזיק ברכה, אות ב', ושאר אחרונים. וביצה שאין בה אלא חלבון בלבד: אם היא קטנה ביותר, נמצאת בלול התרנגולים בבית ישראל, מותרת; אבל אם אינה קטנה מאד, אלא רק קטנה מעט מחברותיה, אין להתיר. ואם הביאה גוי, אפילו קטנה מאד אין להתיר; ועיין מחזיק ברכה ז"ל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בהר־בחקתי, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ביצת עוף טמא, וכן ביצת טרפה או נבלה שנתבשלה עם ביצים כשרות: אם היא בקליפתה, אינה אוסרת, שאין כוח בבישול להוציא גוף האסור דרך הקליפה; ומה שיוצא דרך הקליפה אין בו ממש, רק מיא דביעי בעלמא איהו; אבל אם ביצת האיסור קלופה או נקובה - אפילו אם ביצים הכשרות עודן בקליפתן, הרי זו אוסרת, וצריך ס"א (שישים ואחד) ביצים של היתר כנגדה לבטלה - בין שהיא שלמה ומכירה בין שהיא טרופה. ואע"ג דכל האיסורין שיעורן בששים - החמירו חז"ל בביצים, משום שיש בהם גדולים וקטנים, לכך הוסיפו אחת. ואם נתבשלה ביצה זו האסורה שהיא קלופה או נקובה בתוך התבשיל, אין צריך אלא שישים בתבשיל לבטלה. וכל זה הוא לבטל פליטתה, אבל היא עצמה אינה בטלה ואסורה. ואין משערין ביצה האסורה אלא כנגד מה שיש בתוכה, אבל כנגד הקליפה שלה אין צריך, ואדרבא, קליפתה מצטרפת עם ההיתר לבטל האיסור, שהרי כולם בולעים הטעם בשווה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בהר־בחקתי, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הא דאמרינן: אם ביצת האיסור עודנה שלמה בקליפתה שאינה נקובה, דאינה אוסרת, היינו דווקא בביצת עוף טמא או ביצת טרפה או נבלה; אבל ביצה שיש בה אפרוח, אוסרת אע"פ שאינה קלופה כלל, מפני שהאפרוח הוא נבלה. וכן הוא הדין אם היא ביצה שנמצא בה דם על החלמון, גם-כן אוסרת אפילו אינה קלופה, דטיפת הדם הוא התחלת ריקום האפרוח, ושדי תיכלא בכל הביצה; הלכך הטעם שיוצא ממנה הוא טעם בשר נבלה ממש, ואוסרת אפילו אינה קלופה. מיהו לעניין שיעור הביטול אם נתבשלה בתבשיל: אם היא ביצה שיש בה דם, סגי לה בששים כנגדה לבטלה; ואם היא ביצה שיש בה אפרוח שנתבשלה בתבשיל - יש אומרים שצריך אחד וששים כנגדה, משום דהוי כעין בריה, ומחמת חשיבותה הוסיפו לה חלק אחד יותר; ויש אומרים, גם ביצה שנמצא בה אפרוח שנתבשלה בתבשיל של היתר, סגי לה בששים; ובהפסד מרובה או שעת הדחק, יש להקל כדבריהם. ועיין משבצות זהב, סוף סעיף קטן י"ג, ו"ערך-השולחן", סוף אות ד', ושאר אחרונים. וכבר כתבנו לעיל: בין נשלקה עם הביצים, בין נתבשלה בתבשיל של היתר - מצטרפים הקליפות לבטל האיסור; והוא הדין הכא בביצת אפרוח או ביצת דם בחלמון, דמצטרפין קליפה שלהם עם ההיתר לבטל האיסור.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בהר־בחקתי, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אפרוח שנולד מביצת נבלה או טרפה, הרי זה מותר גמור. ויש אומרים שאין להושיב לכתחילה תרנגולת על ביצי טרפה, משום דאין לבטל האיסור לכתחילה; ויש מתירין בזה לכתחילה. והמקל, יש לו על מי לסמוך. ועיין "ערך-השולחן", אות ו'.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בהר־בחקתי, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם הניחו אפר בקדרה ששלקו בה הביצים, ונמצא שם ביצה שיש בה אפרוח או ביצה שיש בה דם בחלמון - כתב הרב "עדות ביהוסף" סאמון ז"ל, סימן מב, דמותרות הביצים הכשרות, משום דהאפר נותן טעם לפגם בבשר, כמו שכתב מר"ן ז"ל בסימן צ"ה, סעיף ד. וכתב הרב הנזכר דכן נוהגים במערב כשיש חופה או מילה, ששולקין הרבה ביצים לחלק לבני-אדם, נותנין אפר בתוך המים ששולקין בהם הביצים, ואז כשנמצאת בין הביצים ביצה שיש בה דם או אפרוח, מתירים שאר הביצים, שרי מה שפלטה הביצה היה טעם פגום ע"י האפר הנבלע בה, עיין שם. וכן פה עירנו בגדד יע"א יש גם כן מנהג זה, כששולקין ביצים הרבה ביחד, נותנין אפר בתוך המים, כדי שאם ימצא אח"כ ביצה שיש בה אפרוח או דם, לא יאסרו הביצים הכשרות. וגם לפי המנהג צריך להניח האפר בתוך המים שירתיח על האש קודם שיניחו הביצים; וגם צריך להניח אפר הרבה שיהיה טעמו ניכר במים. והנה, אע"ג דאנן אתכא דמר"ן ז"ל סמכינן בדין דסימן צ"ה הנזכר, ולא חיישינן למאן דפליגי בזה, וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל ב"שיורי-ברכה", בסימן צ"ה, שכתב דפשט המנהג כדעת מר"ן ז"ל - מכל מקום מנהג זה של דין הביצים הנזכר יש לגמגם, ובפרט בדין ביצה שנמצא בה דם. על כן - אע"ג דאין למחות ביד הנוהגין בביצים היתר ע"י אפר - שומר נפשו יחוש בזה, ותבוא עליו ברכה, כי יש פתחון פה לחלק בין דין הביצים הנזכר ובין דין מר"ן ז"ל דסימן צ"ה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בהר־בחקתי, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן