פרשת שמיני

כתב רבינו ז"ל בשער המצות נטילת ידים שיעורה כל היד שהוא חמש אצבעות והכף עצמה עד פרק הזרוע וכו', ובזה יובן ענין נטילת ידים שהוא לשון נשיאות כמו "וינטלם וינשאם" (ישעיה סג, כט), אשר ביאורו הוא שבעת רחיצתם יגביהם למעלה עד כנגד ראש, ולפחות עד כנגד שתי הפנים שבו כי גם הפנים מכלל רישא אינון, וכאשר תגביה ידיך תכוין להכניס קשר הזרועות לפנים, ולא יהו יוצאין ובולטין כמנהגם לאחורי הגוף והם הנקראים קובד"ו בלשון לעז בסוד וכל אחוריהם ביתה עד כאן לשונו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שמיני, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יברך על נטילת ידים אחר הנטילה קודם הניגוב, ואם לא בירך עד שההתחיל לאכול שוב לא יברך, ויש מי שאומר שאפילו אם לא בירך עד לאחר הניגוב שוב לא יברך, לכן צריך ליזהר לברך קודם הניגוב, וכל שכן שאסור לו לברך בהיותו מנגב ידיו כמנהג המון העם, שהרי אסור לעשות עסק אפילו כל דהוא בשעה שמברך, וכנזכר בחסד לאלפים סימן קנ"ח אות ג' ועיין מטה יוסף חלק ב' ושאר אחרונים, ולפי זה אם שכח ולא בירך קודם ניגוב לא יברך אחר ניגוב משום ספק ברכות, מיהו הרב המגיה בחסד לאלפים שם כתב דאם נגב ידיו קודם ברכה יחזור ויטול ידיו כדי לברך קודם ניגוב עיין שם, ויפה כתב וכן ראוי לעשות כדי שלא יפסיד הברכה, ואין בזה משום גורם ברכה שאינה צריכה וכמו שכתבתי בס"ד בזה במקום אחר, אך קודם שיטול יגע בבשרו בידיו ויטמאם, ויטול ויברך קודם ניגוב:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שמיני, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ינגב ידיו היטב קודם שיבצע שהאוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא (סוטה ד:), ויש מחמירין אפילו בנוטל ידיו בבת אחת ושופך עליהם רביעית בבת אחת עם כל זה צריך נגוב קודם אכילה, ולא ינגב ידיו בחלוקו דקשה לשכחה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שמיני, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם עשה צרכיו ורוצה מיד לאכול, יטול ידיו תחלה בשביל עשיית צרכיו ויברך אשר יצר, ואח"כ יגע בידיו במקומות המכוסים בגופו, ואז יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, אבל אי אפשר לעשות נטילה אחת לשתיהם דאין הנטילות שוות, מפני כי נטילת בית הכסא צריכה שלש פעמים בסירוגין, ונטילת ידים לאכילה צריכה שלש פעמים רצופין בזה אחר זה, לכך יעשה כאשר כתבנו, מיהו אם אין לו מים הרבה או שהוא צריך למהר יעשה כך, שיטול ידיו בסירוגין שלש פעמים ויכוין בנטילה זו אדעתא דהכי שרוצה לאכול ויברך על נטילת ידים והמוציא, ואחר שיאכל כזית של המוציא יברך אשר יצר, אך לא יעשה כך אלא מדוחק, דלכתחילה טוב לעשות שתי נטילות כל אחת כדינה כאשר כתבנו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שמיני, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

האוכל צריך נטילת ידים אפילו אם אדם אחר נותן לתוך פיו והוא אינו נוגע במאכל, ואסור להאכיל למי שאינו נוטל ידיו, וכן אסור ליתן לאכול למי שיודע בו שאינו מברך, על כן בעל הבית שמביא פת לבני ביתו ויודע שאין מברכין ואין עושין נטילת ידים הרי קולר העון תלוי בצוארו, וכן אם יבא עני לביתו לבקש לחם ויודע בו שאינו מברך ואינו נוטל ידיו, הרי זה עושה איסור במקום מצוה ועל זה ידוו הדווים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שמיני, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

צריך שיהיה במים רביעית מכונס במקום אחד, דהיינו שבעה ועשרים דרה"ם מים שהוא שיעור ביצה וחצי, ואם לא היה בכלי רביעית ושפכם על ידו וחזר והביא מים והשלים, ידיו טמאות ואין לו תקנה אלא עד שינגבם ואז יחזור ויטיל עליהם מכלי שיש בו רביעית מים, וצריך שכל אדם ישים דעתו בדבר זה כי הוא מצוי ושכיח שהאדם לפי תומו לוקח הכלי ושופך על ידיו בחשבו שיש בו יותר מרביעית מים, ואחר ששפך ידע שהוא חסר מרביעית דאז יזהר לנגב תחלה, ואח"כ יטול ממים שיביא מחדש שיש בהם שיעור:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שמיני, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הנוטל ידיו צריך להזהר שלא יפסוק הקלוח עד שיטול כל היד בבת אחת שתתכסה כל היד במים שלא ישאר אפילו קצת ממנה שלא יתלחלח במים, ודבר זה מצוי הרבה שלפעמים שופך על היד מים רבים ועם כל זה ימצא מקום קטן ביד שלא נאחז בו המים ונשאר יבש ממש:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שמיני, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

נטל מקצת ידו ונגבה, וחזר ונטל הנשאר בידו הרי ידו טמאה כמו שהיתה, דאין נטילה לחצאין אם אין על מקצת שנטל טופח על מנת להטפיח:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שמיני, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מי שיש לו מכה בידו ורטיה עליה אין צריך להסיר הרטיה בשעת הנטילה, ורק יזהר ליטול ידיו מרביעית מים בבת אחת, שאם לא כן המים שעל הרטיה יחזרו ויטמאו את היד, ואע"פ שהוא נטל מרביעית טוב שיכרוך על הרטיה סמרטוט רך משום זוהמא ועיין באליה רבה, ואם באמצע השולחן הסיר הרטיה או נפלה צריך לחזור וליטול כל היד שאין נטילה לחצאין:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שמיני, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם נטל ידיו ובעת שבא לשפשף ראה שנשאר מקום בכף ידו שלא נאחז שם מים שנשאר יבש, ולא נשאר מים בכלי וגם לא אפשר להביא ממקום אחר כדי שיטול פעם שנית, הרי זה יזהר שלא ישפשף, שאם ישפשף יטמא כל ידיו מחמת אותו מקום שנשאר בלא מים וימתין עד שתתנגב מאליה שלא ינגבה במטפחת, והרי זה יוצא ידי חובת נטילה כמאן דאמר דסבירא להו דסגי עד האצבעות, ואע"ג דלא קימא לן כוותיה, סמכינן בכהאי גונא שהוא שעת הדחק לאכול פת ע"י נטילה זו מאחר דאי אפשר לו לתקן הדבר, אך לא יברך על נטילת ידים אלא יברך בלא שם ומלכות, ורק יהרהר בשם ומלכות ועיין חסד לאלפים קס"ב אות ג':

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שמיני, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם נטל ידו אחת ונגע בה בחברתה שלא נטל אותה עדיין, או אם נגע בידיו אדם אחר שלא נטל ידיו, ואפילו אם נגע בו תינוק בן יומו בידיו הרי נטמאו ולא מהני להו נטילה אלא עד שינגבם תחלה ויחור ויטלם, אך לא יברך פעם שנית, ואפילו נטל שתי ידיו ולא נזהר לשפוך רביעית על כל אחת בבת אחת ושפשף יד בחברתה נטמאו ידיו, ואין לו תקנה עד שינגבם ויחזור וינטלם בלא ברכה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שמיני, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יש חסידים ואנשי מעשה מדקדקין שאין נוטלין הם בעצמם, אלא יהיה אדם אחר שופך לידים שלהם, מפני דלפעמים אם לא שפך רביעית על ידו האחת אז כשיבא ליתן מים על ידו האחרת יהיה צריך להשפיל ידו, ואז חוזרין המים שחוץ לפרק ומטמאין את היד, ועוד חוששין שמא בנתינת הכלי מיד ליד נוגעת היד שנטול ביד שלא נטל ותטמא, ועוד חוששין מחמת לחלוח שנטמא בנגעו ביד שאינה נטולה ומטמא אח"כ את הנטולה כשאוחזת באוזן הכלי, על כן מי שמוכרח ליטול בעצמו ישים לבו להשמר בכל אותם החששות שלא ישגה בהם ובחששה האחרונה שהיא בעבור לחלוח הכלי יזהר לאחוז פעם השנית במקום חדש, ואם אי אפשר לו בכך יש לסמוך על המקילין שאומרים המים שבאוזן הכלי או בדופני הכלי אין מטמאין בנגיעת יד שאינה נטולה דהכי קימא לן להלכה וכנזכר בחסד לאלפים אות ה':

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שמיני, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים, צריך לכרוך ידיו במפה כדי לאכול פת, ואם ימצא לו מים בודאי עד כדי הילוך שעה ורביע ימתין ולא יאכל, ולכן אם הוא מהלך בדרך ורוצה לאכול ואין לו מים, אם יש מים לפניו עד מהלך שעה ורביע ימתין ולא יאכל עד שיגיע לשם ויטול, ואם אין מים לפניו כלל אך הם לאחוריו אם הוא שיעור מהלך רבע שעה יטרח ויחזור לאחוריו ויטול ידיו כדי לאכול, ואם הוא יותר מרביע שעה אינו מחויב לחזור בעבור זה, והא דאמרינן בשיעור רבע שעה חוזר היינו בהיכא דליכא פחד וחשש סכנה, אבל בפחד וחשש סכנה או שהוא הולך עם השיירה ואין ממתינין לו, בכל זה יכרוך ידיו במפה ויאכל הפת:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שמיני, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

קודם שיטול ידיו כדי לאכול פת, יזהר לומר "לשם יחוד קודשא בריך הוא וכו' הריני בא לקיים מצוות עשה דרבנן ליטול ידי ולשפשפם היטב קודם סעודה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרי ולעשות רצון בוראי לתקן שורש מצוה זו במקום עליון, ויהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי שתהיה חשובה ומקובלת ורצויה לפניך מצוה זו של נטילת ידים והשפשוף קודם סעודה, כאלו כונתי בכל הכוונות הראויות לכוין, ובזכות מצות הברכה אשר נברך על נטילת ידים קודם סעודה, יהיה עתה עת רצון לפניך וימשך מן אור אין סוף שפע מוחין ואורות גדולים לשנים עשר פרצופים הרמוזים בעשר ספירות הכוללים הרמוזים בעשר אצבעות הידים, ומשם נקבל שפע עשרה ברכות ככתוב ויתן לך האלהים (להמשיך מאין סוף מוחין ושפע) מטל השמים (חכמה) ומשמני הארץ (בינה) ורוב דגן (דעת) ותירוש (חסד) יעבדוך עמים (גבורה) וישתחוו לך לאומים (תפארת) הוי גביר (נצח) לאחיך (הוד) וישתחוו לך בני אמך (יסוד) אוררך ארור ומברכיך ברוך (מלכות):

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שמיני, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

חציצה - לאו דווקא על גופה, אלא אפילו בבית-הסתרים שאין המים באים שמה, מכל מקום צריכין להיות ראויין לביאת מים. לפיכך צריכה לנקות שיניה; ואם טבלה ונמצא אח"כ דבר בין שיניה, לא עלתה לה טבילה. ולכן נוהגין שלא לאכול בשר ביום לכתם לבית-הטבילה, מפני שהבשר נכנס בין השיניים יותר משאר אוכל, וחוששין שמא לא ינקום יפה. ובשבת ויו"ט דמוכרחים לאכול בשר, יזהרו לנקות יפה יפה. ותזהר כל יום הטבילה שלא לעסוק בבצק וכיוצא בדברים הנדבקים שאינם עוברים מן הגוף בנקל. וערב שבת וערב יום טוב שמוכרחת לעסוק בזה, תזהר לרחוץ יפה אחר כל עסק, ותשים דעתה על זה. ותזהר שלא לאכול בין חפיפה לטבילה שום מאכל כלל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם שכחה להעביר שער של מקום ערווה - אם כבר רחצה אותו מקום היטב קודם טבילה, ולא נשאר שום זיעה ושום דיבוק בשערות, אינו חוצץ בדיעבד; ועיין "שיורי ברכה", סעיף קטן ב'.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אישה שיש לה שן תותבת של עצם או של כסף שמעמידין אותו במקום השן שנפל ממנה כדי שלא תתגנה - העליתי בסה"ק "רב-פעלים", דאם אין דרכה להסירו לפעמים כדי לנקותו, אינו חוצץ, ויכולה לכתחילה לטבול בעודו עליה; אבל אם דרכה לפעמים להסירו כדי לנקותו, נכון להסירו קודם טבילה, כמו שכתב הרב "מאורי-אש", יורה דעה, סימן עה ועו; ורק אי איכא טרחה גדולה בהסרתו, שצריכה לילך אצל האומן להסירו לה מפני שהוא קבוע בחוט כסף, וצריך אומן להסירו ולהחזירו, ויש לה בושה בדבר זה שתתפרסם טבילתה - יש לסמוך על סברת המתירים לטבול בשן זה בכל גוונא; ואין לחוש לסברת הגאון "שואל ומשיב" קמא, חלק ג, סימן כ"ז, שאסר וחלק על המתיר; וכאשר הארכתי בס"ד בסה"ק הנזכר, ודחיתי כל ראיות שלו; ועוד הבאתי שם דבריו ב"שואל ומשיב" תנינא, חלק ג', סוף סימן ק"ח, שנראה שחזר בו הרב מסברתו הנזכרת, שהתיר שם בעיניים אע"פ שלפעמים מסירה אותה, יעוין שם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אישה שהתיך לה הרופא עופרת בתוך נקב השן שלה לרפואה, אע"ג דהרב "חכמת-אדם" ס"ל דהוי חציצה, ופרש טעמו ב"בינת-אדם", אות י"ב - הנה יש להשיג על ראיות שלו; והעיקר כהגאון "שואל ומשיב" תנינא, חלק ג', סימן ק"ח, דפלג על "חכמת-אדם" והתיר בזה, יעוין שם. וכן בספר "חוקי-דעת" כתב דה"מאיר נתיבים" למהרש"ך החליט להתיר, יעוין שם; וכן הרב "נחל-אשכול", חיבור על ספר "האשכול", בהלכות מקואות, סימן ס"ה, אות ו', האריך להתיר בזה, יעוין שם. ועל-כן העליתי בס"ד בתשובה בסה"ק "רב-פעלים" לסמוך על המתירין, ובפרט שהוא מידי דרבנן.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אישה שיש לה חולי אוזן, והרופא אמר אם יכנסו המים באוזנה יזיק לה מאד - העליתי בסה"ק "רב-פעלים", דאין לה לעשות תקנה לעצמה להניח צמר-גפן באוזנה כדי שלא יכנסו המים, כי בזה הוי חציצה; אלא תעשה כאופן שעשה הרב "שיבת-ציון" ז"ל, סימן מ"ב - שתרד חברתה עמה למקוה, ותעמוד רחוק ממנה, ותטביל חברתה את ידה במקוה, ואח"כ תתחוב חברתה את אצבעה באוזני האישה הזאת, ותזהר שלא תתחוב בחוזק אלא ברפיון קצת; אבל היא עצמה לא תניח אצבעה באוזנה, כי אי אפשר להגביה ידיה בשעת טבילה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

צריכה להיזהר לעשות החפיפה ביום השביעי סמוך לטבילה. וקודם החפיפה תחתוך ציפורני ידיה ורגליה, ותסיר שיער בית-השחי וערווה בכל אופן שיהיה - הן ע"י חוט, הן ע"י תער, הן ע"י סם - באופן שתסיר כל השיער כולו מעיקרו, ואח"כ תעסוק בחפיפה, וכך היא: תרחץ ראשה במים חמין, ואפילו בפושרין או חמי-חמה סגי, ותסרק שיער ראשה במסרק היטב שלא יהיו השערות דבוקין ומקושרין; והסריקה תהיה בשעת רחיצה בחמין, שבזה יהיה השיער מנוקה היטב; ואח"כ תרחץ בחמין שיער ריסי עיניה, ותשפשף בידיה להפריד השערות של ריסי עיניה שלא יהיו נדבקין ומקושרין; ובפרט אישה שיש לה מחוש בריסי עיניה, שדרכם להיות דבוקים זה עם זה, שצריכה לשים לבה על ניקיון שלהם היטב. ותזהר שלא יהיה לפלוף בעיניה - הן מבפנים, הן מבחוץ, אפילו לח; ואח"כ תרחץ כל גופה בחמין, ותשטוף בשעת חפיפה גופה ושיערה, ותסיר כל לחלוחי צואה שעל בשרה שהם מחמת זיעה; וגם תרחץ היטב בין אצבעות רגליה מן האבק שנדבק שם, ותנקם יפה בין כל אצבע ואצבע, ולא תשכח אחת מהם; ותעיין היטב ותבדוק בכל גופה בכל מקום שאפשר לה לבדוק, שלא יהיה עליה דבר חוצץ. וכן לפעמים יש מיני כינים מתים דבוקים בשיער, ותשגיח היטב עליהם להסירם. וכן צריכה להסיר הצואה מתוך החוטם בפנים מה שאפשר, אבל מה שהוא למעלה בתוך החוטם, לא חייץ; וכן צריכה להסיר צואת האוזן ולנקותה יפה. ויש נשים שדרכן לשפשף ראשם בטיט שקורין בערבי "טין כאווא" (בוץ רחצה) כדי לנקותו היטב, ומכוח השפשוף בטיט זה יכנס מן הטיט בתוך האוזן, וידבק שם במקום שהוא נראה לכל; לכן צריך שתשים לב לרחוץ אוזניה במים חמין אחר השפשוף, שמא נשאר שם מן הטיט הזה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אע"פ שסרקה וחפפה בביתה, תישא מסרק עמה לבית-הטבילה, ותסרוק שם קודם טבילה. ואע"פ שחפפה כראוי ועיינה גופה כראוי בשעת חפיפה, עם כל זה אחר שתפשוט חלוקה לטבול, בעודה עומדת על שפת המקוה, צריכה לעיין ולבדוק גופה בכל מקום שאפשר לראות; וגם תמשמש בידיה ובראשה וגבה לבדוק אם יש שם דבר חוצץ. ועיון ובדיקה זו היא מדאורייתא, ולכן צריך להיזהר בה מאד שלא תשכחנה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

חל טבילתה בליל מוצאי-שבת, שאי אפשר לה לחוף ביום, תחוף בערב-שבת, ותחזור במוצאי-שבת לחוף ולסרוק מעט בחמין; וכן אם חל טבילתה במוצאי יו"ט; וכן אם חל יו"ט ביום חמישי ושישי, וחלה טבילתה במוצאי-שבת - תחוף ביום ד' שהוא ערב יו"ט, ותקשור שערותיה ותשמרם שלא יתבלבלו. ותזהר באותם הימים שבין חפיפה לטבילה שלא ידבק בה מאומה מן מאכל ומשקה שדרכן להדבק בבשר. ואם היא עקרת-הבית וצריכה לעסוק בידיה וליגע בדברים הנדבקים, תרחץ ידיה אחר כל פעם שעוסקת. ובליל טבילתה: אם הוא חול המועד, תעשה חמין ותרחץ ותסרוק קודם טבילה; ואם הוא שבת אחר יו"ט, תעיין היטב ותבדוק גופה ושערות ראשה שלא יהיה דבר חוצץ, ותדיח בית-הסתרים במים חמין שהוחמו ביו"ט, אבל לא תרחץ כל גופה; ותנקה שיניה קודם טבילה, שלא ישאר בשר ולא שום פרורין, ותטבול.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

צריך לעמוד על גבה יהודית גדולה בת י"ב שנה ויום אחד בשעה שטובלת, כדי שתראה שלא ישאר שיער אחד משערות ראשה צף על-פני המים. ואם יש ספק שמא נשאר משהו בחוץ, אפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה. ולא תאחוז בה חברתה בשעת טבילה; ובשעת הדחק שצריכה לכך, אז חברתה תטבול ידה תחילה במקוה ותאחז בה ברפיון.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא תטבול בקומה זקופה, מפני שיש מקומות אשר מסתתרים בה ע"י כך. ואל תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה, אלא שוחה מעט, עד שתחת דדיה יהיה נראה כדרך שנראה בשעה שמיניקה את בנה; ואינה צריכה להרחיק ירכותיה זו מזו יותר מדי, וגם לא להרחיק זרועותיה מהגוף יותר מדי, ויהיו כדרך שהם בעת הילוכה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אינה צריכה לפתוח פיה כדי שיכנסו המים, ולא תקפוץ אותו יותר מדי, אלא תשיק שפתותיה זו לזו דיבוק בינוני. ואע"ג דאם קרצה שפתותיה לא עלתה לה טבילה כמו שכתוב בסעיף כ"ז, מכל מקום אם קרצה שיניה, לא הוי חציצה, כמו שכתב "פתחי תשובה", סעיף קטן י"ג, בשם "חמודי-דניאל". ולא תעצים עיניה ביותר, דעל ידי כך נעשים קמטים למטה; וגם לא תפתח עיניה ביותר, דנעשים קמטים למעלה, אלא תסגרם ברפיון.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא תטבול ביום, ואפילו אם טובלת ביום השמיני; ורק היכא דאיכא אונס גמור שאינה יכולה לטבול בלילה, תטבול ביום השמיני; אבל ביום השביעי לא תטבול בשום אופן. והכלות, בטבילה ראשונה שטובלין קודם החופה שאי אפשר לטבול בלילה, טובלין ביום השמיני. ובשעת הדחק, כגון שאם יתאחרו עוד, תהיה הביאה סמוך לוסתה, או שיש להם הכרח אחר, מותר שתטבול הכלה טבילה הראשונה שקודם החופה שעדיין לא הלכה אצל בעלה, ביום השביעי, דיש לסמוך על המתירים בזה כי רבים המה, וכמו שכתבתי בסה"ק "מקבצאל". ומה שהתרנו לטבול ביום השביעי, זה אינו אלא לכלה בטבילה הראשונה דווקא.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא תעמוד על שום דבר המקבל טומאה בשעת טבילה; לכן אם המקוה עמוק הרבה, אין מביאין כלי וכופין אותו על גביו כדי שתעמוד עליו, אלא מסדרים אבנים גדולות זו על גבי זו ועומדת עליהן. ובמקום שנהגו לשפוך עליה מים אחר הטבילה ביציאתה מן המקוה בעוד רגליה במים לחמם גופה, אין למחות בהם; ופה עירנו בגדד נוהגים היתר בזה. ויש מקומות שעושין "מאכינה" (מכונה) אצל המקוה לחמם המים שבו כדי שתטבול בחמין ממש. והנה אע"ג דיש הרבה גדולים מתירים בכך, מכל מקום מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, פסק כדעת המחמירין, משום גזרת מרחצאות; והארכתי בזה בתשובה בסה"ק "רב-פעלים"; אמנם אח"כ פסקתי להתיר דבר זה בעירנו ע"פ דברי הרי"ף ז"ל בספרו "נבחר מכסף", סימן י"ז, שכתב שם עדות מגדולי הדור, שגם מר"ן ז"ל עשה מעשה לחמם המקוה, הפך ממה שכתב בשולחן ערוך, סמן' ר"א, סעיף ע"ה, יעוין שם. וכתב לי ידידנו הרב הגאון מורנו רבי אליהו מני נר"ו על מנהג עיר הקודש ירושלים תוב"ב, דהאשכנזים הי"ו, אפילו בימי הקיץ מחממים המקוה להנשים, כי חוששים פן מחמת הקור אינם טובלים כראוי; והספרדים הי"ו, כשטובלין במקוה אשר בתוך המרחץ שאינו כל כך קר מחמת הבל המרחץ, טובלין בצונן; אכן לפעמים שבית-המרחץ סגור או ביוקר, הולכים לטבול במקוה של האשכנזים שהוא חם; עד כאן דבריו נר"ו.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אע"ג דכתב מר"ן ז"ל לברך על הטבילה קודם שתטבול - המנהג פשוט כמו שכתב מור"ם ז"ל, שתטבול תחילה טבילה אחת בלא ברכה, ואח"כ בעודה במים תברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה", ואחר הברכה תטבול שנית. ותשגיח יפה בטבילה שנייה זו שתהיה כהוגן, כדת וכהלכה. ופה עירנו בגדד יע"א נוהגים הנשים לטבול אחר הברכה שלש פעמים, ויפה עושין, שבזה יוצאים ידי חששות הנזכרים בעיניים ובפה ובשחיית הגוף וכיוצא - שאם לא נעשית יפה באחת, תעלה יפה בשנית או בשלישית. וטוב להניח סודר על ראשה בשעת הברכה, ותסיר אותו חברתה מעליה אחר הברכה, ותטבול. וטוב לומר פסוק "ויהי נועם וכו'" קודם הברכה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

צריך שתהיה האשה צנועה להסתיר טבילתה מבני-אדם; ומי שאינה צנועה בכך, עליה נאמר: "שוכב עם בהמה". ואם בעלה בעיר, מצווה לאישה שתטבול בזמנה; ואין לבטל לילה אחד מן פריה ורביה; צא ולמד מיהושע, עליו השלום (מגילה ג.). והמאחרת טבילתה כדי לצער את בעלה, עונשה גדול מאוד; ועיין "חתם-סופר", יורה דעה, סימן ק"ע וקצ"ו. ואם אין בעלה בעיר והגיע זמן טבילתה, לא תטבול. ואם יש הכרח לטבול מחמת איזה סיבה - כתב "שבות-יעקב" ז"ל, חלק ג', סימן ט"ז, דמנהגם שתניח בלילה אצלה תינוק, וגם תניח תחת הכרים סכין אחד, יעוין שם. ונסתפקתי אם מנהגם זה הוא אפילו אם בעלה בעיר, ורק אותו לילה ישן בבית אחר; וכן אם נתאחר לבוא אחר ב' וג' לילות, אם צריכה לעשות כן בכל לילה, או דווקא בלילה ראשונה; ומן הספק - החושש לזה, יעשה בכל גוונא, והבוטח בה' חסד יסובבנו.

אמר המחבר: יש לצרף עם הלכות אלו קצת הלכות חלה, המוטלת גם כן על האישה; כי כשם שאשה צריכה להזהר הרבה בהלכות נדה, כך צריכה להזהר בהלכות חלה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות כ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

שיעור עיסה שתתחייב בחלה היא שבע מאות ושבעה ושבעים דרה"ם (יחידות משקל - 3 גרם ועוד), שכך עולה חשבון מ"ג ביצים וחומש ביצה, שהוא שיעור עיסה החייבת בחלה, וכמו שכתב הרב הגאון רבנו חיים פאלאג'י ז"ל ב"חיים לראש", דף ק"י, עמוד א', יעוין שם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות כא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

קודם שתפריש תברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה תרומה; ואח"כ תאמר "הרי זו חלה", וכאשר כתבתי בס"ד בהלכות שבת הגדול, בהלכות שנה הראשונה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות כב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בזמן הזה דחלה לשריפה אזלא, אין לה שיעור ומפרישים דבר מועט; ברם רבנו האר"י זלה"ה סבירא ליה, גם בזמן הזה ידקדקו להפריש אחד מן ארבעים ושמונה, וכנזכר בשער-טעמי-המצות, שלח-לך, יעוין שם. וכתב רבנו חיד"א ז"ל ב"ברכי יוסף", שלא ראה ולא שמע שום חסיד נוהג בזה, עיין שם. ובסה"ק "מקבצאל" כתבתי: כיון דרבנו הגדול אמר כן, טוב שיעשה האדם פעם אחת בשנה כי דברי רבנו האר"י ז"ל, ויעשה זאת האיש בעצמו, לקיים פעם אחת הפרשת חלה בידו. ודבר בעתו מה טוב, להוסיף זכות על זכיותיו קודם יום הכפורים.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות כג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

העושה עיסה כדי לבשלה או לטגנה, מפרישין ממנה חלה בלא ברכה; ואם רוצין לאפות קצת ממנה, מפרישין בברכה. והלש עיסה בחלב בלבד בלא מים, יש פלוגתא, לכן יפריש בלא ברכה; ועיין "לבוש", הלכות פסח, סימן תס"ב, סעיף ו'.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות כד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם בחו"ל שכח להפריש חלה בערב-שבת, אוכלין בשבת, ומשיירין ככר או חציו, כדי להפריש ממנו חלה בחול וישאר ממנו, דבעינן שיהא שייריה ניכרין. ובארץ-ישראל ששכחו להפריש ואכלו רוב הפת בבלי דעת, יפריש מהמותר על הכול, גם על מה שאכל, לתקן מה דאפשר, דבדיעבד מפריש שלא מן המוקף, וכמו שכתב רבנו חיד"א "בברכי יוסף", סימן שכ"ג, יעוין שם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות כה · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יש נשים שדרכן ללוש שתי עיסות: אחת, בלילתה עבה שאופין אותה מיני מזונות; ואחת, בלילתה רכה שאופין אותה ככרות לחם; ותבוא בעלת-הבית ותפריש חלה מאחת מהם ותברך, ואחר שעה תבוא ותפריש מן השנית ותברך - הרי זה אסור, דהוא ברכה שאינה צריכה, שצריכה להפריש משניהם יחד בברכה; ועיין "תבואת-שור", סימן י"ט, סעיף קטן ט"ז, ו"לבושי-שרד", בחידושי דינים ליורה דעה, אות קי"ט. אך אם בעלת-הבית מזמנת אישה אחרת להפריש מן החלה השנית ולברך, יש לצדד דפנים חדשות באו לכאן. ומדברי הרב "מחוקק-יאודה", הלכות פסח, סימן תל"ב, ב"חוקי-דעת", סעיף קטן ג', משמע דאריך למעבד הכי, יעוין שם. אך נראה לי דאין לסמוך על זה, ויש לחוש גם בכהאי גונא לברכה שאינה צריכה - כיון דעיסה השנית הייתה לפני בעלת-הבית בעת שברכה על האחת; ואפילו אם תעשה באופן זה, דתחילה תעשה את חברתה שליח להפריש מן הרכה בלבד, ואח"כ היא תבוא ותפריש מן העבה, גם כן יש לחוש, לכן גם בכהאי גונא הברכה היא אחת.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת שמיני, אות כו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן