פרשת תזריע

כל נקב או סדק שהמים יוצאים ממנו טיפה אחר טיפה תכופים בזה אחר זה הרי בידוע שהוא שיעור כונס משקה ופסול לדברי הכל ואם אינו מוריד טיפה אחר טיפה אז יבדקנו ע"י שישימנו בתוך המים ויראה אם הוא כונס משקה או לאו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תזריע־מצרע, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כלי שנקרא בלשון ערבי איברי"ק (כד-קומקום, בעל קנה שפיכה) המנהג פשוט בארץ הצבי וטורקייא ליטול ממנו וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל במחזיק ברכה וכן המנהג פשוט פה עירנו בגדד יע"א, אך יש מחמירים לומר שאם פי הקנה גבוה מפי הרחב שיטול דרך הרחב וטוב להזהר בזה היכא דאפשר ועיין חסד לאלפים אות ב' ושאר אחרונים ז"ל ודע כי כל כלי איברי"ק של נחשת המצוי פה עירנו יע"א דרכן להיות פה הקנה גבוה יותר. גם עוד יש הפרש אחר בזה של חרס שפיותיו הם ישרים בעיגול שאין עושין בשפתיו כעין מרזב בולט כדי ליצוק ממנו, אבל בשל נחשת עושין בראש הקנה הדק כעין מרזב בולט שיוצקין ממנו דרך שם, ובזה יש חשש אחר והוא דיש אוסרים ליטל דרך אותו העשוי כמין מרזב מפני דשם אין לו דין כלי כיון שאינו מחזיק שם משקין, ולדידהו צריך ליטול דרך הרחב שהוא ביושר ואין עשוי כמין מרזב, ואע"ג דעל זה יש חולקין וסבירא להו דשרי ליטול גם דרך שם - ועיין בה להרב מטה יהודה ושאר אחרונים וכן העיד הגאון מחזיק ברכה שכן המנהג פשוט וכנזכר לעיל, מכל מקום ירא שמים יחוש בזה ולא יטול דרך שם, אלא יטול דרך פה הרחב שהוא הישר מקום שמחזיק משקין, ומיהו אין למחות ביד הנוהגים היתר בזה ליטול דרך המרזב, ועל כל פנים אתה רואה שזה האיברי"ק של חרס המצוי פה עירנו שעומד ישר בדק וברחב הוא עדיף טפי ליטול ממנו, ויטול מן פה הקנה הדק שהוא נמוך מן פה הרחב:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תזריע־מצרע, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

צריך להזהר שלא יהיה בשפת הכלי שנוטל ממנו חריץ או בליטה שיעור כונס משקה, ואם נשבר הכלי בשפתו בצד אחד יטול במקום השבר שהוא התחתון והנמוך:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תזריע־מצרע, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כלי נחשת שניקב אין מועיל לו סתימה בשעוה ולא בטיט ולא בזפת ולא דבק שקורין בערבי גיג"י (דבק) ולא במה שקורין קי"ג (זפת) וכן כל כיוצא בזה אלא צריך שיסתמנו בבדיל ויועיל לו, וכל כלי חרס אין מועיל לו סתימת חרסית וטיט, אבל מועיל לו הזפת והדבק, ועיין שדה הארץ סימן ג' ולכן פה עירנו צריכין להזהר כשקונין איברי"ק של חרס לראות אם הוא מתוקן בחרסית, כי פה עירנו ימצא נקבים חדשים והמוכר מרגיש בהם ומתקן אותם בחרסית שקורין בערבי צלא"ח (חרסינה), וזה מצוי הרבה לכך הקונה יתן דעתו לעיין היטב בכלי שמא הוא מתוקן בכך, ולא יקנה כלי כזה בשביל נטילת ידים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תזריע־מצרע, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא ימלא חופניו מים ויתן לחבירו על ידיו שאין נוטלין אלא מן הכלי, וכן הוא עצמו לא יטול ידו אחת מן הכלי ואח"כ ישפוך ממנה לידו השניה, ויש מתירין בזה בהיכא ששפך על ידו הראשונה רביעית בבת אחת מן הכלי דכיון דידו הראשונה זו נטל אותה מן הכלי, מהני אם ישפוך ממנה לידו השניה, ומכל מקום יש להחמיר כסברה ראשונה דפוסלין בכל ענין:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תזריע־מצרע, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מצאו שתי מרות – טרפה, אפילו מרוחקות זו מזו. ואם מצאו מרה אחת נראית כשתים, יביאו אותה למורה ויבדוק ויראה: אם שופכות זו לזו, אחת היא וכשרה; ואם לאו טרפה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תזריע, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הצבי אין לו מרה בכבד, אבל יש לו מרה למטה סמוך לזנבו. ואם לא נמצא בו מרה כלל, או אם נקבה המרה שלו, או שיש לו שתי מרות, טרפה; ואם לא נמצאת סמוך לזנב ונמצאת בכבד, כשרה; אבל אם לא נמצאת בו מרה כלל, וטעמו הכבד ומצאו מר, לא מהני וטרפה. ולא עוד - אלא אפילו אם טעמו בזנב או סמוך לזנב וטעמו מר, לא מהני; ואפילו דיש אומרים מהני, ראוי להחמיר, דאין בידינו להכריע בזה. ויש מיני עופות שאין להם מרה כלל, ואין לאסרן, דכך הוא ברייתן.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תזריע, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הטחול, אע"ג דשל בהמה אם ניקב, טרפה - מכל מקום טחול של עוף אם ניקב, כשר. וכן אם כל הטחול של העוף לקוי, כשר. והוא הדין אם נמצאו שני טחולים בעוף, כשר; אך החיה, דינה כבהמה; ועיין כנסת הגדולה, הגהת בית יוסף, אות י"ד.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תזריע, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

העוף אין לו כיס-השתן. ואם נמצאת תרנגולת בטנה צבה, וקרעוה אחר שחיטה ויצאו ממנה מים זכים, יש לבדוק במעיים וריאה ובכל אברים שהנקב פוסל בהם, ואם לא נמצא רעותא, יש להתיר בהפסד מרובה; ומכול מקום יש חשש חולי לאכול ממנה וכנזכר באחרונים; לכן, שומר נפשו ירחק מזה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תזריע, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם יצאו מעיה, דהיינו הדקין שקורין בערבית "מצארין", דרך נקב בית-הרעי, ושחטה בעודן בחוץ, טרפה; ולא עוד, אלא אפילו אם יצאו והוחזרו מאליהן, גם כן טרפה, כי כיון דהמקום צר, חיישינן שמא נתהפכו מסדרן. וצריך להזהיר העם בזה כי הוא דבר המצוי בתרנגולים, והשוחט לא ירגיש בזה קודם שחיטה. ועוד, דאם יצאו וחזרו מאליהן, דטרפה - איך ידע בזה השוחט? ורק בני-הבית יודעים אם נעשה בה כך אם לאו. ואם ידעו דנעשה בה כך דטרפה, לא ימכרו אותה לגוי, שמא ימכרנה לישראל - אלא אם כן יודע בברור שהגוי ישחטנה לעצמו; מיהו, כל זה אינו אלא אם יצאו הדקין, אבל אם יצאה האם שהיא הכרכשתא, שמטלת משם הביצים, כשרה; וגם מותר להחזירה בידיים, כי יציאתה אינה מזקת כלל; ועיין "קומץ ועשרון", סעיף קטן א' וב'.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תזריע, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

התרנגולים המסורסים - אם דרך בני העיר לסרס, אמרינן מסתמא המתעסק בזה הוא בקי במלאכה זו ואינו נוגע בבני-מעיים, וכשרים הן וכנזכר באחרונים; וכן נוהגים פה עירנו בגדד יע"א, דאוכלים תרנגולים המסורסים הבאים מן הערביים; דבקיאים בסרוס ואין עושין נזק.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תזריע, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לפעמים ימצא בבטן התרנגולים כיס קטן מלא מורסא או דם קרוש; וכן לפעמים ימצא תלוי בדקין כמו דד קטן - כאשר יזדמנו שינויים אלו אצל בעלת-הבית, תביאם לפני המורה ויראה; כי לפעמים ימצא בתוך הכיס או הדד שברי מחטים וכיוצא.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תזריע, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הקורקבן שקורין בערבי "גאנצי", ימצא בתוכה לפעמים מחטים קטנים שקורין "אברי" (סיכות), ולפעמים נוקבת הקורקבן מעבר לעבר, ולפעמים אין נוקבין אלא רק בשר הקורקבן; לכך צריך להביאו לפני המורה. גם ימצא בכרס הבהמה מחטים תחובין בכרס או בקיבה שקורין בערבי "שגדאנא" (קיבה עליונה); וגם זה יביאו לפני המורה ויודיע להם הדין. ואם השליכו פרש הכרס ושטפוהו במים, וכשבאו לנקותו בסכין משיורי הפרש, ראו עובר בגרירתם מחט עם הפרש - יש לאסור בזה אע"פ שלא מצאוהו תחוב בכרס, משום דאם לא היה בחלל הכרס עם הפרש, היה יוצא ועובר בתחילה עם הפרש; ועיין "ערך-השולחן" ו"תורת-זבח".

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תזריע, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

גיד הנשה אינו אסור אלא באכילה, אבל בהנאה מותר; ולכן מותר להאכילו לעופות או לתנו לגוי; מיהו, כתב הרב "אספקלריא המאירה" בביאור הזוהר, פרשת וישלח בשם "זוהר חדש" וזה לשונו: מנהג יפה הוא בישראל כשמסירין גיד הנשה - שזורקין ומדבקין אותו בקורות או בקירות הבית, להראות לסטרא אחרא שהוא שלם וקיים; וזה גורם שמתחזקים העשירים לעשות סמכין לאורייתא. ונראה לי דהיינו טעמא נמי שמנהג בישראל להדביק בקורות ובקירות הבית עינוניתא דורדא שמונח בכיס; עד כאן לשונו בדף כ"ד. ולא ביאר הרב טעמו דמדמי עינוניתא דורדא לגיד הנשה. ועיין זוהר פינחס, דף רל"א ודף רל"ד, בסוד היותרת שעל הכבד, עיין שם. והנה מור"ם ז"ל בסימן ס"ה הביא המנהג להשליך עינוניתא דורדא ולא לאכלה; ועיין כנסת הגדולה, סימן ל"ה, הגהת הטור, אות ז', שהבין הטעם משום מיאוס; ובאמת מלשון מור"ם ז"ל נראה דטעם המיאוס קאי על בשר לבן ודק דווקא. והנה פה עירנו בגדד נוהגים לאכול עינוניתא דורדא, אך זהו מאכל עניים פה עירנו. ואיך שיהיה - בגיד הנשה ראוי להזהירם כמו שכתב הרב ז"ל, אבל בעינוניתא דורדא אין להזהירם כלום. ודע כי פה עירנו נוהגין להשליך כל הושטין ואין אוכלין הושט; ונראה דאין בזה משום גדר איסור כלל, אלא רק הוא משום דגריעי נינהו ואין בהם טעם בשר, לכך משליכים אותם; ועין שבת, דף קכ"ב ונדרים דף נ"ב, יעוין שם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תזריע, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל עוף ובהמה, אם ישחטו אחרת לפניה, תצטמק ריאה שלה מחמת הפחד; וקימא לן: ריאה שצמקה כולה ואפילו רובה, אם מחמת בני-אדם שהפחידוה כגון ששחטו אחרת לפניה וכיוצא בזה, הרי זה טרפה. ועל-כן בעיר גדולה שבאים בני-אדם הרבה בבת-אחת ובידם תרנגולים, והשוחט שוחט לפניהם תרנגולים - לא אריך למעבד הכי לעמוד אצל השוחט ששוחט, והם אוחזים תרנגולים חיים בידם, דיש בזה חשש צמוק הריאה וגם צער בעלי חיים, אלא צריך שיתרחקו מעט מאצל השוחט, באופן שלא יראו התרנגולים שבידם השחיטה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תזריע, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל אפרוח עוף שנולד, אסור לשחטו ולאכלו כי אם עד שיגדלו הכנפיים, דהיינו נוצה שעל גופו שיש לה קנים, וכנזכר בפוסקים, ביורה דעה, סימן ט"ו. ואם לא גדלו הנוצות ושחטו - אע"ג דהרב פרי תואר ז"ל, סעיף קטן א' מתיר בדיעבד - יש אוסרין, ונכון להחמיר כסברתם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תזריע, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ולד של בהמה, אע"ג דמרן ז"ל מתיר לשחטו מיד בעת שנולד אם ידוע שכלו לו תשעה חדשים, מכל מקום כתבו האחרונים: האידנא לא בקיאינן בכלו חדשיו, ובכולן צריך להמתין שבעה ימים מעת שנולד; ואם עבר ושחטו קודם ז' ימים, אסור לאכלו; מיהו, לא בעינן ז' ימים מעת לעת - שאם נולד בסוף היום, חשבינן ליום הלידה ליום גמור, ואחר ששה ימים מאותו היום שוחטו וכנזכר באחרונים ז"ל. והישראל שאומר: זה בן ח' ימים, נאמן; אבל הגוי אינו נאמן אפילו מסיח לפי תומו; ואין לסמוך בזמן הזה על סימנים שכתבו הפוסקים בדבר זה, לידע אם הוא בן ח', כי טבע הזמן נשתנה וכנזכר באחרונים.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תזריע, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אותו ואת בנו אסור לשחוט ביום אחד - בין אדם אחד, בין שני בני-אדם - לא שנא האם ואח"כ הבן או הבת, לא שנא להפך. וכל שהוא כרוך אחריה, חזקה שהיא אמו, וכל שכן יונק ממנה; ואפילו אם האם עז והבת רחל או איפכא, אם כרוך אחריה אסור לשחטם ביום אחד, ועיין "שמלה חדשה"; ואם לא כרוך אחריה ולא יונק ממנה, אע"פ שדומה לתואר האם או בשאר סימנין שבגוף, אין חוששין מן הספק ומותר לשחוט וכנזכר בפוסקים. ואע"ג דהדבר ספק אצלנו אם דין אותו ואת בנו נוהג בזכרים או אינו נוהג, היינו דווקא לעניין מלקות, אבל איסורא איכא; לכן אם נודע לנו בבירור שזה אביו, כגון שהיה הזכר שהוא האב, עם הנקבה בבית אחד לבדם, וברור לנו שנתעברה ממנו, אז אסור לשחוט האב והבן ביום אחד; אבל אם לא נתברר הדבר באופן זה שהוא אביו, אין חוששין ומותר לשחטו, אפילו רואין הוולד כרוך אחרי הזכר.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תזריע, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

עבר ושחט ביום אחד, אע"ג דמרן ז"ל סתם להתיר לאכלם בו ביום - יש אוסרין לאכול האחרון בו ביום, אלא ימתין עד הלילה משום קנס; אבל הראשון לא עביד ביה איסורא, ויכול לאכלו בו ביום; וכתבו האחרונים להחמיר כדברי האוסרים ואפילו ששחט בשוגג; מיהו, גם לדברי האוסרים, אין אסור אלא לשוחט עצמו, וכן לבעלים ששחט בשבילם, אבל לאחרים מותר; ויש מחמירים לאסור גם לאחרים. ועיין "תבואות-שור" ו"ערך-השולחן". ויום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה. כיצד? שחט הראשון בתחילת ליל רביעי - לא ישחט השני עד תחילת ליל חמישי; ואם שחט הראשון בסוף יום רביעי קודם בין השמשות - שוחט השני בתחילת ליל חמישי; ואם שחט אחר בין-השמשות של ליל חמישי - לא ישחט השני עד ליל ששי ודאי, אבל לא ישחט בבין-השמשות דליל ששי, דשמא בין השמשות הראשון היה לילה ובין השמשות השני הוא יום.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תזריע, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יש דבר אחד שנכשלין בו רבים, ומצוי הוא במדינות אלו: שיש ישראלים שיש להם צאן לרווח הגיזה והחלב והוולדות, שמוסרים אותם לרועה, ואין לרועה שותפות בגוף הצאן כלל, רק לוקח חלק מן החלב והצמר; ואלו הצאן מולידים כל שנה, ויש בה הרבה צאן שמולידים בכורות שהם קודש, וצריך להזהירם לעשות תיקון לזה, שיעשו שותפות כפי הדין לגוי בגוף הבהמות, ואפילו חלק אחד ממאה סגי ליה בזה, ועליהם תבוא ברכת טוב.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תזריע, אות כ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן