פרשת צו

המנהג שמוליכין עם הבודק קערה שנותנין בתוכה חתיכת לחם וסכין כדי לחטט בה בחורין וסדקין, ויש נוהגין לתת עשרה פתיתי חמץ בזויות הבית קודם בדיקה כדי שימצאם הבודק ויבערם, ופה עירינו בגדאד נוהגין להניח בקערה הנזכרת מעט מלח, והטעם דהשטן וגונדא דיליה מתקנאין במצות בדיקת החמץ הרבה, ולכן מוליכין עם הבודק מלח לדחות המשטינים והמקטרגים, על דרך שאמרו בהשמת המלח על השלחן, ועוד טעם אחר דעושין כן לסימנא טבא שנזכה לשנים רבות לבדוק בכל שנה ושנה, דהמלח הוא סימן לקיום דכתיב "ברית מלח" (במדבר יח יט) שהוא דבר המתקיים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אחר הבדיקה בלילה מיד יבטלנו ויאמר "כל חמירא וכו' דלא חיזתיה וכו' ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא", וצריך שיבין מלת "חמירא" שם הכולל חמץ ושאור, גם יבין דהביטול הוא שעושהו הפקר ואין לו רשות בו, ויאמר הביטול שלשה פעמים כמו שכתוב ב"מחזיק ברכה":

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

החמץ אסור באכילה ביום ארבעה עשר מארבעה שעות ולמעלה, אבל בהנאה מותר בשעה חמישית גם כן, ואלו הם שעות זמניות, ונחשוב אותם מעמוד השחר, ואחר אכילתו ינקה שיניו בחתיכת עץ דקה, שיכניסנה בחורין ובסדקין שבשיניים כדי שלא ישאר חמץ דבוק שם, ואחר נקוי ירחוץ וידיח פיו היטב במים וישפשף שיניו באצבעו היטב דחמץ בפסח במשהו, מעשה באחד שהיה נזהר הרבה בשמירת המצה בלישה ואפיה ובכל הלכות פסח, והנה בליל פסח אחר שישן חלם דאומר לו אדם אחד "אוי לו שאכל חמץ משהו", ויקץ ויתמרמר מאד ויבך בכי גדול וחזר וישן מתוך בכייתו, ויחלום והנה איש מדבר עמו ואומר לו "זה החמץ שאכלת הוא שנשאר בין השינים פירור קטן חמץ מאכילה שאכל בערב פסח בבוקר, ובעת שהיה אוכל ולועס המצה בלילה נפרד אותו פירור מבין השיניים ונדבק במצה ואכלו עם המצה", על כן, כמה וכמה צריך האדם לשום לבו דבר זה להזהר בנקוי שניו היטב:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מי שיש לו חמץ בחנותו ואי אפשר לפנותו מחנותו למכרו לגוי שצריך למכרו בעודו בחנות לגוי, יזהר למכרו כפי הדין שיקבל מן הנכרי מעות ויאמר לו בפירוש שהוא מוכר לו כל החמץ פלוני שיש לו בחנותו, וגם הוא מוכר כל הכלים שמונח בהם החמץ, כי היכי דלא להוי ככליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה, וימסור לו כל המפתחות של החנות ויאמר לו בפירוש שהוא מוסר לו המפתחות כדי שיכנס לחנות בכל עת שירצה ויעשה בחמץ שבתוכו כחפצו ורצונו כאדם העושה בשלו בלי שום מוחה שבעולם מיהו עדיף טפי שלא יעשה דרך מכירה אלא דרך מתנה, שיתן במתנה גמורה ושלמה את החמץ ואת הכלים שמונח בהם לנכרי, וימסור לו את המפתחות של החנות כדי שילך הנכרי ויעשה בחמץ כחפצו ורצונו, מפני שדרך המתנה היא יותר נכונה, דהמכירה אינם עושים כתקנה, וכל זה יעשה בבוקר תכף אחר תפלת שחרית ככדי שלא ישכח מחמת טרדא, ואף על פי שזה הגוי מחזיר לו הכל אחר הפסח ואינו נהנה כלום, אין בכך כלום כיון דבאמת הנכרי קנה כל זה כפי הדין: ואותם שיש להם מיני מתיקה שיש בהם קמח לא ישהו אותם בבית, אלא ימכרו לגוי או יתנו אותם לו במתנה גמורה, ואף על פי שהגוי מחזיר אותם להם אחר פסח, וכן אותם שיש להם דגן שקורין בורג'יל (חטה חלוטה וגרוסה), וכן משקה שקורין "בירה" צריכין למכור לנכרי או ליתנם לו במתנה גמורה ויקחם אצלו לבית. ואם שכחו ולא מכרום או לא נתנום במתנה לנכרי קודם פסח, ועבר עליהם הפסח אסורים בהנאה אחר הפסח. אבל, סוכר הבא מערי אינדיא (הודו) וכן קנד (גושי סוכר שקוף) הבא מערי אירופא וכן מתוק שקורין נבאת (גושי סוכר בדמות בקבוק) מותר להשהותם בבית בפסח ורק אין אוכלים מהם בפסח. ומי שיש לו חמץ בספינה או בשיירה ימכרנו לנכרי במעות ובשטר, ויבא אצל המורה ללמדנו נוסח השטר איך הוא:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אחר שגמר אכילתו ביום ארבעה עשר ישרוף הוא בכבודו ובעצמו את חמץ הנשאר דמצוה בו יותר משלוחו, אבל אסור לזרוק החמץ ברשות הרבים משום בזיון, וגם יש בזה חילול השם בעיני הגויים, והמנהג לשרפו בחצר בערבה של "הושענא", ועיין "חיים לראש" דף יב ואחר שריפתו יבטלנו מיד ויאמר "דחזיתיה ודלא חזיתיה וכו'", ויאמר הביטול שלשה פעמים, ולא יבטלנו קודם שרפה, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו, ואם לוה ככר קודם פסח, מוטב להחזירו קודם פסח ואם לא החזירו קודם יחזירנו אחר פסח ואין בזה חשש, ואם לא יחזירו יש בזה משום גזל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הלובש כתונת חדשה ממין הבגדים שיש בהם חמץ נוקשא שקורין בערבי נשא (עמילן חטה), צריך לכבסה קודם פסח היטב היטב, שישרה אותה במים קודם כבוס כדי שיוכל להעביר את זה ה"נשא" ממנה על ידי כבוס וילבשנה במועד, שאם תשאר בזה ה"נשא" שבה אז קרוב הדבר שיבא זה ה"נשא" בתוך פיו במועד בזמן שהחמץ אסור במשהו, יען כי דרכן של בני אדם ככשחוגרין מכנסיים בבית הכסא לאחוז הכתונת בשיניהם, וגם לפעמים מקנח פיו וכן שיניו בכותנתו, וכן יזהרו לכבס קודם המועד מטפחות החדשות באים מערי אירופא שגם אלו יש בהם חמץ נוקשא שקורים "נשא", וכן יכבסו המפה שפורסין על השלחן שאוכלין עליו שיש בה "נשא", וכן בבגד שפורסין על המטות כשיושבין עליהם בסעודתם בשלחן, שיזדמן חתיכת לחם לחה או פרי לח שנופל עליה וקולט מן ה"נשא" הנזכר וטועם אותו בפיו וכן כיוצא בזה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא ישתמש בכלים של חמץ בפסח בלי הכשר, וכפי תשמישו הכשר שלו שאם נשתמש בו חמץ ברוטב ברותחין, הכשרו על ידי הגעלה במים רותחין, ולא יכניס הכלי תוך המים אלא רק אם הוא רותח, ואם נח מרתיחתו יבעיר עוד אש וירתיחו המים אז יגעיל בהם, וטוב להשהות מעט את הכלי בתוך הרותחין די שיכנסו הרותחין לתוך עובי הכלי וכדי יציאת הגיעול לחוץ וכנזכר בשולחן ערוך לרבנו זלמן ז"ל, ודוקא שהיה מועטת ישהה אותם, אבל לא ישהה הרבה, וקודם ההגעלה ישופם היטב ויעביר מהם כל חלודה, ואם יש גומות שאי אפשר לנקות החלודה משם צריך ליבון במקום הגומות, וגם ידות הכלים צריך להגעיל, ויזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לכמה תנאים, ואפילו המגעיל קודם שעה חמישית יזהר שלא יהיו הכלים בני יומן, משום דלא לחלף בכלי של איסור, כי בשאר ימות השנה אין להגעיל כלי של איסור אלא אם כן אינו בן יומו, והמגעיל על ידי צבת יגלגל הכלי, וגם כסוי הקערה צריך הגעלה: וכתוב בשער טעמי המצות פרשת עקב אזהרה מרבינו האר"י ז"ל: ראוי ליזהר שלא ללבן הכלים של נחשת עם בדיל מהותך כדרך העולם להשתמש בהם מצה עד שיגעילם תחלה, לפי שזה הבדיל שהותך עליו נעשה קליפה על הנחשת ומונע פליטת החמץ מתוכו אם יגעילוהו אחר כך, והליבון בבדיל עצמו אינו מועיל לפי שהליבון נתנו לו חז"ל שיעור שיותזו ממנו ניצוצות, וליבון הבדיל לא יתלבן שיעור נתיזת נצוצות, ולכן יותר טוב להגעילו תחלה לפלוט החמץ, ואחר כך ילבנהו הגוי לפניו בבדיל, ויזהר שלא יכבה הכלי אחר כך במים שלפני האומן שבהם מכבה הכלים של חמץ עד כאן דבריו יעוין שם, ופה עירינו יע"א לא נהגו בכך אלא מלבנים כלים שמשתמשים בהם בחמין כל השנה בבדיל תחלה, ואחר כך מגעילים אותם להשתמש בהם בפסח, ואין אנחנו מוחין בהם, מפני דפה עירנו אין דרכם לבשל בכלים אלו בשאר ימות השנה חמץ גמור בעין כתבשיל שיש בו פת וקמח, ורק במחבת דרכם לטגן בה עיסה מקמח, ואפילו הכי אין זה רוב תשמישה, ולכן אין אנחנו מוחים בהם לעשות על פי אזהרת רבינו האר"י ז"ל הנזכרת, אך ודאי ירא שמים צריך להזהר בכך, וכן בכלי שנאסר משום בשר בחלב, וכן שאר כלי איסור שרוצה ללבנו בבדיל ולהגעילו, שצריך ליזהר כל אדם בזה להגעילו תחלה ואחר כך ילבנו בבדיל, כמו אזהרת רבינו האר"י ז"ל הנזכרת:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

נהגו לשטוף הכלים בצונן אחר הגעלה, כדי שלא יבלע הכלי מן לכלוך מים רותחין שעל גביו, כי פליטת הכלי נתערב ברותחין, ואף על פי שנתבטל בששים אף על פי כן נהגו לכתחילה להעבירו על ידי שטיפה בצונן וכנזכר בשולחן ערוך להגאון רבנו זלמן ז"ל, ו"לבוש" כתב טעם אחר בזה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כלים שנשתמשו בהם על ידי האור ביובש, כגון שפודים ואסכלאות שקורין בערבי "סג'את" (רשתות ושפודי מתכת לצלי) שנשתמשו בהם חמץ, צריך ליבון להכשירם לפסח, ולא מהני להו הגעלה, והמחבת שמטגנים בה די בהגעלה, אבל מורנו רבי משה ז"ל כתב צריכה ליבון והמחמיר ללבנה תבוא עליו ברכה, מיהו אין צריך ליבון רב שיהיו ניצוצות נתזין ממנה, אלא די בליבון שיהיה הקש נשרף עליה מבחוץ, וכלי חרס אפילו אותם המצופין שקורין "פרפורי" (בציפוי עופרת) שמשתמש בהם רותח דכלי שני, לא יועיל להם שום הכשר, אלא ינקם היטב ויצניעם במקום סגור, כדי שלא יטעה להשתמש בהם בפסח, וקערות שהם כלי מתכות שה מצופים בהיתוך זכוכית אין להגעילם, וכל כלי הזכוכית שנשתמש בהם בצונן, אפילו שנשתמש בהם משקה העשוי משעורים שהוא הנקרא "בירה", יש להם היתר להשתמש בהם בפסח על ידי עירוי שימלאם מים וישארו בהם כ"ד שעות, ואחר כ"ד שעות ישפכם ויחזור וימלאם מים חדשים ויהיו גם כן בהם כ"ד שעות, וישפכם ויחזור וימלאם עוד מים חדשים שיהיו בהם כ"ד שעות, ובזה מותרים להשתמש בפסח, מפני שבליעתם בתחילה היתה בצונן:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בשאר ימות השנה אם לוקח כלי מתכות ישן מהגוי צריך להגעילו תחילה, ואחר כך יטבילנו, ויברך "על טבילת כלי", ואם הם שני כלים או יותר יברך "על טבילת כלים" כן המנהג פה עירנו יע"א, ודלא כמאן דאמר דיברך "על טבילת כלים" אפילו אם מטביל כלי אחד, והכלים שמכניסים בהם יין או שכר לקיום שקורין בערבי "קראריב" (מיכלי זכוכית גדולים) דינם ככלי מתכות, ואם קנה חדשים יטביל אותם ויברך כסברת הרב "בית דוד" ז"ל, ודלא כהרב "מטה יאודה" ז"ל כן הסכים עטרת ראשי הרב הגאון מור זקני רבינו משה חיים זלה"ה וכן הנהיג פה עירנו בגדאד משנים קדמוניות, וכן היה דורש ברבים בכל שבת הגדול, וכן היה דורש עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה בכל שבת הגדול, וכן אני העבד דורש בכל שבת הגדול בעזרת השם יתברך, נמצא המנהג בזה ברור ויציב ואין כאן חשש ספק בברכות להקל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין לשין אלא במים שלנו, ושואבים אותם סמוך לבין השמשות, או בין השמשות, וכתב הרב הגאון הרב חיים פלאג'י ז"ל ב"חיים לראש": זמן המוגבל לשאיבה הוא עשרה דקים קודם קריאת ה"מגרב" (הערב), באופן דכיון שנעשה שתים עשרה שעות בשלימות וקרא "המגרב", אז תכף ומיד יפסיק מלשאוב עוד. יעוין שם, ואסור לשאוב לכתחילה למצת מצוה על ידי גוי ויזהר לרחוץ ידיו קודם שישאוב ויאמר בפיו "הריני שואב מים לשם מצת מצוה":

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

טוב שלא תגע אשה נדה במים ששואבין למצת מצוה וכמו שכתב ב"חיים לראש", ויזהרו לכסות פי הכד יפה שלא יפול דבר לתוכו, ואם מניחם בלילה בגג יזהר להורידם קודם הנץ החמה, שמא ישכחם ותזרח עליהם השמש, או שמא יהיה יום מעונן דיומא דעיבא כוליה שמשא, ואם יש לו אכסדרא טוב להניחם בלילה באכסדרא:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הן למצת מצוה הן לשאר מצות צריך להזהר שלא ילושו קודם עמוד השחר, יען שצריך להמתין על המים שיעור לילה אחת על כל פנים ואחר כך ילושו בהם, ובערב פסח אם מוכרח ללוש קודם עלות השחר מחמת הרבוי, צריך שישאוב את המים בין השמשות של ליל שלושה עשר, אבל אם שאבם בבין השמשות של ליל ארבעה עשר אין ללוש באלו המים קודם עמוד השחר דצריך על ככל פנים לילה אחת, אף על פי דיש מקפידים להצריך שתים עשרה שעות מעת השאיבה, הנה בשעת הדחק ולצורך גדול יש לסמוך על אותם דסבירא להו דסגי בלילה אחת אפילו אין בה שתים עשרה שעות, וצריך להזהיר כשמוציא מים מן החבית ליתן ללוש בהם שלא יכניס ידיו בתוך המים, כי הידים חמין הם ומחממין את העיסה וכמו שכתב רבינו זלמן ז"ל בשולחן ערוך, גם צריך להזהר שלא ילוש הקמח אחר הטחינה אלא עד שיעבור עליו כ"ד שעות, משום דמרתח על ידי הטחינה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין לשין לפסח עיסה גדולה יותר מן תק"כ (520) דרה"ם, ויותר טוב ללוש אותה פחות מן תק"כ (520), ושיעור עיסה שחייבת בחלה הוא קמח משקל שבע מאות ושבעה ושבעים דרה"ם, כי כן עולה מ"ג ביצים וחומש ביצה למשקל הביצה י"ח דרה"ם, וכנזכר בפוסקים ועיין "חיים לראש" דף ק"י יעוין שם, ומאחר שאנחנו נזהרים שלא יהיה בעיסה שלשין לצורך הפסח שיעור החייב בחלה, לכן טוב להניח כל המצות אחר אפיה בסל אחד והסל מצרפם לחלה, ואז מפריש חלה ומברך, ואם אין לו סל או תיבה אחת לצרפם, בתוכה, יניח המצות במקום אחד ויפרוס עליהם מפה שלא יתגלה מהמצות כלל ויפריש חלה, והברכה של החלה היא "אשר קדשנו במצותיו וציונו להפריש חלה תרומה", ואף על פי דיש מי שכתב הנוסח הוא "תרומה חלה", המנהג פה עירנו לברך "חלה תרומה", וכן היו דורשים עטרת ראשי הרב מורי זקני זלה"ה, ועטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה בציבור בכל שבת הגדול, ושמעתי שכן המנהג בעיר הקודש תוב"ב:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם שכח ולא הפריש חלה קודם יום טוב, ונזכר ביום טוב אין מפרישין חלה ביום טוב כמו שכתוב בשולחן ערוך סימן תק"ו, כיצד יעשה? יאכל בלא חלה, וישייר מצה אחת עד מוצאי יום טוב ויפריש חלה מאותה מצה, דחלת חוצה לארץ אוכל ואחר כך מפריש, ואף על פי שיש אומרים דלא אמרינן בחוצה לארץ אוכל ואחר כך מפריש אלא דוקא בהיכא דהוה בהו שיעור חלה בעודה עיסה, אבל אם לא היה בעיסה שיעור חלה, אלא אחר כך צירפם בכלי אחד ונתחייבו בחלה לא מהני בה לשייר מצה אחת להפריש ממנה חלה במוצאי יום טוב, אלא צריך שישייר מעט מכל מצה ומצה כדי לתרום מן המוקף, הנה העליתי בספרי הקטן "מקבציאל" העיקר כסברת החולקין דסבירא להו גם בכהאי גוונא דלא היה שיעור בעיסה תחלה, אלא שאחר אפיה נתנם בכלי לצרפם, מהני לאכול מהם קודם הפרשת חלה, ורק אחר כך ישאיר מצה אחת ויפריש ממנה חלה, על כן אם שכח ולא הפריש קודם יום טוב יסמוך על סברה זו לאכול ולהפריש אחר כך ממצה אחת ועיין בשולחן ערוך לרבנו זלמן ז"ל הלכות פסח סימן תנ"ז סעיף י' וי"א יעוין שם:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות כ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אחר שיברך ויפריש יאמר בפיו הרי זו חלה, כדי שיקרא לה שם בפיו אחר הברכה, ואע"ג דאיכא רבים דסבירא להו דלא בעינן לקרא לה שם, עם כל זה כיון דאיכא רבוותא דסבירא להו הכי, מאי הפסד יש באמירת ג' תיבות אלו למעבד אליבא דכולי עלמא, כן העליתי בס"ד בתשובה בספרי הקדוש רב פעלים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות כא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הרא"ש ז"ל היה משתדל בעשיית מצת מצוה בכבודו ובעצמו, וכן ראוי לכל אדם לעשות, ואמר רבינו האר"י ז"ל המטריח עצמו במצת מצוה עד שמזיע יועיל לתיקון קרי, והלש אחר איסור חמץ יאמר בתחלת הלישה כל פירורין שיפלו בשעת לישה ועריכה, וכן בצק הנדבק בכלים יהיו הפקר כעפרא דארעא, והמנהג להצניע הלולבין להסיק בהם התנור לאפית מצת מצוה, והנה מצות מצוה זו מצוה מן המובחר ללוש ולאפות אותה בערב פסח אחר שבע ומחצה ועיין ברכי יוסף ז"ל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות כב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם נמצא חטה במצה בעודה חיה, אם אינה מבוקעת יקח מן המצה כדי נטילת מקום, והמצה עצמה מותרת, ואם היא מבוקעת יאסור כל אותה המצה שנמצאת בה החטה אבל אם החטה נמצאת בעיסה אפילו מבוקעת, נוטל בה כדי נטילת מקום בלבד וזורקו לאש וכל העיסה מותרת, מפני שיש בזה הפסד מרובה וגם שעת הדחק וכמו שכתבתי בספרי הקטן מקבציאל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות כג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אסור לעשות מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה אפילו בחנם. וצריך להסתפר קודם חצות, ואם שכח קודם חצות יסתפר אחר חצות ע"י גוי, אך צריך שיעמיד ישראל על גב לראות מתחילת תספורת עד הסוף, ואפילו קציצת הצפרניים טוב להזהר לקוץ אותם קודם חצות:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות כד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הבכורות אפילו הם כהנים או לויים מתענים בערב פסח בין בכור מאב בין בכור מאדם ודוקא הזכרים אבל הנקבות לא נהגו להתענות, והזכר אפילו נולד אחר נפל גם כן יתענה, והנולד אחר ולד שמת תוך שלשים יום וכלו לו חודשיו לא יתענה, דיש לסמוך בזה על הגאון שבות יעקב והגאון דגול מרבבה דמקילין בזה, ואם הבכור עצמו היה חתן או אבי הבן או סנדק מותר לאכול ואין צריך לפרוע תעניתו אחר החג, אבל אם נזדמן לו פדיון שפודה את בנו אין לאכול, ויש נוהגים דהחתן מזמין את הבכורות לסעוד בו ביום אצלו בסעודת חתן, וכן אבי הבן בסעודת מילה ואין אנחנו מוחין ביד הנוהגים בכך, מיהו אינו יכול להזמין הרבה אלא רק צמצום להשלים העשרה ולא יותר ועיין חק יעקב, ובסעודת סיום מסכתא אם הבכור גמיר וסביר להניח מה שאומרים בעת הסיום מותר לו לאכול שם ועיין חיים לראש:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות כה · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אסור לומר בשר זה לפסח, אלא יאמר בשר זה ליום טוב, ואסור לאכול מצה בערב פסח, וגם בלילה של ערב פסח אין לאכול, אבל מצה מבושלת שבישלה קודם י"ד מותר לאכול בי"ד, כן העלתי בתשובה בס"ד בספרי הקדוש רב פעלים, ולא יאכל הרבה בערב פסח, כדי שיאכל בליל פסח לתיאבון משל למי שיזדמן אצלו אורח וכו':

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות כו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יזהרו הנשים בבדיקת החזרת והכרפס, דכל תולע יש בו חיוב חמשה מלקיות, והדבר הזה תלוי בצואר האשה בעלת הבית דכל בני הבית סומכין עליה בזה, ואם מקילה בבדיקה אפשר שיהיה תלוי בצוארה חיוב מלקות יותר משערות ראשה, בפרט בהיות בני הבית מרובין ובמקומות אלו שהתולעים קטנים מצויים הרבה בירקות, מעשה בחכם אחד שנכנס בערב פסח לחצר אחד, וראה את האשה בעלת הבית, לפניה שני סלים גדולים מלאים חזרת, והיא רוחצת העלים של החזרת ורואה אותם במהירות כלאחר יד ומנחת בסל לפניה ויאמר לה החכם: כמה שערות יש בראשך, אמרה לו לא מניתי אותם ולפי דעתי אי אפשר למנותם, אמר לה שערות ראשך אפשר להמנות, אך חיוב המלקיות אשר בצוארך אי אפשר להמנות, אמרה לו מה אעשה בני הבית מרובין ורוצין לאכול חזרת הרבה כי ערב להם, אמר לה תשובה זו לא תצילך ביום הדין, על כן שמעי לעצתי ותשליכי העלין שצריך להם בדיקה מרובה, ותקחי הקלחים דוקא וכן הכרפס תבדקי להם שיעור מועט לצאת ידי חובה דוקא. על כן בית שאוכליו מרובין ואין בודקים הרבה יעשו כן, ונוהגים שלא לאכול חזרת בערב פסח, וכן בחוץ לארץ אין אוכלים חזרת ביום ראשון של פסח:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות כז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום כדי שיקדש מיד כשתחשך דהיינו אחר צאת הכוכבים, וישתה בהסיבה כל ארבעה כוסות, וכולם צריכין מזיגה ויעשה המזיגה במים בשלש פסקות זו אחר זו, ובעל הבית ימזוג לו הכוס אחד מבני הבית דרך חירות, גם יקבל הכוס בשתי ידיו משתי ידיו של הנותן, גם אכילת כל ארבע כזיתות של מצה יהיו בהסיבה בין אנשים ובין הנשים בין הגדולים בין הקטנים, וההסיבה צריכה להיות על צד שמאל, ואפילו איטר מסב על שמאל כל אדם ודלא כמאן דכתב להפך:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות כח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

צריך לשתות רוב הרביעית בבת אחת דהיינו שתייה אחת ולא יפסיקנו בשתי שתיות, ובדיעבד אפילו הפסיק כמה פעמים יצא, ורק לא ישהה מתחילת שתיה עד הסוף יותר מכדי שתיית רביעית, ומשקל הרביעית הוא עשרים ושבע דרה"ם, ולכתחילה צריך שישתה כל הרביעית, אך בדיעבד אם שתה רוב רביעית יצא ידי חובתו, וכנזכר בפוסקים, ואע"ג דברכה אחרונה אין לברך בשותה רוב רביעית, משום דיש בזה פלוגתא וספק ברכות להקל, עם כל זה בליל פסח דאיכא ד' כוסות וברכה אחרונה שייכה לכולהו, אם בחד מנייהו או בתרי שתה רביעית שלם, יוכל לברך אח"כ ברכה אחרונה, אבל אם לא שתה בשום חד רביעית שלם לא יברך ברכה אחרונה על היין דספק ברכות להקל, על כן ידחוק עצמו לפחות בכוס אחד לשתות רביעית שלם, ואם יש בכוס כמה רביעיות צריך לשתות רובו, וכל הארבע כוסות צריכין שטיפה והדחה שירחצם מבית ומחוץ בכל פעם:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות כט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלושה מצות ומרור וחרוסת וכרפס וזרוע וביצה, והחרוסת זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו, לכך מניחים בתוכו אגוזים ושקדים, והזרוע זכר לפסח דבזמן בית המקדש היה מביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה, והביצה זכר לקרבן חגיגה, ומנהגנו לעשות הזרוע צלי והביצה שלוקה במים, ואם שכח ולא צלה הזרוע בערב פסח מותר לצלותו בליל פסח, אע"ג דאין אוכלין צלי גם ביום ראשון וכמו שכתבתי בספרי הקטן מקבציאל, וצריכין להזהר בכל ביצים ששולקין בקדרה בפסח שירחצו תחילה במים צוננין בתוך כלי אחד בפני עצמן, מפני כי אצלינו אלו המוכרים את הביצים קונים אותם מן הערביים והם מניחים אותם עם הקמחים שלהם ונדבק על קליפתם קמח, לכך ירחצום היטב תחלה כי חמץ בפסח במשהו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות ל · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

נוטל ידיו לצורך טיבול ראשון ולא יברך על נטילה זו, ואשרי הנזהר ליטול ידיו בטיבול משקה בכל השנה כולה, ועטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה היה נזהר בכל השנה והיה מזהיר לכמה בני אדם בזה כי באמת מנהג העולם להקל בזה בשאר ימות השנה הוא בנוי על סברה יחידאה ועיין בשו"ת מטה יוסף ז"ל מה שכתב בזה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות לא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יקח כרפס פחות מכזית, שלא יתחייב בברכה אחרונה ויברך עליו בורא פרי האדמה, ויכוין לפטור המרור ויטבול אותו בחומץ ויאכלנו בלא הסיבה, וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל וכן מנהגינו מזמן עטרת ראשי הרב הגאון מור זקני זלה"ה לאכלו בלא הסיבה, וטיבול ראשון זה שהוא כרפס בחומץ, הוא זכר לסיבת קושי השעבוד שהיה בשביל מכירת יוסף הצדיק עליו השלום ושהטבילו כתונת פסים שלו בדם ומכרוהו וגרמו צער ליעקב אבינו עליו השלום, וזה נרמז בכרפס והיינו אותיות "כר" הם סוף מכר ואותיות "פס" הם ראש "פסים", וטיבול שני שהוא מרור בחרוסת הוא זכר לקושי השעבוד עצמו שמררו חייהם במעשה הטיט הרמוז בחרוסת וכמו שכתבתי בזה בספרי הקטן מקבציאל ואע"ג שאמרנו שצריך ליקח כרפס פחות מכזית כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה הנה אם שגה ואכל כזית צריך לברך אחריו בורא נפשות רבות, ועם כל זה לא יברך על המרור בורא פרי האדמה יען דחשיב מצרכי הסעודה הבאים תוך הסעודה, ויזהר שלא יאכל כל הכרפס שיש בקערה אלא ישאר בקערה מהכרפס עד אחר המוציא, דצריך שיהיה סוד הקערה שלם עד לאחר אכילת מצה ומרור:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות לב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יקח מצה האמצעית ויחלקנה לשתיים, ויתן חציה הגדול לאחד מהמסובין להצניעו לאפיקומן, וחצי השני הקטן יניח בין שתי המצות השלימות, וכפי הסוד יחלקנה להאמצעית צורת "ד" "ו" וצירו של ו' יניח לאפיקומן וצורת ד' יניח בין המצות וכשאומר הא לחמא עניא יגביה בפרוסה, ויאמר הא בציר"י, ומנהגנו לכפול פסקא זו שלש פעמים, ואח"כ יצוה להניח הקערה בסוף השלחן, גם ימזגו הכוס ויניחו לפניו כדי שישאלו ויאמרו "מה נשתנה", וכשיתחיל לומר עבדים מגישים הקערה לפניו, וכשאומר אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן מנהג יפה לאחוז חצי המצה הטמונה לאפיקומן להראות לבני המסיבה שהוא זכר לפסח וכנזכר בספר תניא, וכשמגיע ל"מצה זו", יגביה המצה השלימה העליונה שלפניו לחבוב מצוה, וכן הוא הדין כשיגיע למרור זה, אבל כשאמור "פסח שהיו אבותינו אוכלין" לא יאחוז הזרוע בידו אלא יראנו בלבד, וכשיגיע להיא שעמדה, יאחוז בידו הכוס שמזגו לו, ויכסה הפת, ויזהר לכסות הפת בכל עת שלוקח הכוס בידו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות לג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות שלשתם ביחד משום לחם משנה, ויברך המוציא וישמיט השלישית וישאר בידו מצה העליונה והפרוסה, ויברך על אכילת מצה ויבצע מהעליונה והפרוסה כזית מזו וכזית מזו, וכל כזית הוא תשעה דרה"ם, ויטבלם במלח שלש פעמים ויאכלם בהסיבה, ויכניס שתי כזיתות אלו בפיו ביחד, כדי שיאכל משניהם בבת אחת ואם יש לו אונס שאינו יכול לעשות כן וירצה לפרר כל כזית פרורין קטנים להכניסם בפיו, אז יכניס פרורי כזית השלמה תחלה וכנזכר באחרונים. ואח"כ יקח כזית מרור וישקענו בחרוסת, וינער מעט מן החרוסת דבעי טעם מרור, ויברך על אכילת מרור ואין צריך הסיבה, ואח"כ תכף נוטל מצה השלישית ובוצע כזית ממנה וכורכו עם כזית מרור ומטבל בחרוסת, ואומר "זכר למקדש כהלל הזקן וכו'" ויאכלם בהסיבה, ויזהר שלא ידבר דברים חיצונים בין אכילת מצה לאכילת הכורך, ולכן יאכלם בזה אחר זה תכף בלא עיכוב, ואח"כ סועד וגומר סעודתו בשמחה ובטוב לבב:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות לד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אחר שגמר סעודתו יאכל בשמחה את האפיקומן השמור בתוך המפה זכר לפסח הנאכל על השבע, ולכן יזהר שלא יאכל הרבה בתוך הסעודה כדי שיאכל האפיקומן לתאבון, ויאכל ממנו שתי כזיתות למצוה מן המובחר, שהם: כזית אחד זכר לפסח וכזית אחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח, ואם הוא זקן או חלוש מאד וקשה עליו לאכול שתי כזייתות יאכל כזית אחד דוקא זכר לפסח, וצריך לאכול אותו במקום אחד, ולא בשתי מקומות, ואפילו בחדר אחד בשתי שולחנות אסור, ויזהר לאכלו קודם חצות, וטוב שגם ההלל יאמר קודם חצות, ולא יתנמנם באמצע אכילת האפיקומן, ואם הוא מסב לבדו על השולחן אפילו בתוך הסעודה קודם אכילת האפיקומן לא ישן ועיין שולחן גבוה ז"ל: אחר האפיקומן אין לאכול שום דבר, משום דבעינן שיהיה טעם האפיקומן בפיו עד שישן, ורק מים מותר לשתות, ויש מתירין בקהוו"א (קפה) ויש לסמוך עליהם לצורך גדול, ושתיית עשן, שם הסכים הרב חיים פלאג'י ב"חיים לראש" להזהיר בליל ראשון, אבל בליל שני התיר, ומה שקורין אותו אפיקומן הוא נטריקון אפיקו מיני שלא יאכלו עוד, ועטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה פירש אפיקו מ"ן - ראשי תבות "מיין נוקבין" העולין מן מצות אכילת מצה ואכילה זו היא מצוה אחרונה ודברע פי חכמים חן:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות לה · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם שכח ולא אכל האפיקומן עד שנטל ידיו, או אמר "הב לן ונבריך", יאכל אותו בלא ברכת המוציא, ואם לא נזכר עד שבירך ברכת המזון אם לא שתה כוס שלישי, יטול ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן, ואם שתה כוס שלישי ואח"כ נזכר, הנה אם אכל תוך הסעודה מזאת המצה השמורה משעת קצירה שיעור כזית סומך על זה, ואם לאו אז אילו אם לא נזכר אלא עד אחר ההלל יטול ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן, ויחזור ויברך על הכוס, ועיין בית דוד סימן רנ"ט דף ע' ושולחן גבוה סימן תע"ו סעיף קטן ח יעוין שם:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות לו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

חייב אדם לספר בנסים ונפלאות שעשה השם יתברך לנו ולאבותינו עד שתכרחנו השינה לישן, ואיתא בזוהר הקדוש (ר"מ פרשת בא) פקודא לספר ביציאת מצרים וכו' וקודשא בריך הוא חדי בהאי סיפורא, וכנ"ש לכל פמלייא של מעלה, ואמר להון זילו שמעו האי שבחא דלתתא, ובהאי סיפורא בקעי רקיעייא ויהבי חילא למאריהון, ובזה כלל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח בפמלייא שלא מעלה שקב"ה משתבח בו כדכתיב (ישעיה מט, ג) "ישראל אשר בך אתפאר":

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות לז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

צריך לומר קריאת שמע על המטה עם הפסוקים הנוהגים בכל לילה כסדר רבינו האר"י ז"ל, ואם הוא ניעור עד אחר חצות יאמר אותה מעט קודם חצות, ובחוץ לארץ כל הלכות לילה ראשונה נוהגת בלילה שניה, וצרי לברך שהחיינו בחוץ לארץ בשתי לילות הראשונים של פסח בקידוש, אבל בלילות האחרונים שהם יום שביעי ויום שמיני של פסח אין מברכין שהחיינו בקידוש, וכשאומרים שהחיינו בלילה הראשונה יכוין גם על אכילת מצה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות לח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

העובר לפני הנחתום גוי בפסח ולא יריח מפת חם, ומצאתי כתוב דאין מכין הכלבים בחג הפסח ובפרט ביום א' וביום ב' שבהם מספרים ביציאת מצרים, ואע"פ שאמרו רבותינו ז"ל על הכלב (שבת קנה:) "משח אודניה וחוטרא אבתריה", מסירין החוטרא מעליהם בפסח כי בליל פסח ביציאת מצרים כתיב לא יחרץ כלב לשונו ששמרו גזרתו יתברך באותה הלילה, דלכן אמרה תורה על נבלה לכלב תשליכון אותו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות לט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ישגיחו מוכרי הצימוקים בשקים שלהם שלא יהיה בשקים חמץ בעין - שדרכים להיות דבק בהם חמץ, מחמת שבמקום ההוא של הצמוקים דרכם להשתמש בהם בקמח ובא עליהם מים ומתלכלך השק בקמח שנעשה חמץ בעין, והמגדל תרנגולים יברר הלול שלהם מהשעורים, ויקנה להם קודם פסח דוחן או זורא (דורה) ויתחיל להאכילם מזה קודם שיכנס הפסח, ומותר לקנות תרנגולים בתוך הפסח ויאמר בפירוש שאינו רוצה לקנות הזפק כלל, ואחר שחיטה יפתחנה תכף וישליך זפק לחוץ, ועיין בשיורי ברכה ובטוב עין, ופה עירנו יש כמה בעלי בתים שאין אוכלים תרנגולים בפסח משום גדר וסייג דחוששין פן ימצא בההם חיטין ושעורים, והרוצה לאכול תרנגולים מפני שיש לו סיבה הכרחית יעשה התרה על מנהג שלו וכנזכר בלב חיים חלק ב' סימן ר"ז:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות מ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

פה עירנו יש הרבה בעלי בתים נוהגים שלא לאכול אורז בפסח מפני כי האורז ימצא בו תערובת חיטין ושעורים, וצריך לבדקו תחלה פעמיים ושלש, וחוששין שמא ישגו בבדיקה, וישאר באורז חיטה ושעורה ויבשלו בו לכך בדלין ממנו, ויש נוהגין לאכול אחר בדיקה, על כן אם בעל הבית אוכל אורז והמבשל שלו נוהג שאינו אוכל אורז אסור לבשל אורז ביום טוב לבעל הבית כיון דהוא נוהג איסור באכילתו משום גדר וסייג, אבל לטלטלו ביום טוב מותר, כן העליתי בס"ד בתשובה בספרי הקדוש רב פעלים, והדומה לדין זה תמצא גם בשאר ימי טובים שאם זה המבשל אכל בשר ביום טוב, אסור לבשל חלב לאחרים אלא אם כן יש שהות ביום שיעבור זמן שש שעות אחר אכילת הבשר כדי שראוי שיאכל זה מן התבשיל ההוא בו ביום, אבל אם אין שהות ביום שיאכל הוא עצמו ממנו אסור לבשל לאחרים, מיהו בטלטול שרי:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות מא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא ישתו חלב מבהמת גוי בפסח שמא האכיל אותה חמץ, ואם לוקחים שאור מן הגוי אחר הפסח יזהו להפריש מאותה עיסה חלה שתהיה גדולה משיעור השאור כולו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות מב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין אומרים תיקון לאה בחול המועד של פסח ויזהרו בכל ימי המועד לעסוק בתורה הנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות מג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בודקין בליל י"ג כפי ההלכות שכתבנו לעיל בבדיקה של ליל י"ד, והבכורות מתענים ביום חמישי, על כן אם הבודק הוא בכור יטעום קודם הברכה פירות או מיני מזונות, כדי שיבדוק בישוב הדעת ובנחת, ואחר הבדיקה יבטל החמץ כמו שכתבנו בליל י"ד, אבל ביטול של היום לא יבטל ביום ששי אלא יבטל ביום שבת, ויזהר שלא ישכחהו, אך ביעור חמץ יעשהו ביום שישי שישרוף הפתיתים שאינו רוצה לאוכלם, ומשייר הפת לצורך סעודת ליל שבת וסעודת שחרית דשבת, והביעור בערב פסח יעשהו קודם חצות כדרך שעושה בי"ד כשחל בחול, כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות מד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ביום שבת קודם שהוא יום י"ד ימהרו להתפלל בבוקר כדי לצאת במהרה לאכול סעודת שחרית שלא יכשלו באיסור אכילת חמץ בערב פסח אחר הזמן אך יזהרו שלא יתפללו בחפזון ובמרוצה, ואם יש חתנים באותו שבת לא יזמינו אבות הבנים אורחים הרבה לצורך עליית ספר תורה כדרכן, כדי שלא להאריך הזמן בכך, שצריך לצאת מהרה לאכול סעודת שחרית וימהרו לקדש ולאכול תכף, ויאכלו כל חמץ שיש אצלם בית קודם שיחול איסור אכילתו, ואם נשאר חמץ שאין יכולים לאכלו יתנוהו לגוי, ולא יזרקנו לרשות הרבים, ואין מבשילין לשבת זו תבשיל שדרכו להיות דבק הרבה בקדרה שלא יתקנח באצבע, כדי שלא יצטרך להדיח הקדרות והקערות מיהו אם בשל כזה ונדבק התבשיל בקדרה מותר להדיח הקדרה במים בידו, אבל לא בסמרטוט משום איסור סחיטה בשבת, והדחה זו נחשבת קצת צורך היום דאיכא בזה צורך מצוה כמו שכתבו הפרי חדש וכנסת הגדולה ושולחן גבוה, ואם אפשר לקנחו באצבע אסור להדיח כנזכר באליה רבא ושאר אחרונים, ואחר שיגמור כל אכילתו ולא ישאר אצלו חמץ אז יבטלנו ויאמר כל חמירא וכו' דחזיתיה ודלא חזיתיה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות מה · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יאכל סעודת הלילה ושל שחרית בשבת זו בחצר במקום אחד דוקא, ולא יעשו בלילה ובשחרית פירורין הרבה על השולחן, ואם נעשה פירורין ישגיח עליהם לאכלם תכף קודם שיפול עליהם משקה וימאסו, ואחר אכילתם ינערו השלחן או המפה ברשות הרבים, בשביל פירורין קטנים שאין נלקטים ביד לאכלם, גם עוד אחר אכילה יכבדו המקום שאכלו בו משום איזה פירורין שנפלו, וישליך הזבל לרשות הרבים ולא יניח הזבל באשפה שבחצרו, ומותר לאכול ביצים בשבת זו בשחרית ואין חשש בזה משום אכילת ביצים בליל פסח דאין זה דומה לחזרת וכיוצא, אך יש נוהגים שלא לאכול בשבת זו ביצים בשחרית מפני שמניחים ביצה בליל פסח בקערה ואוכלים אותה זכר לקרבן חגיגה וכל אחד יעשה כמנהגו בדבר זה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות מו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בגדי מועד ילבשום בשבת זו אחר מנחה, וגם הכתונת יחליפו אותה אחר מנחה מפני שאכל חמץ בלילה ובשחרית בהיותה עליו, וחוששין שמא דבק בה איזה פירור קטן של חמץ, אבל במכנסים וטלית אין חשש זה, ומי שהוא עני ואין לו אלא כתונת אחת שלבשה בליל שבת יזהר בעת אכילתו לתחוב בית-יד של הכתונת לפנים ואחר אכילתו יבדוק כותנתו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות מז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

סעודה שלישית יעשנה בפירות אחר מנחה, וטוב לעשותה בפירות שברכתן מעין שלש, ויביאום לפניו בקערה על השולחן ויאמר גם כן קודם שיאכל אתקינו סעודתא וכו' כשאר שבת, ולא ירבה באכילתו כדי שיאכל בלילה לתאבון, ובזה השבת מנהגי לדרוש בעזרת ה' בבית הכנסת על ההגדה, אך צריך להקדים כדי שנתפלל בתשע ומחצה ודרוש שבת הגדול הוא בשבת הקודם:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות מח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מצת מצוה שיוצא בה ידי חובתו בלילה ראשונה לא יטלטלנה ביום שבת זה שחל בערב פסח, כי מוקצים הם דלא חזו למיכל מנייהו דודאי קפיד להאכיל לתינוקות, אבל שאר מצות שהם לצורך אוכלו בימי הפסח מותר לטלטלם בשבת זו, דאע"ג דהגדולים אסורים לאכול מצה בערב פסח, מכל מקום חזו למיכל לקטנים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות מט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

סידור השולחן לצורך הלילה לא יעשה אלא אחר חשיכה דאין שבת מכין יום טוב, אך כיון שעבר בין השמשות שהוא אחר קריאת ה"מוגרב" בשבעה דקים, מותר להכין לצורך הלילה, וצריך כל אדם לישן ביום שבת זו אחר סעודת שחרית כדי שיוכל להיות ניעור היטב בלילה, והוא הדין הנשים והקטנים יזהרו בכך, ואחר שיקיץ משנתו ביום יעסוק בתורה הנותנת חיים לעושיה וטוב ללמוד משנה פסחים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות נ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

צריך לערב בפת ותבשיל, ושיעור הפת י"ח דרה"ם, ושיעור התבשיל תשעה דרה"ם, ופחות מזה אינו מועיל, והתבשיל טוב לעשותו ביצים שלוקים קשים דאלו מתקיימים במקומות אלו שהם חמים, אבל הבשר לא יתקיים בזמן החום שני לילות ושני ימים דאם חל יום טוב בחמישי ושישי צריך שתשאר חתיכת הבשר ב' ימים ושני לילות, דהיינו עד ליל שבת, ולכן טוב לעשות מבצים שלוקים כי אלו יתקיימו ולא יתקלקלו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות נא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

נוטל העירוב בידו ומברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב", "בדין עירובא יהא שרי לנא לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולתקוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת", והשוחט טוב להוסיף תיבת "ולמשחט", ואם לא הוסיף לית לן בה דנכלל זהה בכלל כל צרכנא וכמו שכתב הגאון רבנו זלמן ז"ל, ומצוה לאכול העירוב בסעודת שבת:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות נב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

צריך לשמור עירובו שלא יאבד, ושלא יאכלו אותו עד ליל שבת אחר חשיכה, ואם אירע לו כך או ששכח ושגג ולא הניח עירוב פה עירנו יע"א יסמוך על עירוב שלי, כי אנכי הצעיר מזכה ומערב בעד כל השוגגין והאנוסין ואותם שיתאבד עירובם קודם שבת:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות נג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם בערב יום טוב שכח ולא הניח עירוב והתפלל ערבית, או שאמר ברכו ונזכר, אע"פ שעדיין הוא יום לא יניח עירוב אלא יסמוך על שלי:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות נד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם חל יום טוב בחמישי ושישי אע"פ שעשה עירוב ומבשל ביום שישי לצורך שבת, עם כל זה אסור לבשל ביום חמישי שהוא יום ראשון לצורך השבת:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות נה · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם יש שלש וארבע בעלי בתים דרים בחצר אחת, ויש בהם נשים או אנשים שאינם יודעים לערב, ורק יש שם אחד שיודע לערב יביאו כולם את העירוב לאותו האחד מן הדרים שם שיודע לערב, ויאחוז הכל בידו ויאמר יהא שרי לנא ולכל הדרים בחצר הזה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות נו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בעל הבית עם הארץ שאינו יודע לומר נוסח העירוב, וכן אשה אלמנה ובניה קטנים שאינה יודעת לומר נוסח העירוב, כתב הגאון חיד"א ז"ל ב"חיים שאל" חלק א' דף צ"ד מנהג עיר קדשינו ירושלים תוב"ב לשלוח הבית דין זוגא דרבנן ויסבבו ויעשו עירובי תבשילין לאלמנות ולכל מי שלא ידע, ויקחו מאתם בכל בית פת ותבשיל, וכה יאמרו" "בדין עירובא יהא שרי לבעל הבית הזה ולכל בני ביתו לאפויי ולבשולי וכו'", וזהו בתורת שליחות יעוין שם: ולענין הברכה אם יודע זה העם ההארץ או האשה לברך, ורק נוסח העירוב אינם יודעים, העליתי בתשובה בספרי הקדוש רב פעלים בדין חנוכה שיוכל לברך החולה בהיותו במיטה ואחר ידליק בפניו בחדרו ושם הבאתי דברי הרב חקרי לב אות י' חלק ב סימן ח' בדף ל"א, ומח"א בהלכות שבת סימן יא, והפרי חדש סימן תלב, ודברי הרב על "ערך השולחן", מה שכתב בספרו "חקת הפסח" סימן תל"ב על דברי רש"ל ז"ל, והגם דהבאתי שם דברי הרב בית דוד ז"ל בהלכות ראש השנה סימן שצ"ג שכתב שלא יהיה אחד עושה ואחד מברך עם כל זה העלתי בדין חנוכה הנזכר, שיהיה בעל הבית שהוא חולה מברך ושלוחו מדליק, והוא הדין לענין זה יכול זה עם הארץ לברך ושלוחו שעומד אצלו אומר תכף נוסח העירוב:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות נז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

צריך להקדים צרכי שבת מבעוד יום שיהיה שהות ביום שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו היו אוכלים ונהנים בו ביום קודם בין השמשות ממלאכתו שעשה, וכמו שכתב הגאון רבינו זלמן ז"ל בשולחן ערוך:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת צו, אות נח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כלה שארע טבילתה בליל חופתה בעונה שהוסת בה, אע"פ שזו הבעילה הראשונה "בעילת" מצווה קריוה רבנן, אפילו הכי אסור לבוא עליה באותו הלילה; ואפילו אם וסתה הוא בסוף הלילה והוא משמש בתחילת הלילה, נמי אסור, וכאשר הורה הגאון "נודע ביהודה", מהדורא בתרא, סימן קי"ח.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל אישה אינה נטהרת לבעלה אלא אם כן תספור תחלה ז' נקיים, ואפילו ראתה טיפת דם כחרדל. ואינה יכולה למנות ז' נקיים ולטבול אלא דווקא אם עברו עליה ששה ימים מיום שראתה בו; ויש מחמירים אחר ז' ימים, וכל אחד יעשה כמנהגו בזה. ופה עירנו בגדד, רוב העיר מנהגם למנות אחר ששה ימים, אך יש משפחות שמנהגם אחר שבעה ימים; על-כן, אישה אשר משפחתה נוהגים למנות ז' נקיים אחר שבעה ימים, והיא מן פעם ראשונה שנישאת רוצה לנהוג כאותם משפחות דנהגו אחר ששה, יכולה למעבד הכי, כיוון דלא נהגה עדיין כמחמירין. ואם יש אישה שנהגה כבר כמחמירין, ועתה מתחרטת מחמת סיבות הכרחיות - יכולה לעשות התרה על מנהג שלה בשבעה, ותנהג אחר ששה; מיהו, בעלה לא ישב עם המתירין להתיר לה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל זה - ברואה דם נידה, שהרגישה בו שיצא; אבל אם ראתה כתם על בגדיה, תספור ז' נקיים אחר שעברו עליה חמישה ימים מיום שמצאה הכתם על בגדיה. וכן הוא הדין כלה שנטמאת בדם בתולים ולא פרסה נדה, די לה בחמישה ימים כדין הכתם; אבל אם זו הכלה פרסה נדה גם כן, דינה כשאר נדות דעלמא, שסופרת אחר ששה או אחר שבעה כמנהג המחמירין.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אותם שנהגו להחמיר לספור ז' נקיים אחר שבעה לראייתם - אם נזדמן טבילתם בליל יו"ט שני או בשבת שלאחר יו"ט, ותהיה רחוקה הטבילה מן החפיפה הרבה, אז תוכל אותה הפעם לעשות כאותם שנוהגים לספור אחר ששה, כדי שטבול בערב יו"ט אחר החפיפה תיכף; כן תעשה באותה הפעם דווקא שנזדמן כך, ואינה צריכה התרה על מנהג שלא שנהגה אחר שבעה, כיוון דאינה עושה כן אלא רק באותה הפעם שנזדמן כך; ועיין "תשובה מאהבה", חלק ב, וכאשר כתבתי בס"ד בסה"ק "מקבצאל". וכתבתי עוד: אם זו האישה הנוהגת לספור שבעה נקיים אחר שבעה לראייתה, נזדמנה טבילתה ליל-שבת, ואם תטבול מוכרח להיכשל בכמה איסורים של קליעת שיער וכיוצא, כי היא אישה חדשה ומוכרחת להתקשט בפני בעלה בזה ובכיוצא בזה בדברים שיש בהם חילול שבת, ואם תספור אחר ששה לראייתה, תהיה טבילתה בליל-ששי שהוא חול - מותר לה לספור אותה הפעם דווקא את שבעה נקיים אחר ששה לראייתה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

קודם ספירת ז' נקיים צריכה לעשות הפסק בטהרה, דהיינו: ביום שישי לראייתה, או ביום שביעי להמחמירים, צריכה לעת ערב לבדוק עצמה במוך דחוק, ותלבש לבנים ונקיים. ומנהג כשר לרחוץ כל גופה במים חמין קודם הפסק בטהרה; ואם לא אפשר לה, אז די שתרחץ פנים של מטה בלבד.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

זמן בדיקה זו של הפסק בטהרה, הוא חצי שעה קודם קריאת ה"מגרב", שקורא בסוף שעה י"ב ממש. ואם האישה היא דרכה להתפלל, צריכה לעשות הפסק בטהרה קודם שתתפלל ערבית; שאם התפללה ערבית - אינה יכולה לעשות הפסק בטהרה, וכן אם הדליקה נרות שבת או יו"ט - אינה יכולה לעשות הפסק בטהרה, אע"פ שעוד היום גדול.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

העושה הפסק בטהרה במוך דחוק באותו מקום, צריך שיהיה מונח המוך באותו מקום כל בין-השמשות עד שיהיה ודאי לילה; ולא כאותם בורים שמכניסין המוך בשעת בדיקה ומוציאין אותו תיכף, אלא צריך שישאר מונח שם, ואחר שיהיה ודאי לילה, אז תוציא את המוך משם ותצניענו בקופסא עד הבוקר, כדי שתבדקהו לאור היום; וכמו שכתב רמ"א ז"ל בהגהת השולחן, סימן קפ"ו, סעיף ב, בבודקת את העדים אחר תשמיש; וכמו שכתב רש"י ז"ל בנדה, דף ט"ז, והתוספות שם בדיבור המתחיל "אימא", עיין שם; יען כיוון דהיא מוציאה אותו אחר שיהיה ודאי לילה, חשך היום, ואי אפשר לבדקו לאור היום, וגם לאור הנר אין לבדוק לכתחילה, וכמו שכתב מר"ן בבית יוסף, סימן קצ"ו, והביאו מור"ם בהגהת השולחן, סעיף ד, יעויין שם; וצריך להזהיר הנשים בדבר זה, להניח המוך באותו מקום כל בין-השמשות עד ודאי לילה. ואף על גב דמר"ן ז"ל התיר בדיעבד אם הוציאה אותו מיד, עם כל זה מודה דלכתחילה צריך להיזהר בזה; ועוד דהגאון "סדרי-טהרה" העלה מדברי הרמב"ם ז"ל וכמה רבוותא דאפילו בדיעבד מעכב.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בכל יום משבעה נקיים תבדוק פעמיים, אחת בשחרית ואחת סמוך לבין-השמשות; ובדיעבד אם בדקה רק ביום ראשון וביום השביעי, סגי לה; אך בדיקה של הפסק בטהרה לא תועיל להשלים בעד בדיקה של יום ראשון, אלא צריכה לבדוק ביום ראשון מלבד בדיקה של הפסק בטהרה. והנה פה עירנו בגדד יע"א יש הרבה נשים נוהגין דלא עבדי בדיקה בכל יום כאשר כתבנו, אלא עבדי ביום ראשון וביום השביעי. וכתבתי בס"ד בסה"ק "רב-פעלים" דיש להם על מה שיסמכו; אבל ראוי שכל אדם יזהיר את אשתו שתבדוק בכל יום כאמור לעיל. ואותם בורים שאין עושים בדיקה ביום ראשון וביום השביעי, אלא רק סומכין על הבדיקה של הפסק בטהרה לבד, עתידין ליתן את הדין ואוי להם!

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם אחר שספרה ז' נקיים שלמים כראוי, נעשה לה אונס ולא טבלה ליל ח', ונתאחרה טבילתה ארבעה או חמישה לילות - די לה באותה שבעה נקיים ששמרה אותם בשלמות ויכולה לטבול; ועיין ש"ך, סימן קפ"ז, סעיף קטן ח', עיין שם. ולאו דווקא נתאחרה ארבעה או חמישה לילות, אלא אפילו אם נתאחרה יותר, יכולה לטבול על סמך אותם השבעה נקיים, דכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד מהלכות איסורי ביאה, הלכה ז': אפילו נתאחרה ימים רבים ולא טבלה, כשתטבול, לא תטבול אלא בלילה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל בדיקות אלו - בין בדיקת הפסק בטהרה, בין בדיקה שבשבעה ימים נקיים - צריך להיות בצמר-גפן או בבגד פשתן לבן ישן, כי פשתן הישן הוא לבן ביותר מן פשתן החדש; ועוד, כי החדש קשה ואין הדם נדבק בו; ועוד, מתוך שהוא קשה, חוששת שמא יסרך, ואינה בודקת בו יפה. ופה עירנו בגדד, כל הנשים דרכן לבדוק בצמר-גפן. וצריך שתכניסנו יפה בעומק בחורים ובסדקים עד מקום שהשמש דש; ובדיעבד אם בדקה יפה בחורין ובסדקין בעומק כפי כוחה, אע"פ שלא הגיע למקום שהשמש דש, סגי לה. והבתולות שבודקות קודם נישואין, דפתחן סתום ואי אפשר לבדוק עד מקום שהשמש דש, יבדקו יפה כפי מה שאפשר; אבל קינוח בעלמא אין זה בדיקה; ועיין "חכמת-אדם" ו"חנוך-בית-יאודה" ו"מחצית-השקל" ועוד.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם ספרה שבעה נקיים וטבלה כראוי, ואחר שבאה לביתה וישבה עם בעלה, פרסה נדה באותה לילה קודם ששמשה עם בעלה - הרי זו פוסקת בטהרה ליום המחרת, ותמנה שבעה נקיים ותטבול, ואין צריכה להמתין חמישה ימים קודם ספירת ז' נקיים, וכאשר הורה גבר הגאון "פני-יהושע" ז"ל, כיון דלא שימשה עדיין; ואף-על-גב דבעלמא אנחנו מחמירים בלא שימשה, דגזרינן אטו שימשה, מכל מקום בכהאי גוונא דהוא מילתא דלא שכיחא שתפרוס נדה בליל טבילתה - לא גזרינן; ולא בעינן חמישה ימים קודם ז' נקיים, כיון דעדיין לא שמשה; ודלא כהגאון נודע ביהודה, מהדורה תנינא, סימן קכ"ה, דהצריך חמישה ימים; דהא כמה גאונים, ורבני אשכנז וספרד הסכימו כסברת הגאון "פני-יהושע". ועיין "סדרי-טהרה" ו"בית-מאיר" ו"חכמת-אדם", ועיין עוד להרב "תשובה-מאהבה" ועוד אחרונים, וכן אנחנו מורין. ואם טעתה במניין השבעה שלא היו אלא שישה, וטבלה ושימשה עם בעלה, ונודע לה שחסר יום אחד - צריכה להמתין שש עונות שלמות, דהיינו ארבעה ימים עם היום שטבלה בו, ואח"כ תמנה יום נקי אשר חסר לה, ותטבול; אך סתירה של אחר שבעה, כגון שספרה ז' נקיים שלמים וטבלה טבילה פסולה, הן מחמת חציצה או פיסול אחר, אע"פ ששמשה עם בעלה אינה צריכה להמתין שש עונות, אלא טובלת טבילה שנית כראוי בכל לילה שתרצה, דהא כבר ספרה ז' נקיים שלמים, רק שהייתה מחוסרת טבילה שלא טבלה כראוי.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אע"ג דכתיב(ויקרא טו,כח) "וספרה לה" ו"האגודה" ושל"ה סבירא להו צריכה לספור בפה, מכל מקום רבים חלקו בזה וסבירא להו במחשבה סגי, וכן עמא דבר; אך שבעה ספורים גמורים בדעתה בעינן, אבל אם התחילה לספור בדעתה ז' נקיים ובאמצע חזרה בה, שעלה בדעתה שלא לטבול מחמת איזה סיבה, כגון שבעלה רצה לילך למקום אחר, או שנתקוטטה עם בעלה והלכה לבית אביה, ואחר ב' או ג' ימים בטלה הסיבה וגמרה בדעתה לטבול – בטלו אותם מקצת השבעה שספרה מקודם, וצריכה לספור שבעה מחדש.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אישה שמכינה עצמה לנשואין, צריכה לספור ז' נקיים, משום דם חימוד - בין שהיא קטנה דעדיין לא ראתה דם נדה, בין שהיא זקנה שפסקה מלראות; וצריכה לבדוק בשבעה נקיים אלו כמו בשבעה נקיים של דם נדה, כי החזיקו אותה חז"ל כמו נדה ממש. ואם ספרה ז' נקיים ונדחו הנשואין מחמת איזה סיבה, ואח"כ נתפשרו ונתרצו לעשות הנישואין, צריכה לספור ז' נקיים מחדש, מפני שנולד לה חימוד חדש. ומחזיר גרושתו, גם כן צריכה לספור ז' נקיים, אפילו גרשה כשהיא מעוברת או מניקה, והחזירה בעודה מעוברת, דצריכה ז' נקיים משום חימוד.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הכונס את הבתולה, בועל בעילת מצווה; ואע"פ שדם בתולים שותת ויורד, גומר ביאתו ואינו חושש; אבל לאחר שגמר ביאתו, פורש עצמו ממנה והיא טמאה, ואפילו לא מצאה דם, טמאה, דחוששין שמא יצא טיפת דם וחפהו שכבת-זרע, על-כן מחזיקין אותה כנדה גמורה, כך כתב מר"ן ז"ל בשולחנו הטהור; אך מור"ם ז"ל כתב: ויש מקילין אם לא ראתה דם, ונהגו להקל אם לא גמר ביאה, רק הערה בה ולא ראתה דם, אבל אם בא עליה ביאה ממש, צריך לפרוש ממנה אע"פ שלא ראתה דם, עד כאן לשונו. ובדברי הרמב"ם ז"ל, בפרק ה' מהלכות אסורי ביאה מפורש, דגמר ביאה הוא הכנסת האיבר לפנים מן הלול, עיין שם; וזה יהיה בהכנסת כל האיבר. והנה פה עירנו בגדד יע"א נהגו להקל אם לא ראתה דם; אך אם יודע הבעל בעצמו שעשה גמר ביאה, אין להקל, וצריך לפרוש ממנה אע"פ שלא ראתה דם. ובשבת מותר לבעול הבתולה, אע"פ שעושה חבורה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

היולדת - בין ילדה ולד חי, בין מת - טמאה טומאת לידה, שבעה ימים לזכר וארבעה עשר לנקבה, וזו היא טומאת לידה הכתובה בתורה. וימים אלו דאחר לידה, אע"פ שהם ימי טומאה, עולים לה לשבעה נקיים אם ספרה בהם כראוי, ושמרה אותם בשביל שבעה נקיים; ובלבד שלא תטבול קודם י"ד לנקבה, אלא תמתין עד ליל ט"ו ותטבול. וכל זה הוא מדינא, אך יש מקומת נוהגים שאין טובלות תוך ארבעים יום לזכר ושמונים לנקבה. ופה עירנו בגדד יע"א יש מקצת נשים שנהגו בכך, אבל רוב הנשים לא נהגו בזה, אלא כל זמן שתראה עצמה שיכולה לעשות הפסק בטהרה אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה, סופרת ז' נקיים וטובלת, בין לזכר, בין לנקבה. ולכן אנחנו מורים פה עירנו: מי שנהג בארבעים ושמונים, ישאר במנהגו; מיהו, אם אלו המחמירין בארבעים ושמונים קשה עליהם דבר זה מחמת איזה סיבות הכרחיות, יכולין לעשות התרה על חומרא זו, ואז יעשו כמנהג רוב הנשים שבעיר זו. וכתבתי בס"ד בתשובה בסה"ק "רב-פעלים", שיש בזה ספר ספקא והוא: ספק כמאן דאמר "מנהג בסתמא, תולין בטעות ומבטלין ליה"; ואם תמצי לומר הלכה כמאן דאמר "תולין בגדר וסייג" - שמא הלכה כמאן דאמר דעל ידי שאלה מותר; וספק ספקא זה הוא מתהפך; וכיון דהוא מידי דרבנן, סמכינן על ספק ספקא זה להתיר אפילו בהיכא דכל אנשי העיר נוהגים בכך, וכל שכן בהיכא דרוב העיר לא נהגו בכך, דיש להתיר לאותם המיעוט ע"י שאלה, וכיון דאין מנהג קבוע בעיר, הוי מנהג יחידים. ועיין "תשובה מאהבה", יורה דעה, תשובה שס"ו, שכתב דמצווה להתיר מנהג זה ע"י שאלה; ועיין "פלתי", יעוין שם. וכתבתי שם דאף על גב דקימא לן: אין מתירין הנדר עד שיחול - היינו דווקא בנדר, אבל מנהג מתירין קודם שיחול; וכמו שכתב מהר"י עיא"ש ז"ל ב"בית-יאודה", חלק 'ב, סימן צ"ז, והביאו בשיורי ברכה, אות ז', יעוין שם. וכתבתי עוד שם דדור החדש שלא נהגו עדיין בחומרא זו, יכולים לנהוג כרוב אנשי העיר, אע"פ שאמותיהם נהגו בזו החומרא של ארבעים ושמונים; ועיין "פתחי-תשובה", סימן רי"ד, סעיף קטן ד מה שכתב בשם "זכרון-יוסף". ודע דאפילו אותם שנהגו להחמיר בארבעים ושמונים, אין להם חומרא זו אלא ביולדת ולא במפלת; ועיין "סדרי-טהרה", סימן קצ"ד, סעיף קטן ו', ו"תשובה מאהבה", חלק ב, שהביא דברי הגאון "חכם צבי" ז"ל וקלסיה, יעוין שם. מיהו, דין טומאת לידה שהוא שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה, ישנו גם במפלת; וכל שהפילה תוך ארבעים יום, כגון שברור לה כן מחמת שלא שמשה קודם, אין נוהג בה דין טומאת יולדת, אלא דינה כשאר נדות.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות כ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אישה שהיא בחזקת טמאה, אסור לבעלה לבוא עליה עד שתאמר לו "טבלתי"; ואין צריך שתאמר לו בפה מלא, אלא כל שעברו ימים שאפשר לה למנות ולטבול, והיא באה ושכבה אצלו, די בזה; וכמו שכתב הרב "לחם ושמלה", ודלא כהרב "חוות-דעת" ז"ל. ואם הוחזקה נדה בשכנותה, כגון שראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נידתה, חשיבה טמאה ודאי. ואם אמרה לבעלה "טמאה אני", ואחר כדי דיבור אמרה "טהורה אני", אינה נאמנת; ואם נתנה אמתלא לדבריה, נאמנת; ואפילו שבעלה יודע מדעתו האמתלא - צריך שתאמר לו האמתלא בפרוש; ולא מהני האמתלא אלא בהיכא דאמרה "טמאה אני" ולא עשתה מעשה, אבל אם לבשה בגדים המיוחדים לנידתה, אפילו אמרה אמתלא אינה נאמנת. ופה עירנו בגדד אין דרך שיאמרו הנשים בפיהם על טומאתם, אלא אם בא למסור לה חפץ, מושכת ידה ואינה מקבלתו; ואם בא לילך בצדה ליגע בה, היא מרחקת עצמה, ומזה יבין שהיא טמאה; לכן אם עשתה כך, צריך שתאמר האמתלא בפרוש.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות כא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אע"פ שבעלה מותר להתייחד עמה בימי טומאתה, מכל מקום לא ישחוק עימה בדברים המרגילים לערווה כל זמן שלא טבלה; ואפילו לזרוק חפץ מזה לזה אסור; ואם יש בידה נר דולק, והבעל מדליק סיגריה של טבק מן השלהבת, או מדליק נר שבידו מן נר שבידה - אוסר הרב "יד-אליהו" ז"ל, וכן מהרש"ק ז"ל ב"שירי-טהרה" נמי אסר בזה. ואם יש נוצה על בגדיה, והוא נופח להסירה ברוח פיו - אוסר הרב "מנחת-יעקב" ז"ל; והגם דהאחרונים התירו בנפיחה, נכון להחמיר; מיהו ודאי אסור שתניף עליו במניפה להביא לו רוח קר, כי זה הוי דבר חיבה אע"פ שאינה נוגעת בו.

וכן אין אוכלין על שולחן אחד אלא אם כן יש שינוי, שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה, כגון לחם שאין אוכלים ממנו, או קנקן שאין שותין בו, כדי שיהיה היכר בזה. ויש מתירין בהיכא דהיא משנה מקומה, שאינה יושבת במקום שרגילה לישב בזמן טהרתה; וכן יש מתירין אם כל אחד אוכל מקערה שלו; ויש מתירין אם יש עוד אחרים מסובין על השולחן; ועל-כן יש לסמוך להתיר בתנאים אלו במקומות שרגילים בכך, וקשה עליהם מאד הדבר הזה שתאכל היא לבדה חוץ לשולחן. ואותם שדרכם להניח כל הבשר בקערה גדולה וכן כל המרק בקערה גדולה וכן האורז, והם יש להם כל אחד קערה לפניו, ונוטלין כל אחד ואחד מן המסובין בכף מן הקערות הגדולות ומניחין בקערות שלפניהם, ואז אוכלים כל אחד ואחד מקערה שלפניו, שרי בכהאי גונא, דחשיב בזה כל אחד אוכל בקערה בפני עצמו. גם יזהר הבעל שלא ישתה משיורי הכוס ששתתה היא ממנו, וכן לא יאכל משיורי מאכל שלה; ואם הפסיק אדם אחר ביניהם, או שהורק מכלי אל כלי, אפילו שהוחזר לכלי הראשון, מותר. ודווקא הבעל אסור לשתות ולאכול משיורים שלה, אבל היא מותרת לאכול ולשתות משיורים שלו. ואם אכלה ושיירה או שתתה ושיירה והלכה לה, מותר לבעלה לאכול ולשתות השיורין, דכיון שהלכה לה אין כאן חיבה. ואם בא הבעל לאכול השיורין אחר שאכלה, והתחיל לאכול, וקודם שגמר אכילתו באה, מותר לסיים אכילתו בפניה; כן העלה הגאון מהר"ם ב"יד-אליהו"; וכן העליתי אנא עבדא בסה"ק "רב-פעלים", והבאתי בסיעתא דשמיא כמה ראיות בזה להתיר.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות כב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא ישב במטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה, וכל שכן דאסור לישן על מיטתה; והוא הדין דאסור לישב על כרים המיוחדים לה, אבל מותר ליגע בהם, ואפילו בסדין שעליו הדם מותר ליגע. והיא מותרת לישב על מיטתו, אבל לישן על מיטתו אסור. ואם יש ספסל ארוך שאינו מחובר לכותל, ומתנדנד כשיושבין עליו, אסור לישב עליו שניהם אע"פ שאין נוגעים זה בזה. ואע"פ דמר"ן ז"ל בבית יוסף כתב: חומרא זו דישיבת הספסל, שמעתי שנוהגים בה האשכנזים, אבל הספרדים לא נהגו בה - הנה המנהג פשוט בעירנו מקדם קדמתה שלא לישב עליו שניהם אפילו אין נוגעים זה בזה; ויש מתירים אם יש אדם אחר יושב ומפסיק ביניהם. ואם הוא כבד הרבה שאינו מתנדנד, מותרים לישב עליו אפילו אין אדם מפסיק ביניהם, כל שאין נוגעים זה בזה. ואסור לישב על מחצלת חדשה אפילו אין נוגעים זה בזה, מפני שמתנדנדת. ולא ילכו שניהם בעגלה אחת או בספינה קטנה, אם הולכים בשביל טיול; אבל אם הולכים לצורך, מותר אפילו אם לבדם יושבים, ורק שלא יהיו נוגעים זה בזה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות כג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא יסתכל במקומות המכוסים שבה אפילו בעקבה, אבל מותר להסתכל במקומות הגלויים שבה ואע"פ שנהנה בראייתו. ולא תמזוג לו כוס יין בפניו, ולא תניחנו לפניו על השולחן, אלא תניחנו על הארץ או על הספסל, או תמסרנו לאדם אחר; ושלא בפניו מותרת להניחו על השולחן גם כן. ויש מחמירים גם בקערה של מאכל המיוחדת לו דווקא, שלא תניחנה לפניו על השולחן. וטוב לחוש לדבריהם היכא דאפשר, ועיין "חכמת-אדם". וכשם שאסור לה למזוג לו הכוס לפניו, כן הוא אסור למזוג לה; וכן אסור לשלוח לה כוס של ברכה, וכן נמי אסור לשלוח לה כוס המיוחד לה, כגון ליל פסח.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות כד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אסור להציע לו מיטתו בפניו. ודווקא פריסת הסדינים והמכסה, שהוא דרך חיבה; אבל כרים וכסתות, שהם טורח ואינם דרך חיבה, שרי. וכתב הרב "לחם ושמלה", כי לדעת כמה פוסקים גם זה אסור, עיין שם; ונראה לי דנכון להחמיר בזה היכא דאפשר; וכל זה דווקא בפניו, אבל שלא בפניו, מותר אף על פי שהוא יודע שהיא המצעת אותם, שרי. ואסור להריח בבשמים שלה אף על פי שהסירתם מעליה; וכתב ברכי יוסף רמז לדבר: "סוגה בשושנים" - שעושה סייג גם בשושנים. ואסור לשמוע קול זמר שלה; ועיין "לחם ושמלה", סעיף קטן כ. ופה עירנו מנהג הנשים לזמר להילד בקול נעים כדי שישן וכדי שלא יבכה, וצריך להיזהר בזה אם אשתו נדה; אך אם הילד בוכה הרבה, וצריך לזמר זה שמלומד בכך, ואין מקום לבעל לילך שם, נראה דיש להקל. ואסור לתת לפני בעלה קיתון של מים והכלים שירחץ בהם פניו ידיו ורגליו, מפני שהוא דרך חיבה, ואין המים צוננים, וכנזכר בש"ך בשם רבנו יונה ז"ל. וכל אזהרות הנזכרות לעיל, הם שייכים גם בשבעה נקיים, כל זמן שלא טבלה עדיין. והמזהיר והנזהר, עליהם תבוא ברכת טוב.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת צו, אות כה · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן