פרשת תולדות

כתב רבינו ז"ל ב"עולת תמיד" דף טו"ב כאשר מתעורר האדם משנתו תכף צריך ליטול ידיו קודם שיגע במלבושיו כלל, וגם אסור לילך ארבע אמות בלא נטילה זו של שחרית, כמו שכתוב בזוהר על פסוק "לאשר הביא אלוה בידו" (איוב יב, ו), לכן יזהר כל אדם להכין הכלים סמוך למטתו באופן שלא יצטרך לילך ארבע אמות, ויש בני אדם אשר בזמן הקור לובשים האנפלאות ברגליהם בעודם על מטתם קודם שיקומו לעשות נטילת ידים ולא יפה עושים וצריך להזהירם על זאת:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תולדות, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם קם משנתו ולא מצא כלי הנטילה סמוך לו, אלא מונח רחוק הרבה ואין יכול לומר לאדם אחר שיביאנו אליו, אז ילך פחות פחות מארבע אמות, ואם קם ממטתו והלך אצל כלי הנטילה הקרוב לו ולא מצא בכלי שיעור הראוי ליטול שלוש פעמים על כל ידיו דהיינו עם הכף, ומוכרח לילך רחוק להביא מים, אז יראה אם יש במים מועטין אלו כדי ספוק נטילה עד קשרי אצבעותיו כמו נטילה דיום הכיפורים, יטול עד קשרי אצבעותיו, ואחר כך יוליך הכלי וימלאנו מים ויטול כראוי, ועם כל זה ילך פחות פחות מארבע אמות:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תולדות, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

נטילת ידים של שחרית אין נוטלין על גבי קרקע אלא בכלי, ואסור לשפוך מי הנטילה במקום שעוברין בני אדם כי רוח רעה שורה עליהן, ולכן ישפכם בנקב של בית הכסא או בנקב שעושין בחצירות בקרקע שקורין בלוע"א. גם צריך להזהירם דלפעמים יתמלא הכלי שנוטלין לתוכו על גדותיו מחמת ריבוי בני הבית, ואז כשנוטלין בו עוד מוכרח שישפך ממנו על הקרקע ואם נזדמן שנשפכו מי הנטילה בקרקע אז ישפוך על הקרקע ההיא מים טהורים הרבה כדי לבטל מי הנטילה שנשפך שם:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תולדות, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא יברך ולא ילמוד כנגד כלי הנטילה שבו מי הנטילה עד יוציאנו או יכסנו כדין מי רגלים מפני שהם טמאים יותר מן מי רגלים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תולדות, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יזהר כל אדם לצוות את אשתו שתעשה כל יום נטילת ידים לילדים הקטנים אפילו שהם יונקי שדים, מפני שלפעמים פושטים ידם ונוגעים במאכלים ויטמאום שתשרה סטרא אחרא על המאכל ההוא, וגם מנהג זה הוא סגולה טובה לקטנים כדי שיגדלו בטהרה ויהיו גדולי הקדש כנזכר ב"חסד לאלפים":

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תולדות, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יזהר לרחוץ פניו בכל יום, וגם ידיח פיו להעביר הרירין שבפיו, דמלבד דדבר זה הוא טוב בשביל רפואת הגוף, יש בזה מצוה לכבוד קונו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תולדות, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא יטול ממי שלא נטל ידיו עדיין, דכתיב "והזה הטהור על הטמא" (במדבר יט, יט), וכן לא יטול ממשרתת נדה, ולא ממשרת גוי או גויה וכנזכר באחרונים, וכתב ב"לב חיים" סימן ס"ה מי שנטל ידיו ואחר כך נגע בידיו של אחר שלא נטל ידיו, צריך לחזור ליטול פעם שנית, ועיין כף החיים (פלאג'י) סימן ח' אות ד':

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תולדות, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם ישן האדם ביום וכן אם ישן אחר חצות לילה צריך נטילת ידים לשפוך שלוש פעמים בסירוגין, אך אין צריך ליטול לתוך כלי, אלא יכול ליטול על הקרקע אם אין כלי לפניו, וגם נמי דאין צריך לברך "על נטילת ידים", ואף על גב דהרב מהר"א שרעבי ז"ל ב"דברי שלום" כתב בזה דאין צריך נטילת ידים וכן הביא מן "מקדש מלך", כבר כתב הרב "אמת ליעקב" ז"ל דלא נאמר כן אלא בשעת הדחק, אך הטוב והישר הוא דצריך נטילת ידים שלוש פעמים בסירוגין אבל בלא ברכה: ואם ישן בחצות הראשון של הלילה שינת קבע שלו על מטתו, והקיץ קודם חצות יעשה נטילת ידים גמורה כדת וכהלכה ויברך "על נטילת ידים", ואם הוא היה ניעור עד אחר חצות לילה הן במשתה הן במלאכה ולא ישן אלא עד שעבר חצות, גם זה כשנעור יעשה נטילת ידים גמורה כהלכתה ויברך "על נטילת ידים". ואף על גב דרבינו הרש"ש ז"ל כתב ב"נהר שלום" אם ישן אחר חצות לא שליט עליה רוח מסאבא ואין צריך נטילת ידים, הנה הוא סמך דבריו בזה על סניף אחר שכתב מפני שנתעורר בחצות והמשיך המוחין על ידי הברכות, וכן נכדו מהר"א שרעבי ז"ל סמך גם כן על הברכות ועסק התורה, על כן זה שהיה ניעור עד אחר חצות ולא בירך הברכות וישן אז גם לפי דעת רבינו הרש"ש ז"ל צריך נטילת ידים בברכה, ורק אם אחר חצות קודם שישן בירך ברכות השחר ולמד תיקון חצות ועסק בתורה אז כשיקיץ משנתו בבוקר יעשה נטילת ידים שלוש פעמים, אבל לא יברך "על נטילת ידים" ומיהו אם לא ברך ברכות השחר ורק עסק בתורה אני מסתפק בזה אם יברך "על נטילת ידים" או לאו ומנהג העולם לברך:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תולדות, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם לא ישן אלא עד אחר חצות, אף על גב דלפי דעת רבינו הרש"ש ז"ל יכול הוא לברך ברכות השחר אחר חצות מכל מקום כיון שדעתו לישן אחר חצות מנהגנו הוא שלא לברך ברכות השחר אלא רק בזמן שאנו נעורים כל הלילה כמו ליל הושענא רבה וליל חג שבועות וכיוצא דאז אנו מברכין ברכות השחר וכן ראוי לנהוג כאשר כתבתי בספרי הק' "מקבציאל":

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תולדות, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא יגע בידיו קודם נטילה לא לפה ולא לחוטם ולא לאזנים ולא לעינים אפילו שהם סגורות ונוגע מבחוץ, ואם בא לו חכוך בכל הנזכרים לעיל בתוך שינה יחכך על ידי בגד, וגם לא ישאף אבק נחיריים קודם נטילה, ואם התאוה מאד יקום ויטול ידיו ואחר כך ישאף האבק, אבל בשינה של היום או שינה אחר חצות לילה אין צריך להזהר בכל הנזכר לעיל, אף על גב דכתבנו דיטול ידיו שלוש פעמים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תולדות, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אלו דברים שצריכין נטילה שלוש פעמים בסירוגין משום רוח רעה, הקם מן המטה מן השינה, והיוצא מבית הכסא אף על פי שלא עשה צרכיו, אלא שנכנס שם בשביל עסק אחר, מיהו אם לא נכנס שם כולו אלא רק הושיט ידיו שם כדי ליתן כלי של מים להיושב שם לרחוץ בו, כיון דלא נכנס גופו אלא במקצת שהם ידיו בלבד אין שורה עליו רוח רעה כאשר נכנס כל גופו, אלא רק קצת מן הקצת ולכך סגי ליה בפעם אחת, והמחמיר לרחוץ גם בכהאי גונא שלוש פעמים תבא עליו ברכה וכמו שכתבתי בספרי הק' "מקבציאל", וכן המשמש מטתו יטול אחר כך שלוש פעמים, וכן האשה תטול אחר כך שלוש פעמים, וכן ההולך בבית הקברות, וההולך בתוך ארבע אמות של מת, וכל שכן הנוגע במת עצמו גם כן יטול שלוש פעמים, ומה שנוהגין העולם כשיטלו ידיהם משום מת, ובחזרתם מבית הקברות, לבלתי יקנחו ידיהם במפה אלא יניחום עד שיתנגבו ברוח מאליהם, אין זה משורת הדין אלא עושין כן כדי שלא יסיחו דעתם מן זכרון המות, ולכן אם הוא בחורף שיש קור גדול וקשה עליו הדבר מאד שיניח ידו בלי ניגוב במטפחת ומצטער הרבה מחמת צינה אז ינגבם במטפחת ולית לן בה:

ודע כי אפילו בנכנס לבית הכסא, אין שורה עליו רוח רעה כמו כח רוח רעה ששורה עליו בשינה דטעים טעמא דמותא, לכך אין צריך להזהר בכל הנך לבלתי ילך ארבע אמות בלא נטילת ידים דאין צורך להזהר בזה אלא רק בשינה, וכן נמי אין צריך להזהר בכל הנך ליטול לתוך כלי דוקא כמו שכתבתי בנטילת ידים דשינה, אבל צריך להזהר שיטול שלוש פעמים בסירוגין, וגם שיטול שיעור רביעית:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תולדות, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ואלו דברים שצריכין נטילה מפני נדנוד רוח רעה, דדי להם בפעם אחת ואין צריך שלוש פעמים בסירוגין, ואלו הן היוצא מבית המרחץ, והנוטל צפרניו ואפילו לא נטלן כולן, ויש מחמירין בנוטל צפרניו ליטול שלוש פעמים בסירוגין היכא דצפרניו עודפין על הבשר ומסתבר טעמייהו על פי הסוד והמחמיר גם במרחץ ליטול שלוש פעמים תבא עליו ברכה:

ואלו דברים שאין צריכין נטילה כי אם רחיצה כל דהו, דהיינו שיטול ידיו פעם אחת משום נקיות, ואלו הן: החולץ או נועל מנעליו בידיו שנגע בהם, והוא הדין אם נוגע בהם אחר שלבשם, או אחר שחלץ אותם, מיהו אם נגע במנעלים שעדיין לא לבשם אדם מעולם אפילו פעם אחת לית לן בה ואין צריך רחיצה כלל, וכן עוד נמי צריך רחיצה פעם אחת משום נקיות אם נגע ברגליו או בשאר מקומות המכוסים שבגופו, אבל במקומות המגולים כגון פנים ועורף וצואר וכן הידים עד סוף הזרוע אין צריך רחיצה, ויד שמאל אפילו אם נוגע בפרק הסמוך לזרוע שמניח שם תפילין עד אחר שני שלישי הפרק ההוא חשיב בכלל מקומות המגולים, ואין צריך רחיצה כלל, אבל יד ימין שאין מניחין בה תפילין של יד, אם נגע באותו פרק שאחר פרק הזרוע צריך רחיצה דחשיב ממקומות המכוסין כיון דאין דרך למשמש שם, וכן האשה גם כן חשיב הפרק ההוא בשתי ידיה בכלל המכוסים, ואם נגעה צריכה רחיצה. ובמקום שדרך הנשים לכסות פרקי זרועותיהם הסמוכים לכף שדרכם להניח לולאות סמוך לכף בראש הכתונות שתהיה הכתונת מכסה כל הזרוע, אז גם אם נגעה בזרוע צריכה רחיצה משום נקיות, וכן הדדין בזמן שמנקת את בנה שדרכן להיות מגולין תמיד אם נגעה בהם אין צריכה רחיצה, אבל אם אינה מנקת שדרכן להיות מכסות אותם לגמרי אז הם בכלל מקומות המכוסים, וצריכה רחיצה אם נגעה בהם, וכן החופף בראשו והמפלא כליו אפילו לא מצא בהם כינה וכן הנוגע בכינה צריך רחיצה פעם אחת משום נקיות:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תולדות, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בברכת "ישתבח" יש י"ג שבחים, והם כנגד י"ג מכילן דרחמי וי"ג מידות. ויאמר אותם בנעימה ובנחת-רוח, פיו ולבו שווים; ואין צריך לאמרם בנשימה אחת, לכך לא ימהר באמירתם. ואם הרגיש שאחד התחיל בקדיש וקדושה, ימתין, שלא יתחיל לאמרם אלא עד שיענה קדיש או קדושה, כדי שלא יפסיק בהם. וכבר כתבתי בדיני "ישתבח" בשנה ראשונה בס"ד, ומה שצריך להיזהר בברכה זו ובאמירת י"ג שבחים הנזכרים.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ברכת "יוצר אור" דשבת הוא בחינת תוספת קדושת שבת בעולם הבריאה, כי כל סדר "יוצר" הוא בבריאה וכמו שכתב בשער-הכוונות. ושבח "לאל אשר שבת" הוא שבח שנזכר בו עילוי השבת. ומה שאמר: "וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו", הכוונה: כי בחינת ה"א הראשונה דשם הוי"ה ברוך הוא, מקננת בבריאה, ובחינת וא"ו ביצירה; וכל זה בימות החול, אבל ביום-שבת - בחינת וא"ו שבשם נתעלה מן היצירה וישב על כסא כבודו בבריאה; ולזה אמר "וביום השביעי", כלומר: ו' – "ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו", וכנזכר בשער-הכוונות. וצריך לומר: "דעת ותבונה סובבים הודו", וכן "נותנים לו כל צבא מרום"; וכן צריך לומר: "שרפים וחיות ואופני הקודש", וכנזכר בשער-הכוונות. ומה שאמר: "קרא לשמש ויזרח אור", רוצה לומר, זימן וקידש, כמו: "ראו קרא ה' בשם בצלאל" (שמות לה, ל), וכן: "ישראל מקוראי" (ישעיה מח, יב), כלומר, השמש לא היה מזריח אור לתחתונים, לולא כי זימן וקידש אותו השם יתברך לכך. ואמרו: "ראה והתקין צורת הלבנה" - נראה לי בס"ד: מלת "ראה", על דרך מה שכתב הרמב"ן ז"ל בפסוק (בראשית א,ד): "וירא אלהים את האור כי טוב", כי הרצון בקיום יקרא "ראיה", שהוא כעניין "וראיתי אני" דקהלת (ב, יג); וכן "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל", שהוא כעניין שאמרו (כתובות קח): רואה אני את דברי אדמון, וכמוהו (שמואל ב טו, כז): "ויאמר המלך אל צדוק הכהן, הרואה אתה, שובה העיר בשלום"; וכן כאן אמר "וירא אלהים את האור כי טוב", שרצה בקיומו לעד; עד כאן דבריו ז"ל. וכן העניין כאן – אומר: "ראה והתקין", רוצה לומר, חפץ ורצה והתקין צורת הלבנה, שגזר בהם הקיום והם עומדים בחפצו, שאם יתפרד מהם חפצו ורצונו רגע - יהיו לאין.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם התחיל "המאיר לארץ" במקום "הכל יודוך" כמנהגו בחול - אם לא נזכר אלא עד אחר שהתחיל "אל ברוך גדול דעה וכו'", יגמור כל אלפא-ביתא ד"אל ברוך וכו'", ויחזור ויאמר מן "הכל יודוך" על הסדר של שבת. ואפילו אם לא נזכר אלא עד אחר שהתחיל "לאל ברוך נעימות", כל שלא חתם עדיין "ברוך אתה ה' יוצר המאורות", צריך לחזור ולומר מן "הכל יודוך" על הסדר; ודלא כמי שכתב דאינו חוזר לומר אלא "לאל אשר שבת", או "אל אדון על כל המעשים"; יען כי באמת, אמירת "הכל יודוך וכו'" הוא צורך גדול בשבת, דכאן נרמזים שבעה היכלות דבריאה הנפתחים ביום-שבת, והם נרמזים בששה פעמים "הכל" הנזכרים בברכה זו, ד"הכל" לשון "היכל", וסדר מקום הרמז שלהם מפורש בשער-הכוונות; על-כן צריך להתחיל מן "הכל יודוך". ונראה לי בס"ד לומר עוד: טוב להתחיל מן "עושה שלום ובורא את הכל", דאע"פ שתיבות אלו ישנם ב"יוצר" דחול, וכבר אמרם; מכל מקום, מאחר שהפסיק ביניהם באמירת "המאיר לארץ ולדרים וכו'", יותר טוב ונכון לחזור לאמרם כדי לחברם עם "הכל יודוך", כי הרמז של שבעה היכלות מתחיל מן "הכל" של "ובורא את הכל", ואחריו רמז של "הכל יודוך".

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

היכא דאמר יוצר דחול, ולא נזכר אלא עד שחתם הברכה ד"יוצר המאורות", אינו חוזר לומר הסדר של שבת, אלא גומר ברכת "אהבת עולם"; ועיין "שלמי-צבור", דף כ"ח; יעוין שם. ונראה לי דיחזור לומר כל סדר היוצר דשבת בהרהור הלב, וגם הברכות יהרהר בלב; וכל שהוא בהרהור, יש בו תועלת, ואין בו דין הפסק ולא ברכה לבטלה, וכמו שכתבתי במקומות אחרים.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

גם בשבת צריך לסמוך גאולה לתפילה, ולא יפסיק אפילו לקדיש וקדושה וברכו; ויזהר שלא יטעה להתפלל של חול; ואם טעה, ידאג כל אותו שבוע ויפשפש במעשיו. ואם טעה והתפלל תפלת חול ונזכר באמצע הברכה, יגמור אותה ברכה שטעה בה, ואח"כ חוזר לשל שבת. ואם היה סבור שהוא חול, והתחיל אדעתא דחול, ומיד כשאמר תיבת "אתה" נזכר קודם שאמר תיבת "חונן" - הוה לה "התחיל בשל חול" אם הוא בתפלת שחרית שאינה מתחלת ב"אתה"; אבל אם הוא בתפלת ערבית ומנחה שמתחילים ב"אתה", אינו גומר "אתה חונן", אלא מסיים בשל שבת, כיוון שנזכר קודם שאמר תיבת "חונן"; אבל אם היה יודע וזוכר שהוא שבת, ושלא בכוונה התחיל תיבת "אתה", אפילו אם הוא בתפלת שחרית שאינה פותחת ב"אתה" - אינו גומר "אתה חונן", דחשבינן ליה כטעה בתפילת שבת בין זו לזו, שהרי יכול לומר "אתה קדשת" או "אתה אחד", ולכן עתה יאמר תיכף "ישמח משה". ושליח-ציבור שטעה בחזרה והתחיל בשל חול ונזכר, אינו גומר הברכה של חול, אלא פוסק ומתחיל בשל שבת; כי דין זה לא נאמר אלא בתפלת לחש ולא בתפלת החזרה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

טעה והתפלל של חול בשבת ולא הזכיר של שבת: אם הגיע ל"עושה שלום", אע"פ שלא עקר רגליו חוזר לראש; ואם לא הגיע ל"עושה שלום", אע"פ שסיים תפלתו, אינו חוזר אלא לשל שבת. ואם טעה והתפלל של חול ולא נזכר אלא עד אחר שהתפלל מוסף, אע"פ דיש מי שכתב שאינו חוזר להתפלל שחרית של שבת, מכל מקום הנכון הוא דיתפלל מנחה שתים כדין מי ששכח להזכיר ראש חודש בשחרית ונזכר אחר מוסף, שפסק הרשב"א ז"ל דיתפלל מנחה שתים, וכנזכר בספר "שיורי-ברכה". ועיין "בית-מנוחה", אות ד'; יעוין שם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם בליל-שבת התפלל של יום חול בלבד ולא הזכיר שבת: אם שמע משליח-ציבור ברכה מעין שבע מראש ועד סוף, יצא, ואם לאו, חוזר ומתפלל; ולכן שליח-ציבור עצמו שטעה בלחש שלו, יוצא ידי חובה בברכה מעין שבע. ואם האדם מסתפק אם טעה והתפלל של חול אם לאו, אינו חוזר להתפלל, דאמרינן, מסתמא התפלל של שבת, כי חומרו של יום גורם דרמי אנפשיה בעת תפלה, ומדכר להתפלל תפילת שבת.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כשעומד להתפלל שחרית - אחר שאומר פסוק "אדני שפתי תפתח, ופי יגיד תהלתך" - יכוון לקבל תוספת הרוח של בחינת היום, ויכוון לקבל זה קודם שיתחיל בברכת "אבות", וכמו שכתב בשער-הכוונות. וכתבתי בספרי הקדוש "מקבצאל", שאם שכח לכוון כונה הנזכר של קבלת תוספת הרוח, יש לו תקנה לכוון אותה בתחילת תפילת מוסף, אחר שיאמר פסוק "אדני שפתי תפתח וכו'".

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בעמידה של שחרית דשבת כשאומרים "חמדת ימים אותו קראת" - אין מסיימים "זכר למעשה בראשית", ורק בערבית ומוסף אומרים "זכר למעשה בראשית". ובספר "משנת-חסידים" נתן טעם לזה ע"פ הסוד, אך בדברי רבינו האר"י ז"ל לא נמצא טעם מפורש על זה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בשבת אומר החזן קודם הוצאת ספר תורה: "אתה הראת לדעת וכו'", והם שמונה פסוקים, כנגד שבעה העולים לספר תורה והמפטיר; וביום טוב מדלגין ב' פסוקים, ומתחילין מן "יהי ה' אלהינו עמנו"; ובחול אומר שלשה פסוקים בלבד, כנגד שלשת העולים וכנזכר ב"שלמי-צבור"; והמוסיפין וגורעין, אין להם על מה שיסמוכו. וצריך כל אדם לומר "בריך שמיה דמארי עלמא" בעת הוצאת ספר התורה מן ההיכל - בין בשבת, בין ביום טוב, בין ביום הכיפורים. וב"כסא-אליהו" כתוב שיאמר אותו גם בראש חודש, מפני שגם בראש חודש אומרים "כתר" בקדושת מוסף, ולכן מצי למימר נוסח הנזכר: "בריך כתרך ואתרך", משאין כן בחול, אין טעם לאמרו.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כשמוציאין ספר תורה מן ההיכל, פותחין אותו ומראין אותו לכל הקהל. וצריך שכולם ישתחוו לספר תורה כשהוא פתוח, אפילו נשים וטף, ויאמרו "וזאת התורה וכו'", "אל שדי אמת, משה אמת ותורתו אמת"; והטעם: כי התורה נתנה לנו מעולם הבריאה, ששם מאיר "אל שדי", ושם סוד הבינה שהוא סוד שם "אהיה" שמספרו כ"א, וכ"א פעמים אהי"ה עולה מספר "אמת"; ולכן משה שנתנה תורה על ידו ונקראת על שמו, הנה מספר שמו עולה "אל שדי". ואם האדם עומד במקום שאינו יכול להפסיק בדיבור, ישתחווה בלבד. וראיתי בספר אחד שכתוב שם: טוב שיסתכל האדם בתיבה, שיהא אות ראשון שלה כמו אות ראשון שבשמו; ומצאתי כתוב שבשבת בשחרית ישתחווה לספר תורה שבעה השתחויות כנגד העולין, וכן כל זמן, יהיו השתחויות כנגד העולין לספר תורה, ונכון הוא.

והנה בשער-הכוונות מפורש מנהגו של רבינו האר"י ז"ל בהוצאת ספר תורה כך הוא: מנשק הספר תורה, ומלווהו ללכת אחריו כשמוליכין אותו מן ההיכל אל התיבה לקרות בו. ואח"כ היה נשאר שם סמוך אל התיבה עד שיהיו פותחין את הספר תורה ומראין אותו לקהל; ואז היה מסתכל באותיות הספר תורה ממש, והיה אומר שעל ידי הסתכלות האדם מקרוב כל כך שיוכל לקרוא האותיות היטב, על ידי זה נמשך אור גדול אל האדם. ואח"כ היה חוזר למקומו הראשון ויושב שם מיושב עד סיום קריאת הפרשה, ולא כאותם הנוהגים לעמוד בקריאת הספר תורה, עד כאן; יעוין שם. ופה עירנו בגדאד נוהגין לפתוח הספר תורה להראותו לקהל בעת שמוציאו מן הארגז שבכותל בתוך ההיכל; ופתיחה זו אינה נראית לכל הקהל. ואח"כ מוליכין הספר תורה לתיבה אשר באמצע בית-הכנסת, ופותחין אותו לקהל בארבע רוחות התיבה שני פעמים בזו אחר זו. ואח"כ מניחים אותו על הכסא שבראש התיבה לקרות בו. ואחר שגומרין הקריאה סוגרין התיק, ואין פותחין אותו להראותו לקהל בעת שמוליכין אותו מן התיבה להיכל כמנהג מקומות אחרים שזכר מור"ם ז"ל בהגהת השולחן. ואני אמרתי: מנהג עירנו שלא לפתוח פעם שנית הספר תורה כשמחזירין אותו להיכל הוא מנהג יפה ומתוקן על פי הסוד; יען כי מפורש בדברי רבינו ז"ל בשער-הכוונות, דפתיחת הספר תורה הוא, שיתגלה הארת התורה הכתובה בתוכו לחוץ אל כל הקהל; ואח"כ בעת שקורין בתורה, אז יוצא האור שבתוכו לחוץ, שהוא התורה עצמה שנקראת "אור". וכתב עוד שם אחר זה וזה לשונו: והנה הארה זו אינה נשארת כך רק לפי שעה, ואח"כ חוזרין מתעלמים בפנים כמתחילה; ולכן תיכף אחר הקריאה סוגרין הספר תורה ומחזירין אותו למקומו תוך ההיכל; עד כאן לשונו. ולפי זה נראה מנהג עירנו נכון, שסוגרין אותו תיכף אחר הקריאה, ותו אין טעם לפתחו אחר שעשו בסגירה רמז להתעלמות האורות בפנים.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בשבת עולין לספר תורה שבעה חוץ מן המפטיר, והם כנגד חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות (חג"ת נהי"ם). וזה סדר מעלתם על פי הסוד: הששי גדול מכולם, שהוא כנגד היסוד; והשני לו במעלה הוא השלישי, שהוא כנגד תפארת; והשלישי במעלה, הכהן, שהוא כנגד חסד; ואחריו הלוי, שהוא כנגד גבורה; ואחריו ד', שהוא כנגד נצח; ואחריו החמישי, שהוא כנגד הוד; ואחריו השביעי, שהוא כנגד מלכות; ולכן "קטן עולה למנין שבעה" (מגילה כג.) - שביעי דווקא. ובמנחה שבת קורין שלשה, כנגד חכמה בינה דעת; וביום טוב חמשה: הראשון כנגד נצח דחכמה, והשני נגד נצח דבינה, והשלישי - הוד דחכמה, והרביעי - הוד דבינה, והחמישי - יסוד דחכמה, וכנזכר בשער-הכוונות. ולפי זה, ביום טוב - החמישי גדול מכולם. וכתבו הפוסקים סימן לשלשה דמנחת שבת ושני וחמישי - פסוק "יברכך ה' וישמרך", שהוא שלשה תיבות; וסימן לעולים ביום טוב שהם חמשה - פסוק "יאר ה' וגו'"; וסימן לעולים בשחרית דשבת – "ישא ה' פניו וגו'". ונ"ל שסימן לעולים של יום הכיפורים שהם ששה – פסוק: "ושמו את שמי על בני-ישראל", דעד כאן נשלם הצווי, ותיבות "ואני אברכם" אינם בכלל הצווי. ועוד, כיון דיש אתנח בתיבת "ישראל", הרי נשלם כאן הפסוק, דכל אתנח נחשב סוף פסוק כנודע.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

העולה לספר תורה יראה תחלה מקום הקריאה, ויסתכל בפסוק הראשון שעתיד לקרות, ואח"כ יכסה הכתב על-ידי מפה ויברך ברכת התורה, ויסיר המפה ויקרא; ואחר שגמר יחזור ויכסה הכתב במפה ויברך ברכה אחרונה; ויזהר בעת שמברך, לאחוז בספר תורה עצמו ע"י המפה ולא בתיק. ויניח שתי ידיו בעת הברכה, אחת מצד זה ואחת מצד זה, ויכוון לכלול השמאל בימין; ואחר שגומר הברכה שלפניה, מסיר יד השמאל, וישאר אוחז ביד ימין בלבד ע"י מפה, וכמו שכתב רבינו ז"ל כל זה בשער-הכוונות. וכתב שם מורנו הרב שמואל ויטל ז"ל, דאין חיוב לאחוז הספר תורה במטפחת, אלא רק בעת קריאת התורה בציבור, שאז מתגלים האורות העליונים כאמור, אבל שלא בשעת קריאת ספר תורה, כגון שצריך לתקנו, או שאוחזו לצורך אחר, אין כאן חיוב לאחוז בו ע"י המטפחת; יעוין שם. ונראה לי: בשעה שהוא פותח הספר תורה להראות הכתב לקהל ורואה שאינו פתוח באותה פרשה שקורין בה, וצריך לגלול בו שנים או שלשה דפים, דצריך ליזהר לאחוז ע"י המטפחת גם לפי דעת מורנו הרב שמואל ויטל ז"ל, יען כי מפורש בדברי רבינו ז"ל, דבעת שפותח הספר תורה בהיכל כדי לקרות - מתגלית הארת התורה הכתובה בתוכו לחוץ אל כל הקהל, בסוד בקיעה השנית כנזכר' בשער-הכוונות; ולכן צריך להיזהר בזה מאותה שעה; וכן יזהר השליח-ציבור בעת שקורא בו בציבור ונשלם הדף שפתוח לפניו, שצריך למשוך היריעה מדף לדף עד סיום הפרשה, דצריך להיזהר שיאחז ביריעה ע"י המטפחת.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם הוא באמצע קריאת שמע וקראוהו לעלות לספר תורה, אפילו שקראוהו בשמו - לא יעלה, אלא דווקא אם יודע בעצמו שיוכל לגמור הקריאת שמע בדרך הילוכו עד שיגיע אצל הספר תורה. ואם הוא עומד בברכות קריאת שמע וקראוהו בשמו - העליתי בספרי הקדוש "רב-פעלים" בתשובה, בס"ד, שיוכל לעלות; ועשיתי כמה ספק ספקות, וכולם מתהפכים.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

העולה לספר תורה, לא יסמוך עצמו על העמוד או על כסא התיבה, וכן החזן הקורא יזהר בכך. ובזמן הזה דנוהגים דהחזן הוא הקורא, יזהר העולה לקרות עם החזן בלחש שלא ישמיע לאזניו. והעולה אומר קודם הברכה: "ברכו את ה' המבורך", והקהל עונין: "ברוך ה' וכו'". ופה עירנו נוהגים לומר: "רבנן, ברכו את ה' המבורך". ויכוון בברכה אחרונה "אשר נתן לנו תורת אמת" - זו תורה שבכתב, "וחיי עולם נטע בתוכנו" - זו תורה שבעל פה. וישתדל האדם לעלות לספר תורה לפחות פעם אחת בחודש. וכל העולה לספר תורה, יעלה בדרך קצרה, וירד בדרך ארוכה. ואסור לאדם לצאת ולהניח הספר תורה פתוח, אפילו בין גברא לגברא; ומתוך דוחק, שרי בין גברא לגברא. ואם קורין לאדם ששומע קריאת ספר תורה בבית-הכנסת זו, כדי שילך ויעלה לספר תורה אחרת בבית-הכנסת אחרת, מותר לצאת אפילו באמצע הקריאה, כיון דגם הוא הולך לקרות בתורה; וכל שכן היכא דהציבור של בית הכנסת האחרת ממתינים עליו לבוא.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות כ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אבל בתוך שנים עשר חודש על אב ואם, תועיל עליית הבן למפטיר יותר טוב מעליית המשלים; וכל שכן אם הוא מפטיר בקרבנות המוספים; וכל שכן אם הוא מפטיר דזכור ופרה, דיש אומרים שהם דאורייתא.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות כא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אחר קריאת-התורה יתפללו מוסף; ויאמרו נוסח "תכנת" שהוא מיוסד על אלפא-ביתא בסדר תשר"ק, ובסופו חמשה תיבות בסדר מנצפ"ך. ויש סידורים שנדפס בהם דברים יתרים על חמשה אותיות דמנצפ"ך, ואין ראוי לאמרם, דאין בזה טעם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות כב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בחזרה בציבור יאמר קדושת "כתר"; וכשאומר החזן תיבת "איה", יאריך בה הרבה, כדי שכל אדם יכוון אותה שעה לקבל תוספת נשמה של בחינת היום; וקבלה זו צריכה להיות בתיבת "איה" דווקא, לכן צריך השליח ציבור להאריך בה בניגון. ואם האדם עודנו בעמידה בלחש, ושמע ששליח ציבור אומר קדושה, ישתוק וישמע ויכוון בהרהור הלב בקבלת תוספת נשמה בתיבת "איה". וכשיאמר פסוק "שמע ישראל" בקדושת מוסף, יכוון לקבל עליו למסור עצמו על קדוש-השם; ואשרי הזוכה לעשות קבלה זו באמת ובתמים, ועליו תבוא ברכת טוב.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תולדות, אות כג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן