כשרות ומטבח

כל דם בהמה וחיה ועוף וכן דם שליל, אסור מן התורה; אבל דם דגים וחגבים מותר מן התורה, ואסרו חז"ל משום מראית העין; ואם יש בו היכר קשקשים, מותר. וכן דם האדם מותר מן התורה; ואסרוהו חז"ל אם פרש, משום מראית העין. לפיכך אם נשך הככר בשיניו ויצא דם ונתלכלך הככר, צריך לגררו כדי שיאכל הככר, אבל דם שעודנו בין השיניים, מוצצו ואינו חושש. וכן הוא הדין אם אצבעו מטפטף דם ממנה, יוכל להניח אצבעו בפיו אם הדם מטפטף להדיא, שניכר שהוא מטפטף מאצבעו; אבל אם נפסק הטפטוף ונשאר האצבע מלוכלך בדם, אסור להניח בפיו משום מראית העין.

בבהמה וחיה ועוף דם הנפש בכרת, אבל דם האיברים בלא-תעשה; והיינו אם יוצא לחוץ או נצרר באיבר או שנתעורר לצאת ונבלע במקום אחר, אבל אם הדם עודנו בבשר ולא פרש ולא נצרר שם, הרי זה מותר; לפיכך מותר לאכול בשר חי, ובלבד שידיחנו מן דם שמלוכלך בו, ובלבד שלא יהיה באותו בשר חוטין שיש בהם דם.

אחר שמלח הבשר ושהה שיעור מליחה כראוי, לא יבשלו אלא ע"י הדחה שתהיה באופן זה והוא תחילת הכול ינפץ המלח שעליו או ישטפנו במים כשאוחזו בידו באוויר ואח"כ ישים מים הרבה בתוך הכלי שרוצה להדיחו בו כדי שיתבטל כוח המלח שבציר בריבוי המים שקדם להיניחו בתוך הכלי ואחר שהניח המים בכלי יניח בו הבשר וידיחנו שלשה פעמים ובין הדחה להדחה יניח הבשר בכלי אחר מנוקב עד שישטוף הכלי שמדיח הבשר בתוכו אם ירצה להניח בתוך הכלי המנוקב שמלו בו צריך שירחץ תחלה את הכלי המנוקב ההא מן ציר המליחה שיש בו ואם לא נפץ המלח שעליו ולא שטפו אין לאסור כי המים הרבים שמניח בכלי להדיחו בהם מבטלים כוח המלח ואפילו אם יהיו מועטים עם כל זה מבטלים כח הציר.

כשמולח הבשר להפליט הדם שלו כדי לבשלו, צריך למלחו משני צדדים; ואם החתיכה עבה, אין צריך לחתכה לשניים. ויזהר לפזר עליו מלח בכולו, שלא ישאר בו מקום בלא מלח. ובדיעבד אם לא פיזר מלח בכולו ממש - כיון דמלח משני צדדים, מותר. וצריך שימלחנו עד כדי שלא יהא ראוי לאכול עם אותו מלח. ואין צריך להרבות עליו מלח ביותר שיהיה עליו מלח עב כבניין; ורק צריך לדקדק לפזר על כולו, שלא יהא מקום פנוי בלא מלח. והעופות ושאר חתיכות החלולים, צריך למלחם גם מבפנים. וכן יזהר לקרוע העופות מצד אחד, כולו או רובו; ולא כאותם שנוהגים לעשות רק נקב קטן בעוף כדי להוציא הבני-מעיים, מולחין; כי אלו אינם יכולים למלוח יפה מבפנים.

הכבד של בהמה, שקורין בערבי "סווידין", יש בו ריבוי דם ואין לו תקנה לבשלו על-ידי מליחה, אלא קורעו שתי וערב וצולהו צלייה גמורה, ואח"כ יכול לבשלו; אך צריך שידיחנו אחר צלייה קודם הבישול. ואע"ג דיש מתירים לצלותו חצי צלייה - הנכון הוא שיצלהו צלייה גמורה. ואם ירצה למלוח הכבד קודם צלייה, יזהר למלחו אחר שתוחבו בשפוד, ויצלנו תכף, וכן נוהגין. וכן אם מולחו עם הבשר, יזהר להניחו למטה תחת הבשר ולא למעלה. והמנהג למלחו לבדו שלא עם הבשר.

כבד של תרנגולים ושאר עופות הוא חלוק לשניים, וצריך לחתוך כל חלק שתי וערב. וזה הכבד יש בו ריבוי דם, ואין לו תקנה במליחה אלא רק בצליה. ואם בשלו ולא צלאו, אפילו אם מלחו, לא מהני ליה כלום ואוסר כל התבשיל, וצריך שישים כנגדו; אך אחר שצולהו צלייה גמורה, יוכל לבשלו.

בשר ששהה שלשה ימים מעת לעת בלא מליחה, נתייבש דמו בתוכו, ולא יצא עוד ע"י מליחה אפילו אם יתנוהו במים פושרין; ואם בשלו – נאסר; ואפילו שלא בשלו לגמרי, אלא שם אותו בקדרה שהיד סולדת בה, אסור כדין בשר שלא נמלח, אבל מותר לצלותו ולאכלו, ויש למלחו קצת קודם צלייה.

שומן של בשר ושומן של אווז, דינו כמו הבשר, דמחזיקין בו דם; ואם שהה שלשה ימים בלא מליחה, נאסר בבישול כדין הבשר, אך כיון דהוא שומן לא אפשר לצלותו, כי נימוח; ואם יערבו בשומן אחר לבטלו, גם זה אי אפשר, דקימא לן: אין מבטלין איסור לכתחילה. כיצד יעשה? ימלחנו תחילה מליחה גמורה, ואח"כ יבשלנו במים שיש בהם ששים פעמים כנגד זה השומן; ואז יקח השומן שהוא צף למעלה והוא מותר, שכבר נתבטל איסור דם בששים; ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה, דדמי להגעלה, שהוא עשה כדי להפליט האיסור; ולכן צריך שישפוך אותם המים לאבוד ולא יהנה מהם; כן כתב הגאון חות דעת ז"ל, והסכים עמו הגאון "יד-אפרים" ז"ל.

בשר שנמלח, אסור לכתחילה להשהותו במלחו י"ב שעות, שהוא שיעור פליטת כל צירו, אלא ידיחנו קודם י"ב שעות; ובדיעבד מותר אפילו אם שהה במלחו מעת לעת או יותר. ואם הבשר נמלח בערב-שבת ושכחו להדיחו ונזכרו ביום-שבת, אסור להדיחו ע"י נכרי, אלא ישאר עד מוצאי-שבת וידיחוהו, דזה חשיב כדיעבד, וכמו שתב ב"לחם-הפנים".

ביצת נבלה שנתנבלה בשחיטה, אע"ג דמותרת מן התורה - אסרוה חז"ל כמו הנבלה עצמה, כיון שבאה מן הנבלה שהיא אסורה מן התורה. ואפילו נגמרה לגמרי דכיוצא בה נמכרת בשוק, אסורה; ואפילו נתערבה באלף, כולם אסורות; אבל ביצת טרפה אסורה מן התורה, מפני שנגמרה באיסור, דשמא בשעה שנטרפה התרנגולת הייתה הביצה רק בשר, ולא נגמרה בעת ההיא אלא אח"כ, ונמצא שנגמרה באיסור. ואפילו ידעינן שלא נטרפה התרנגולת אלא רגע אחד קודם שנשחטה, אפילו הכי אסורה מן התורה, שלא נתנו חכמים דבריהם לשעורים. ומאחר דבזמן הזה דרכם למכור הביצים במנין תמיד, לכן אפילו נתערבה באלף אינה בטלה.

ביצה שהיא ספק אם היא ביצת טרפה או אם היא ביצת כשרה, הרי זו אסורה, משום דהוי ספיקא דאוריתא ולחומרא; אבל ספק אם היא ביצת נבלה או ביצת כשרה, מותרת, דספיקא דרבנן לקולא. וכן הוא הדין בתרנגולת שיש ספק אם היא נבלה או שחוטה כגון ספק בשחיטה, הביצה שלה מותרת, משום דהוי ספקא דרבנן. ועיין בש"ך, סעיף-קטן י"א, ופרי חדש ו"פרי-תאר" ושפתי דעת וחכמת אדם ושאר אחרונים.

הא דאמרינן: ביצה שנולדה מתרנגולת שהיא ספק נבלה דארע לה ספק בשחיטה דמותרת הביצה משום דהוי ספק דרבנן - היינו דווקא אם הספק הוא ספק שהה או ספק דרס, או ששחט בסכין פגומה - בזה אמרינן מותרת הביצה; אבל אם הספק הוא משום דלא בדק הסימנים אם שחט הרוב או לאו, הרי זו חשיבה ודאי נבלה והביצה שלה אסורה, וכמו שכתב שפתי דעת, סימן פ"ו, סעיף קטן י"א.

ביצה שיש לה שני חלמונים מותרת, וכמו שכתב במחזיק ברכה, אות ב', ושאר אחרונים. וביצה שאין בה אלא חלבון בלבד: אם היא קטנה ביותר, נמצאת בלול התרנגולים בבית ישראל, מותרת; אבל אם אינה קטנה מאד, אלא רק קטנה מעט מחברותיה, אין להתיר. ואם הביאה גוי, אפילו קטנה מאד אין להתיר; ועיין מחזיק ברכה ז"ל.

כל חומץ יש בו תולעים דקים מאד, שאין נראים אלא אם כן תתנהו בצנצנת נקייה, ותניחהו על החלון במקום שהשמש זורחת, ואז נראין התולעים; לכך אין לו תקנה ע"י סינון בלבד, אלא יבשלו בישול שהיד סולדת בו, ואחר שירתיח יסננו. ובימות החורף, יבשל ויסנן בערב-שבת לצורך השבוע כולו; ואם ישאר יותר משבוע, יחזור ויתליע; לכך, בכל ערב-שבת יסנן; אבל בקיץ שהאוויר חם - קרוב יותר להתליע, לכך לא יבשל ויסנן, אלא רק לצורך חצי שבוע דווקא.

תולעים קטנים הנמצאים בקמח, אסורים; דאפילו פרשו לדופן הכלי מבפנים, אסורים. דדווקא במים ושאר משקין שרינן פרשו בפנים, משום דהיינו רביתייהו, אבל במאכל לא אמרינן היינו רביתייהו, ואסורין בכל גוונא. ולא עוד, אלא אפילו אם לא שרצו אלא רק בקמח גופה, יש להם דין "פרש", ואסורין כמו דין פרש מפרי לפרי. ולכן אם הם קטנים, שאי אפשר לבררם ע"י הרקדת הקמח, אפילו ע"י נפה – נאסר הקמח; אבל גדולים, שאפשר לבררם על-ידי הרקדת הקמח בנפה - הרי זה מרקד הקמח מן התולעים ומותר.

בשר בחלב האסור בהנאה, צריך לו קבורה; ולכן נוהגים לשפוך אותו בחפירה שיש בחצר שקורין בערבי "בלועא" (בור שופכין), וזו היא קבורתו, או ישליכנו לנהר הגדול באופן שיתאבד; ועיין כנסת הגדולה וחוכמת אדם; אבל אסור לתנו לגוי, אפילו שאינו מכירו; וכן אסור ליתנו לכלב, אפילו כלב דעלמא שאין לו הנאה ממנו. ולכן אסור לזורקו ברשות- הרבים, כי שם אוכלים אותו הכלבים; וכל שכן לכלבו דאסור, שהרי נהנה ממנו.

קדרה של חלב שאינה בת-יומא שבישל בה בשר, אינו עובר משום בישול; ולא עוד, אלא שמותר לכתחילה לבשל בה בשר לגוי, או לאיזה צורך שאין בו אכילה; ואין לאסור משום מראית העין, דמי יודע אם היא קדרה של בשר או של חלב, וכמו שכתב "פתחי-תשובה", סעיף קטן ח, בשם "חמודי-דניאל". מיהו, אם היא קדרה גדולה יותר מדי, שאין דרך לבשל בה חלב, אלא רק תבשיל של בשר בסעודות גדולות, אע"פ שהיא אינה בת-יומא, אסור לבשל בה חלב, כגון שיש לו חמאה הרבה שרוצה להתיכה בקדרה גדולה לצורך הגוי, כי זו הקדרה, חזותה מעיד עליה שהיא של בשר, ויש לחוש למראית העין, שאין יודעים שהוא מבשל לצורך הגוי.

יש מתירין להניח כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו בשר תוך תיבה אחת, ולא חיישינן שמא יפול מזה לזה ולא ידע. ויש מחמירין לכתחילה, ומצריכין שיהיו שניהם מכוסים; וכן ראוי להיזהר בכך. ואין מניחים כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו מלח, אלא אם כן מרוחקים זה מזה וגם מכוסים, דיש לחוש לסברת רש"י ולסברת הרמב"ם ז"ל. מיהו כל זה לכתחילה, אבל אם עבר והניח, מותר בדיעבד לכלי עלמא; ואם אינו מניח בקבע, אלא באקראי אדעתא ליטלו מיד - הפרי חדש אוסר והפרי תואר מתיר.

כף של חלב שתחבו אותה בקדרה של בשר על האש, ושער המורה שיש ששים בתבשיל שבקדרה לבטל הכף הנה, אף-על-גב דהקדרה והתבשיל מותרים, מכל מקום הכף עצמו אסור להשתמש בו בין עם בשר, בין עם חלב לפי שהוא בלועה מבשר וחלב: ואפילו עם שאר דברים שאינם לא בשר ולא חלב, כגון אורז וכיוצא, אסור להשתמש בכף זו שנעשתה נבלה, וצריכה הגעלה.

אף-על-פי שאמרנו: אם עבר ובשל חלב בקדרה של בשר שאינה בת-יומא, התבשיל מותר, היינו דווקא בקדרה מודחת ונקייה, אבל אם היה שומן בעין טח על פניה, צריך ששים כנגד אותו השומן, ובסתם, דלא ידעינן אם היה שומן טח על פניה או לאו, אמרינן: סתם כלים המוצנעים, הם מודחים ונקיים, חוץ מן הסכין, דבסתם אמרינן: סתם סכין, שמנונית קרוש עליה ורק אי ידעינן בברור שהיא נקייה, אז מותר.

רבותינו ז"ל אסרו פת של גויים, כדי להבדיל אותנו מן העובדי כוכבים ומזלות (עכו"ם) בתכלית ההבדל, שלא נתערב ונרגיל עצמנו עמהם, שעל-ידי זה ימשכו הלבבות ויקרבו דעתם אלו לאלו, ויבואו לזנות ולהתחתן עמהם, וכמו שארע בערבות מואב (במדבר כה, א-ט).ולא גזרו אלא על פת של חמישה מיני דגן, אבל פת קטניות ושל אורז ודוחן, לא גזרו באלה, מפני דאינם חשובין, ואין מביאין לדי קרוב דעת: וגם אין לאסרם משום בשולי גויים, דאין עולין על שולחן מלכים ושרים: דאף-על-גב דהאורז עולה על שולחן מלכים, היינו אורז המבושל בקדרה, אבל אורז העשוי פת בתנור, אין עולה על שולחן מלכים.

ישראל שמביא גוי לביתו לאפות לו בתנור שלו יזהרו בני הבית לתן בידם בתחילת הסק של התנור אגודה אחת של עצים, ואז הגוי גומר ההסק ואופה: ויש לסמוך על הטלת העצים שהטילו בידם באפיה ראשונה, דהיינו שממלא את התנור פת ורודה אותו, וכן באפיה שנייה, שחוזר וממלא התנור פת ורודה: כי כוח הסקה שלהם עודנה בתנור באפיה השנייה אבל אחר זה, צריך שיחזרו ויניחו עצים בידם כדי למלאת התנור פת באפיה השלישית, וכן על זו הדרך.

נתערב סתם יינם של עכו"ם או יין כשר שנגע בו העכו"ם הרי זה אסור בשתיה אפילו בכל שהוא ואין לו ביטול בשישים להתירו בשתיה כיצד יעשה? ימכור את היין כולו לגוי ויקח דמי יין האסור שבו וישליך לים המלח ויהנה בשאר המעות של דמי יין הכשר אבל אם היה יין נסך גמור אסור הכל בהנאה ואם נתערב סתם יינם של ישמעאלים או יין מגעם ביין הכשר הרי זה בטל בששים ומותר כל היין בשתיה:

בין כלי מתכות בין כלי זכוכית בעת שמטבילם יברך קודם טבילה אקב"ו על טבילת כלים ואם מטביל כלי אחד בלבד יברך על טבילת כלי ובדיעבד אם בירך על כלי אחד טבילת כלים יצא דמפרשינן מילתיה על כלים דעלמא קאי והוא הדין להפך נמי יצא ועיין פרי חדש וצריך להטביל גם ידות הכלים וטוב לומר קודם הברכה פסוק ויהי נועם וכו'.