אנו אומרים בתפלת המוסף של ראש השנה: "כי זוכר כל הנשכחות אתה". ופירשו בעלי המוסר, מהו מה שנאמר "זוכר כל הנשכחות"? שהכוונה בזה, כי הנה האדם שחטא, והשתדל לחזור בתשובה שלימה, וכל ימיו היה זוכר את חטאו ומצטער על מה שעשה, כמו שנאמר "וחטאתי נגדי תמיד", ומבקש סליחה ומחילה מה' יתברך, כביכול הקדוש ברוך הוא שוכח מהחטא ההוא, וכמו שאמרו בתלמוד ירושלמי (פאה פ"א סוף הל' א), שאף על פי שאין שכחה לפני הקדוש ברוך הוא, מכל מקום על עוונותיהם של ישראל, הוא נעשה כאילו הוא שוכח, ולמדו כן מתוך המקרא. וכן נאמר בתהלים, "נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה".
אבל אם אדם נכשל בחטא, ונשאר בחטאו, כי אינו חוזר בתשובה שלימה, ואדרבה, הדברים נשכחים מלבו, כי אינו שם לב כל כך לחטאיו. או שחושב בלבו שאין רע כל כך במעשיו, ולכן מסירם ומשכחם מלבו. הרי שאז זוכרים לו בשמים את ה"נשכחות", ומענישים אותו על כך.
וזהו מה שנאמר "זוכר כל הנשכחות אתה", "הנשכחות" ולא ה"נזכרות", כי את החטאים שהאדם זוכר בלבו, לא זוכרים לו בשמים, אבל את החטאים שהוא שוכח, הם "הנשכחות", אותם זוכרים לו לעולם.
ולעומת זאת גם במעשי המצוות, מי שעשה מצוה, כגון צדקה וגמילות חסד, והוא זוכר את המצוה ומתפאר בה, שוכחים לו את אותה המצוה, ואין מזכירין לו אותה בשמים לזכותו בשכר, אבל העושה מצוה ושכח ממנה בהיותו טרוד לעסוק במצוות אחרות, והולך מחיל אל חיל בתורה ובמצוות, וכמו שנאמר "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ", מזכירים לו בשמים את המצוה שעשה, וזוכרים לו כל הנשכחות, והנה שכרו ופעולתו לפניו. (ראה במאור ישראל דרשות, עמוד ח).
