מצות ישיבת הסוכה שונה מכל המצוות. יש בה את הסיום והגמר של מצוות הימים הנוראים, והיא פונה אלינו לאחר שחווינו את ההתרוממות של ימי הדין, ראש השנה ויום הכיפורים. הגענו למסקנה כי יש מה לשפר, וכי יש לנו את הכוח והפוטנציאל לכך
ועתה מצווה התורה – "בסוכות תשבו שבעה ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא פרשת אמור). המצוה מחולקת לשנים: 1. ישיבת סוכה המכוונת לאזרח לאותו תושב קבוע ויציב בקרב העם. 2. זכר ליציאת מצרים.
והנה, היציאה הזו לסוכה, לארעי ולזמני הבאה לידי ביטוי במצווה, בעצם משקפת את המבט היהודי על החיים – היותנו כאן לצורך מטרה מעבר למקום העולם הזה. אדם שעמל ויגע והביא עתה את פרי עמלו אל הבית, "באספכם את קציר אדמתכם" (ולכן נקרא החג גם חג האסיף), מיישר את הגוו הכפוף, וחש את תחושת הבעלות וההצלחה, לאחר המאמץ וההשקעה מגיע תור הקציר, וחש את רגש הקנין/הרכושנות הטבוע בו, באה התורה ואומרת לו, הנח, עזוב את ביתך המרווח, את הנברשות והתמונות וצא, תרגיש בתוך הסוכה שהסדינים הנעים ברוח, והכל אומר זמני, חולף, וכאן תדע כי זהו מצבך האמיתי.
אל תתן את דעתך אלא למעבר, כי כל כולך כאן כעובר אורח. וכאן משתלבת יציאת מצרים – האהבה שהבורא עטף אותנו בצאתנו. הרי אם המטרה היתה הסרת עול הנוגש המצרי, די היה ביציאה, ומעתה ידאגו לעצמם (בני ישראל). לרפד את דרכם בענני כבוד, ולהקל מעליהם כל שניתן, אות אהבה וחיבה היא. וזאת נזכור לעד, יצאנו מעול בשר ודם, להיכנס לעולו של הבורא, וע"י הכרת הנצחי והחולף, נשכיל לעמוד על כך. ומכאן מקור השמחה שלנו בחג הסוכות, שכן האדם היודע את אשר לפניו, גם אם יתקל בקושי, ומשוכה גבוהה תעמוד בדרכו, המטרה הברורה תסייע לו להבין ולהתגבר.
אדם, שכל עולמו יכול במחי מטוס להיחרב, אדם שכולו בנוי על חומר שהיום כאן ומחר איננו, הוא מלא חשש ופחד, פן יקחו ממנו את השקעת חייו. וראינו כי אין דבר החסין בתחום החומר. אך מי יוכל לקחת מהאדם את התורה שלמד? או את החיים שחי בהתאם להנחיות הבורא? ואם כן – הבטחון האמיתי הזה הוא מקור שמחתו. ושמחת בחגך והיית אך שמח. מועדים לשמחה.
