כאשר האדם עומד בדין לפני בית דין של מעלה, וכאשר דנים אותו בימי הדין בהם אנו מצויים, אין דנים את כל בני האדם באותו אופן. כי כל אדם, כפי גודל הכשרונות שלו, כך גודל האחריות שלו על מעשיו. וגם נשמת בני האדם, אינה שווה אצל כל בני האדם, אלא יש אדם ששורש נשמתו ומקורה במקום נעלה יותר, ויש אדם ששורש נשמתו במקום פחות ממנה, וכל אדם מצפים ממנו ותובעים ממנו לעשות מעשיו כפי כחו וכפי מעלתו.
והנה מרן רבינו זצ"ל, היה בוכה בכל שנה בשעת הודוי ביום הכפורים, ומוריד דמעות כנחל, בשעה שהיה אומר "בטלנו תורתך ימים ולילות", והיו הקהל תמהים, על מה מרן בוכה? והלא אין שקדן גדול ממנו, ועל מה הוא מתוודה? עד כי מרן רבינו זצ"ל בעצמו הסביר את הדברים בתוך דבריו, וכך אמר:
מספרים על רבינו הגר"א מוילנא, שהיה בוכה בדמעות שליש ביום הכפורים בשעת הודוי, והיה אומר "בטלנו תורתך ימים ולילות", בה בשעה שצירוף כל הרגעים בשנה שלא עסק בהם בתורה, לא עלו אלא לשעה אחת. ובכל זאת היה הגר"א בוכה על ביטול התורה. וטעם הדבר, משום שהגר"א היה בעל שכל זך ביותר, ובשכלו הכביר והנשגב, עוד בילדותו למד את המסכתות זבחים ומנחות בלילה אחד, עד שהשתוממו כל שומעיו כאשר בחנוהו וראו שלא הניח זוית ופינה בלימוד מהיר וזריז כזה. לכן, כל רגע של הגר"א היה יקר כמו ימים ולילות ארוכים של שאר בני אדם, ולכן היה על הגר"א לבכות על ביטול תורה של שעה אחת (לפי מדרגתו). כי כפי גודל הכשרון, כן גודל האחריות. וכמו שכתב בסוף ספר מעשה רב, שאינו דומה קיצור עבודתו של העבד המנקה את הרפת, לקיצור עבודתו של עבד המתקן את כתרו של המלך.
ומכאן אנו נוכל ללמוד גם כן, שמי שיש לו כשרונות, עליו לנצלם, ועליו להשקיע את כחו במקום בו הוא יוכל לפעול הרבה. ולמשל, מי שיש לו כח בדיבורו, עליו להשפיע דברי תורה על אחרים. ומי שיש לו הון רב, עליו לתרום כפי כחו למען חיזוק התורה והיראה. וכן על זה הדרך. תן לחכם ויחכם עוד.
