פרשת מקץ

אפילו הזמירות לא היה אומר רבינו האר"י ז"ל בקול רם, כדי להראות הכנעה, ורק ביום שבת היה מרים קולו בנעימה מעט יותר ממנהגו בחול לכבוד שבת, וכשהיה קורא איזה פסוק מתנ"ך בתוך התפילות דמיושב היה קוראו בטעמים שלו, והיה מזהיר את רבינו מורנו הרב חיים ויטל ז"ל שלא יכניס האצבע תוך אזניו כדי לנקותם מזוהמא מתחלת התפלה דמיושב עד גמר עלינו לשבח, ועל ידי מטפחת לית לן בה, כתוב בספר "כתר מלכות" כתיבת יד כשאומר שלשה פסוקים "מי אל כמוך וגו'" שהם, י"ג מכילן דרחמי ימנה את הי"ג הנזכרות באצבעות הימין כדרך שעושין באמירת אחד עשר סמני הקטורת עד כאן, ויפה כתב חדא כי המנין ירוה על חשיבות ומעלה של אותו דבר וכיון דהם דבר שבמנין ודאי טוב למנותם באצבעות לפרסם מניינם, ועוד יועיל זה לעורר הכונה בלב וכן אני נוהג:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת מקץ, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כשיגיע לקריאת שמע קודם פרשת התמיד יזהר לומר פסוקים שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בכונה גדולה כמו קריאת שמע דיוצר, הן בסגירות עיניו, וכן במסירת נפשו בתיבת אחד, כי זו היא חיוב מדרבנן, ויכוין לקיים מצות קריאת שמע מדרבנן ויש בה צורך גדול בתיקון התפלה דאין אנחנו יכולים להשלים תיקון הנעשה בקריאת שמע דיוצר אלא בצירוף קריאת שמע זו, אך סגי לומר פסוק שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואין אומרים "ואהבת וגו'" וכנזכר בספר הכונות: והנה בסידורים כתוב קודם קריאת שמע זו אשרינו שאנחנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות בבתי מדרשות ומיחדים שמך בכל יום וכו', ואין זו נוסחה אמיתית דמחזי כמשקר דרוב אין משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אך נוסחה העקרית הוא להוסיף אות כ"ף בתיבת שאנחנו ולומר כשאנחנו משכימין ומעריבין, ולי אנא עבדא נראה דעדיף טפי לבלתי נאמר משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דקמי שמיא גלייא ומה הכרח יש לנו בדברים אלו, אלא יאמר אשרינו שאנחנו מיחדים שמך בכל יום וכו' כן נראה לי והבוחר יבחר:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת מקץ, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

פרשת התמיד והקטורת יאמר בכונה גדולה דרבו מספר מעלותיה, והקריאה במקום הקרבה וימנה באצבעותיו הסממנין של הצרי והצפורן וכו', וכתבתי בספרי הק' "מקבציאל" בסיעתא דשמיא דהמנין מורה על חשיבות ומעלה, דלהכי קימא לן כל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל ועוד בזה תתעורר הכונה יותר, ועוד איכא טעמא במנין האצבעות דאף על גב דקריאתינו היא העולה במקום הקטרה, עם כל זה לרוב יקר תפארת המצוה הזאת נצרף עם שיח שפתותינו איזה תנועה של מעשה, ולכן נמנה באצבעות כדי לעשות קצת פעולה בידינו בדבר זה ואז יצטרפו הדיבור והמעשה כאלו הקטרנו ממש, ולכן נראה לי דטוב למנות באצבעות הימין דוקא ודלא כמו שכתבו דימנה בשתיהן כדי לזכות שתי ידות כאחד, חדא דמעשה הימין מסוגלת יותר בכל מקום, ועוד כי הכהן המקטיר בבית המקדש היה מקטיר בימין, ועוד כתבתי שם טעם למנות האצבעות כי האחד עשר סמנים הם בירורים של שבעה מלכים שהם שבע ספירות: חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, וידוע דחמש אצבעות הם חסד גבורה תפארת ונצח והוד כמו שכתוב בשער הכונות בדרוש הציצית, ונמצא רוב שבע ספירות נרמזים באצבעות היד לכן מונה בהם: ובספר "כתר מלכות" כתיבת יד איתא דגם אחד עשר סמנים שנרמזו במקרא של "קח לך סמים וגו'" גם כן ימנה אותם באצבעות, דהיינו "קח לך סמים" ימנה שתים, וב"נטף ושחלת וחלבנה" ימנה עוד שלש, וב"סמים" השנית ימנה עוד חמש, וב"לבונה זכה" ימנה עוד אחת, ויפה כתב בזה ומסתבר טעמיה וכן אני נוהג:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת מקץ, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יש מדקדקין לומר אביי הוא הוה מסדר, כדי שלא תדבק יו"ד של אביי עם הוה דאז נראה כקורא השם ככתבו וכן ראוי לעשות, ופסוקי אנא בכח יאמר כל שתי תיבות ביחד אנא בכח ויפסיק, ואחר כך גדולת ימינך ויפסיק, וכן על זה הדרך ויכוין בראשי התבות בשמות הקודש כנזכר בסידורים, וכתב "מנחת אהרן" כלל י' אות ק' וזה לשונו: וה"שיורי כנסת הגדולה" כתב לעמוד בעת אומרו אנא בכח, וכבר כתבתי לעיל דאין חיוב לעמוד על רגליו אלא במקום שאנחנו עסוקים בשלשה ראשונות ואם כן אין לעמוד כשאומר אנא בכח דענין זה אינו לא בכתר ולא באבא ואמא עד כאן לשונו ויפה כתב, ושאלתי על מנהג החסידים בבית אל יכב"ץ ואמרו שאין מנהגם לעמוד:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת מקץ, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ברייתא דרבי ישמעאל יש בה סודות גדולים ובסידור רבינו הרש"ש מסודרים לנכון, על כן צריך לאומרה בנחת ומתון, ובספר "כתר מלכות" כתיבת יד גם על ברייתא זו כתב: טוב למנות שלוש עשרה מידות שבה באצבעות וטעמו ונימוקו עמו, וכתוב בשער הכונות לומר "וכן" בפת"ח יעוין שם, ויש מקשים והלא מצינו "כן" בצר"י במלכים א' סימן ז' (פסוק כט) "ועל השלבים כן ממעל", ועוד שם (פסוק לא) "עגול מעשה כן" כל זה הוא מלשון "אותי השיב על כני" (בראשית מא יג), ואין זו קושיא כלל דאין הכי נמי יש "כן" בצר"י שהוא ממשמעות זו אך "כן" בפת"ח הוא לשון מבורר יותר במשמעות זו, ועוד נראה ודאי שיש על פי הסוד טעם אצל רבינו האר"י ז"ל שצריך לומר כן בפת"ח:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת מקץ, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

טוב לסמוך אמירת פסוקים של הודו לפרשת התמיד ואיזהו מקומן בכל מה דאפשר יען כי בתמיד של שחר היו אומרים מ"הודו לה'" עד "ובנביאי אל תרעו", ובתמיד של בין הערבים היו אומרים מ"שירו לה' כל הארץ" עד "והלל לה'", ועל פי הסוד יש טעם בפסוקים אלו כדי להפריד הקליפות מעל הקדושה, ומי שיש לו איזה סיבה שלא יוכל להקדים לבא לבית הכנסת להתחיל התפלה מפרשת העקידה עם הציבור שהוא מוכרח להתחיל בביתו לבדו עד "ה' מלך", יחזור ויאמר פעם שנית פסוקים של הודו כדי להסמיכם לזמירות על פי הסוד, ובביתו גם כן מוכרח היה לאומרם כדי לסומכם עם פרשת התמיד, ושאר קרבנות, והנה נודע מנהג האשכנזים לומר פסוקים של הודו אחר ברוך שאמר, ומנהג הספרדים קודם ושני מנהגים אלו יש בהם טעם על פי הסוד, וידוע מה שכתוב בספר הכונות דרבינו האר"י ז"ל היה עושה בדבר זה כמנהג הספרדים ופסוק "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" אשר בתוך פסוקי הודו הנזכרים אין כופלין אותו, אלא אומרים אותו פעם אחת, וגם החסידים בבית אל יכב"ץ אין מנהגם לכפול:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת מקץ, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יזהר כל אדם לומר קודם פרשת העקידה נוסח זה, רבון עלמא יהא רעוא קמך למיהב לן חילא לאתערא ביקרך, ולמעבד רעותך, ולסדרא כולא כדקא יאות, ואף על גב דלי אנן ידעין לשוואה רעותא ולבא לתקנא כולא, יהא רעוא קמך דתתרעי במילין וצלותא דילן, לתקנא תיקונא דלעילא דקא יאות, ולהוו היכלין עלאין, ורוחין עלאין עיילי היכלא בהיכלא, ורוחא ברוחא, כד דמחברן בדוכתייהו כדקא חזי, שייפא בשייפפא, ואשתלימו דא בדא, ואתייחדו דא בדא עד אינון חד, ונהרין דא בדא, וכדין נשמתא עלאה דכלא אתייא מלעילא ונהיר לון, ולהוי נהירין כולהו בוצינין בשלימו כדקא חזי, עד דההוא נהורא עלאה אתער, וכלא אעיל לגבי קודש קודשים, ואתברכא ואתמלייא כבירא דמיין נבעין ולא פסקין, וכלהו מתברכאן לעילא ותתא, וההוא דלא אתיידע ולא אעיל בחושבנא רעותא דלא אתפס לעלמין בסים לגו לגו בגוייהו ולא אתידע ההוא רעותא ולא אתפס למנדע, וכדין כלא רעותא חדא עד אין סוף וכלא יהו בשלימו מלתתא ומגו לגו עד דאתעביד כלא חד, ואתמליאת כלא ואשתלים כלא ואתנהיר ואתבסם כלא כדקא יאות: רבון עלמא יהא רעותך עם עמך ישראל לעלם, ופורקן ימינך אחזי לעמך בבית מקדשך, ולאמטויי לנא מטוב נהורך, ולקבל צלותנא ברחמי, יהא רעוא קמך דתהוי סעיד וסמיך לן, דנימא מילין באורח מישור, בתיקונא דלעילא, בתיקונין דמלכא קדישא ומטרוניתא קדישא, ולמעבד יחודא שלים, לאשלפא לההיא נשמה דכל חיי מדרגא לדרגא עד סופא דכל דרגין, בגין דיהוי ההיא נשמתא משתכחא בכלא ומתפשט בכלא, דהא עילא ותתא תליין בהאי נשמתא ומתקיימי בה עד כאן, ובזה הנוסח שאומר האדם בכל יום קודם תפלה יהיה מוצל מלטותא דרבי שמעון בר יוחאי דלייט באדרא רבא דף קמ"א עמוד ב (ח"ג קמא, ב), וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת מקץ, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

עוד מצאתי כתוב מה טוב ומה נעים שיאמר האדם בכל יום אחר תיקון חצות דהיינו אחר שיאמר פתיחת אליהו זכור לטוב, לשון רבי שמעון בר יוחאי בזוהר הקדוש פרשת נח דף ס"ה עמוד א ובפרשת פקודי דף רס"ח עמוד ב אמר רבי שמעון ארימית ידאי בצלותין לעילא, דכד רעותא עלאה לעילא וכו' וכו', עד ועל דא כולם קאים זכאה חולקיהון דצדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי, ואם לא היה יכול לאומרם אחר חצות לילה יאמר אותם בשחרית קודם תפלה, וכן יעשה גם בשבתות וימים טובים כי דברים אלו הם עמוקים מאד מאד, והמבין סודן של דברים אלו ידע כמה תועלת נעשה באמירתם לתיקון אותו היום בין בפרצוף הימים בין בפרצוף הזמנים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת מקץ, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ענין גדול ונורא ועצה טובה ויקרה, גילה לנו רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש יחוד כ"א, והוא: ראוי לאדם תמיד לכוין ולהעריך את עצמו כאלו הוא מדור וכסא אל האצילות הקדוש, ובפרט בזמן שהאדם מתפלל הוא יותר ראוי ומוכרח שיכוין בכך, ועד ידי כן תשרה ותחול עליו קדושה עליונה.

וזהו מה שיכוין: תחלה יחשוב שהוא מכין גולגולת ראשו (שהוא סוד כתר) להיות כסא אל שם הוי"ה בנקוד קמ"ץ כולה, ועוד מכין מוח חכמה שבו להיות כסא לשם הוי"ה בנקוד פת"ח, ומכין מוח בינה שבו להיות כסא לשם הוי"ה בנקוד צירי, ומכין עין ימין שבו להיות כסא אל חמשה הויו"ת בנקוד צירי, ומכין עין ימין שבו להיות כסא אל חמשה הויו"ת שהם מספר עי"ן ומכין עין שמאל שבו להיות כסא לחמשה הויו"ת שהם מספר עי"ן, ויכין אוזן ימין שבו להיות כסא לשם הוי"ה במילואה כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"ה שהוא מספר "אזן", ויכין אוזן שמאל שבו להיות כסא לשם הוי"ה במלוי זה יו"ד ה"י וא"ו ה"ה שהוא מספר "אזן", ויכין נחיר ימין דחוטם שבו להיות כסא לשם הוי"ה במלוי זה יו"ד ה"י וא"ו ה"י שעולה מספר "חוטם", ויכין נחיר שמאל דחוטם שבו להיות כסא לשם הוי"ה במלוי זה יו"ד ה"י וא"ו ה"י שעולה מספר "חוטם", ויכין פה שבו להיות כסא לשם הוי"ה במלוי זה יו"ד ה"י וא"ו ה"י, וכ"ב אותיות של חמשה מוצאות הפה (שהם אחה"ע גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"ץ בומ"ף) שעולה סך הכל פה, ויכין זרוע ימין שבו כסא לשם הוי"ה בנקוד סגו"ל, ויכין זרוע שמאל שבו כסא לשם הוי"ה בנקוד שב"א, ויכין גופו כסא לשם הוי"ה בנקוד חול"ם, ויכין ירך ימין שבו כסא לשם הוי"ה בנקוד חיר"ק, ויכין ירך שמאל שבו כסא לשם הוי"ה בנקוד קיבוץ, ויכין הברית שהוא יסוד שבו כסא לשם הוי"ה בנקוד שור"ק בוא"ו, ויכין העטרה שבו להיות כסא לשם הוי"ה בלתי נקוד עד כאן דבריו. ומצאתי כתוב כשיכוין בהוי"ה זו בלתי נקוד צריך לצייר בתוך אות ה' אחרונה שם אדנ"י עד כאן דבריו והוא כפתור ופרח:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת מקץ, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ודע כי בסידור רבינו הרש"ש ז"ל הוסיף עוד כונות בסדר המרכבה הנזכר לכוין בדעת עליון ובדעת תחתון, ועוד בהכנת הפה הוסיף לכוין בשם אהיה, ואני לא זכרתי פה אלא מה שמפורש להדיא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש. וזה שכתבנו כל אדם יכול לכוון בזה. ותחלה ירשום השמות עם נקודיהם בספר, ואחר שירגיל בהם אז יוכל לכוין הכל בעל פה ולא יצטרך לראות את הרשום בכתב. ועל כן טוב שירגיל לעשות כונות הנזכר כל לילה על מטתו קודם שיקרא קריאת שמע על המטה. גם נכון לומר אחר כך טו"ב פעמים פסוק "עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי" (תהלים כה, טו), ובכל פעם יכוין בשם הוי"ה כונה אחת משבע עשרה כונות הנזכרות כי הכונות של הכונות הנזכרות הם מספר טוב, ומשכיל על דבר ימצא טוב:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת מקץ, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל מאכלים שאסורים בהנאה, כגון בשר בחלב וערלה וכיוצא, שאינו יכול להאכילם גם לכלבים, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופן ומקומן. וכן הוא הדין ביין-נסך, אפילו סתם יינם שאיסורו מדברי סופרים, דכל אלו מוקצים מחמת גופן ואסור לטלטלם בכל אופן; אבל מאכלים שאסורים באכילה ומותרים בהנאה, כגון נבלות וטרפות, או בשר-עוף בחלב וכיוצא בזה, כיון שהם עומדים להאכילן לכלבים, מותר לטלטלם כשאר מאכלי בהמה. וביצה שנולדה בשבת, וכן חלב שנחלב בשבת, ופירות שנתלשו בשבת וכיוצא בזה, שהם עומדים למאכל אדם, שאסורין לאדם בו ביום בלבד, אע"פ שיכול להאכילם לכלבים או לנכרים; כיון שאין עומדים לכך, אלא לאכילת אדם אחר שבת, הרי זה אסור לטלטלם בשבת אפילו לצורך גופן ומקומן. וכן הוא הדין טבל שאסור לאדם בשבת מחמת שאינו יכול לתקנו בשבת, כיון שהוא מוכן לאדם, כי תיכף אחר שבת מתקנו ואוכל אותו, הרי זה מוקצה מחמת גופו ואסור לטלטלו בשום אופן, ואע"פ שאיסור תיקונו בשבת אינו אלא מדברי סופרים; ומיהו, דבר שנמשך איסור אכילתו לאדם גם בחול כגון החדש, אע"פ שיש לו היתר לאדם אחר זמן - מותר לטלטלו לצורך מקומו, או לתנו לבהמות או לנכרים, כיון שנמשך זמן איסורו לאדם זמן הרבה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת מקץ, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל דבר שאין תורת כלי עליו, ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון: אבנים ומעות ועצים וקנים וקורות ועפר וחול וקמח ועסה והמת ובעלי-חיים וכיוצא בדברים אלו; ואפילו שהוא דבר שראוי להשתמש בו דבר המותר בשבת, כגון אבנים שראויין לפצוע בהם אגוזים, וצרורות שראויין לכסות בהם כלים וכיוצא בזה, כיון שאין תורת כלי עליהם, הרי זה מוקצה מחמת גופו, ואסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם. ואם יחדם לטלטלם לאיזה תשמיש, הרי זה הוריד תורת כלי עליהם, אע"פ שהם כבדים וגדולים הרבה שצריך להם עשרה בני-אדם לטלטלם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת מקץ, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כלים העומדים לסחורה, אע"פ שאין רגילין להשתמש בהם שום תשמיש, מכל מקום, אם אינו מקפיד עליהם מלהשתמש בהם, אין להם דין מוקצה לאסרן בטלטול, יען כיון דאינו מקפיד מלהשתמש בהם, הרי זה לא הסיח דעתו מהם לגמרי מלהשתמש בהם, אבל אם מקפיד עליהם מלהשתמש בהם תשמיש אחר כדי שלא יפחתו דמיהם ונתנם לאוצר, הרי אלו מוקצין ואסורין בטלטול אפילו לצורך גופן ומקומן, וכל שכן לצורך עצמן מחמה לצל, כיון דמקפיד עליהם וגם נתנם לאוצר; מיהו, כלים העומדים לסחורה ודמיהם יקרים - אע"פ שלא נתנם לאוצר, אסור לטלטלם, אלא אם כן יחדם מבעוד יום לתשמיש. וכתבי הקודש ואכלין ומשקין, אע"פ שמיוחדים לסחורה ולא הזמינם מבעוד יום, לא במחשבה ולא בדיבור, מותר לטלטלם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת מקץ, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

דבר שאינו כלי, אלא שיש עליו תורת כלי מחמת שראוי להשתמש בו איזה תשמיש בשבת, כגון גיזין של צמר שראויין להסמך ולשבת עליהם וכיוצא בזה - אם הכניסם לאוצר לסחורה, ביטל תורת כלי מעליהם ואסור לטלטלם אע"פ שאינו מקפיד עליהם מלהשתמש בהם, אלא אם כן חזר ויחדם לתשמיש לעולם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת מקץ, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל הכלים שנשברו אפילו שנשברו בשבת, מותר לטלטל שבריהם אם ראויים לשום מלאכה, כגון לכסות בהם החבית או פי הפך וכיוצא, אבל אם אין ראויים לשום מלאכה, אסור לטלטלם. ואם נשברו במקום שיכולין להזיק, כגון שהם כלי זכוכית, מותר לפנות השברים כדי שלא יזוקו בהם, אך שברי כלי חרס שאין מזיקין להדורס עליהם, אסור לפנותם; ואע"פ שבני-אדם דורסים עליהם ועל ידי כך משתברים יותר ע"י דריסה - אין בכך כלום, כי הוא דבר שאינו מתכוון. והא דאמרינן דמותר לטלטל השברים אם ראויים לשום מלאכה, היינו דווקא כלי שנשבר כולו, אבל אם לא נשבר כולו אלא רק חתיכה ממנו, ועדיין הכלי משמש תשמישו הראשון, אין חתיכה זו של השבר מותרת בטלטול אלא אם כן היא עצמה עדיין ראויה קצת לתשמישה הראשון, אבל אם אינה ראויה לתשמישה הראשון, אע"פ שראויה לתשמיש אחר, כגון לכסות בה כלי וכיוצא, הרי זה אסור לטלטלה דמקרי "נולד", כיון דנשברה מן הכלי בשבת עצמו; ולכן אם נשברה בחול, אז מותר לטלטלה בשבת אם ראויה לשום תשמיש, אע"פ שאינה ראויה לתשמישה הראשון, ואע"פ שעתה בשבת אין לו צורך להשתמש בה, עם כל זה, כיון דהיא ראויה לאיזה תשמיש, מותר לטלטלה; ורק אם זרקה לאשפה מבעוד יום, אסור לטלטלה בשבת אע"פ שראויה לשום תשמיש, דכיון דזרקה לאשפה, ביטלה מתורת כלי ונאסרה בטלטול לכל אדם אפילו לעניים, דאזלינן בזה בתר הבעלים; מיהו, זה דווקא אם זרקה לאשפה מבעוד יום, אבל אם זרקה לאשפה בשבת, מותר לטלטלה, הואיל והיה עליה תורת כלי בבין-השמשות שהוא תחילת כניסת השבת.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת מקץ, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא אמרו "כל שראוי לכסות בו כלי, יש תורת כלי עליו" אלא רק בשברי כלים, הואיל והיה עליהם כבר תורת כלי כשהיו שלמים, ולכך גם אחר נשברו לא פקע מהם תורת כלי אם הם ראויים לתשמיש של כסוי וכיוצא, אבל צרורות או אבנים וחתיכת עץ וכיוצא, אשר מעיקרן לא היה עליהם תורת כלי גמור, אע"פ שראויים לתשמיש לכסות בהם כלים, לא יהיה עליהם בשביל זה תורת כלי; ולכן, כל שלא יחדם מבעוד יום לתשמיש זה, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם וכאשר כתבנו לעיל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת מקץ, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מחט שלמה שקורין בערבי "איברי" (מחט תפירת יד) שמלאכתה לאיסור, לתפור בה, מותר לטלטלה בשבת כדי לחצוץ בה שיניו או ליטול בה הקוץ כדין כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטלו לצורך גופו כמו שכתבתי לעיל; ובלבד שיזהר שיטול הקוץ בנחת שלא יוציא דם, דיש בזה איסור חובל. ואם אי אפשר להוציא הקוץ בלתי הוצאת דם, אסור, אע"פ שאינו מתכוון - משום פסיק רישה ולא ימות. במא דברים אמורים? במחט שלמה שיש תורת כלי עליה, אבל אם ניטל חודה או נפגם חור שלה שאינה ראויה למלאכה, הרי בטל תורת כלי מעליה ועומדת לזריקה, ואסור לטלטלה כדי ליטול קוץ או לחצוץ שיניו; ורק אם יחדה מבעוד יום לתשמיש זה, נעשה עליה תורת כלי ומותר לטלטלה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת מקץ, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

שיורי מחצלאות שבלו, אע"פ שאין ראויים לישב עליהם, מותר לטלטלם, דלא נפקע שם כלי שהיה עליהם תחילה, הואיל דגם עתה ראויים לכסות בהם טינוף. ואם זרקם לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלם. ומטלניות שהם שיורי בגדים שבלו: אם אין בכל אחת מהן שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, אסור לטלטלן, מפני שאין ראויים לא לעניים ולא לעשירים, ואם יש בהם שלוש אצבעות על שלוש אצבעות והם של עני - אם לא זרקם לאשפה, מותרים כל העניים שבעולם לטלטלם, דראויות להם לעשות טלאי בבגדיהם, אבל העשירים, אסור לטלטלם, אלא אם כן היא שלשה טפחים על שלשה טפחים, דאז היא ראויה גם לעשירים; מיהו, אם העשיר יושב בביתו של אותו עני בעל המטלית, אז אפילו אם היא רק שלוש אצבעות על שלוש אצבעות דאינה ראויה לעשירים, מותר אותו עשיר לטלטלה, יען דהוא נגרר אחר בעל הבית שהוא עני שראויה לו, דנמצא ראויה זו באותו הבית; ואם המטלית היא פחות משלושה טפחים על שלושה טפחים, והיא של העשיר דאינה ראויה לו, אז היא מוקצית גם לעניים, דאזלינן בתר הבעלים וחשבינן לה כאלו נזרקה לאשפה. וחתיכת טלית של מצווה, אע"פ שהיא גדולה, אסור לטלטלה, מפני שאין משתמשים בה תשמיש של חול.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת מקץ, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מותר להעביר מעל השולחן פרורין שאין ראויין אלא לבהמה ולעוף, וכן מותר להעביר עצמות וקליפין הראויים לבהמה, אבל קליפי אגוזין ושקדים וכיוצא, שאין ראויים לבהמה, אסור להעבירם ולטלטלם בידיו או ע"י כלי, וגם אסור לטלטל השולחן בעודם עליו כדי לנערו בחוץ. כיצד יעשה? יטלטל השולחן כשיש עליו חתיכת פת וינערו בחוץ, לפי שקליפין אלו בטלים לגבי הפת, וכיון שהפת עודנו על השולחן, יוכל לטלטל השולחן. ואם הוא צריך למקום השולחן, הרי זה מטלטלו ומנערו בחוץ אע"פ שאין עליו פת אלא קליפין אלו לבדם. ובסה"ק "מקבצאל" העליתי בס"ד, דדווקא לגבי פת בטלין קליפין אלו, אבל לגבי קליפין ועצמות שראויים למאכל בהמה דווקא, לא בטלי.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת מקץ, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

העצמות, אע"פ שמותר לטלטלם משום דחזו לכלבים, היינו דווקא במקום דשכיחי כלבים, אבל במקום דלא שכיחי כלבים כגון שהולך בספינה או בשיירה במדבר, אסור לטלטלם. וגרעיני תמרים, בעירנו מאכילים אותם לבהמות, דאוכלים אותם העזים, לכך מותר טלטלם. וקליפי ביצים אסורים בטלטול, אע"פ דאומרים דאוכלים אותם התרנגולים, לא מהני זה; חדא, דיש אומרים שאין אוכלים אלא קליפי ביצים שאינם מבושלים ולא המבושלים; ועוד, אע"פ שאוכלים אותם, מזיקי להו, ובעל הבית קפיד ואינו רוצה שיאכלו אותם, ולכן אסורים בטלטול; ודמי זה לדין בשר דג שאינו מלוח, דאסור לטלטלו אף על גב דחזי לחיה ובהמה, מפני דהאדם קפיד שלא יאכיל דבר הראוי לאדם - לבהמה וחיה, והוא הדין הכא; כך העליתי בסה"ק "מקבצאל", בס"ד.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת מקץ, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל דבר שאסור לטלטלו, אסור לתנו בתוך כלי, משום דהוי מבטל כלי מהיכנו; ולכן אסור להניח כלי על השולחן כדי להניח בו קליפי ביצים או קליפי אגוזים וכיוצא, שאין ראויים למאכל אדם; ודווקא אם כלי זה הוא ריקן שאין בו דבר הראוי למאכל אדם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת מקץ, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן