פרשת בא

היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה עם כל גופו עד שנעשית מאחוריו או מן הצד מותר לקרות ואף על פי שהוא סמוך לה, כי בערוה בראיה תלה הכתוב דלא אסור אלא ערוה הנראית, מיהו אם הערוה כנגדו ועצם עינו, או שהוא סומא, או בלילה בחשך ואפילה שאין רואה אותה אסור לקרות, דלא נאמר "לא תראה" אלא אמר "לא יראה", ואם רואה את הערוה דרך עששית שבחלון אפילו היא בבית אחר שהוא רשות אחר אסור לקרות, דבראיה תלה הכתוב והרי היא נראית לפניו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מותר להרהר בדברי תורה כשהוא ערום, ואפילו כנגד ערוה אחרת גם כן מותר להרהר שנאמר "ערות דבר", דיבור אסור הרהור מותר, ומכל מקום אסור לשמוע ברכה מחבירו שהוא צריך לצאת בשמיעה זו ידי חובתו, דאיך נאמר שומע כעונה והרי הוא ערום דאינו יכול לענות וכנזכר בשולחן ערוך לרבנו זלמן, ולכן ההולכים לטבילה ומהרהרים איזה כונות בשעת טבילה מותר, ובלבד שלא יוציאו מפיהם איזה פסוק או דבר תורה מאחר שהם ערומים, אבל ודוי יוכל להתודות שם בעודו ערום במקוה אפילו דהמים צלולים ולבו הוא תוך המים שהוא עם ערותו במכסה אחד:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסות הרי זו ערוה, ואסור לקרות כנגדו קריאת שמע וכל דבר שבקדושה, ואפילו היא אשתו, אבל הפנים והידים שדרכן להיות מגולין מותר לקרות כנגדן אפילו באשה אחרת, ויש אומרים דלא אמרו טפח באשה ערוה אלא דווקא באשתו, אבל באשה אחרת אפילו פחות מטפח הוי ערוה בכל מקום שדרכה לכסות ויש לחוש לדבריהם, וב"חסד לאלפים" ז"ל נסתפק אם גם בקטנה יש לחוש לטפח מגולה במקום שדרך לכסות עיין שם, ובספרי הקטן "מקבציאל" כתבתי דיש להחמיר גם בקטנה היכא דאפשר, ונשי הערביים שדרכם לגלות זרועותיהם אף על פי שדרכם תמיד בכך לא יקרא כנגדם:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יש מי שאוסר גם לאשה לקרות או להתפלל כנגד אשה אחרת ערומה, מיהו כל זה דווקא בערומה, אבל כנגד טפח מגולה במקום שדרך לכסותו בפני האנשים, אין בזה איסור לאשה כנגד אשה אחרת:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אשה שמניקה את בנה ומגלה דדיה, אסור לקרות או לברך כנגדה, אפילו היא אשתו וכל שכן באשה אחרת, ויש אומרים דכיון דהאשה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידים והפנים, ורק אם אינה מניקה שדרכה להצניע דדיה ומקפדת על זה אז אסור לקרות כנגדה, ויש לסמוך על סברה זו בשעת הדחק:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אף על גב דבאדרא רבא איתא וזה לשונו (זהר חלק ג קמב, א): קול באשה ערוה, שער באשה ערוה שוק באשה ערוה, רגל באשה ערוה, יד באשה ערוה, ואף על גב דתרין אלין לא שניוה חברנא, תרין אלין יתיר מערוה אינון עד כאן לשונו, הנה עיין לרבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י‏[1] מה שכתב בביאור מאמר הנזכר, ובספרי הקטן "מקבציאל" כתבתי בסיעתא דשמיא דגם לדברי זוהר הקדוש הנזכרים החלק מן היד ומן הרגל שדרכו להיות מגולה כגון הכף והאצבעות מותר לקרות כנגדם דאין נקרא על זה שם ערוה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

שער של אשה שדרכה לכסותו ערוה היא, ואסור לקרות ולהתפלל ולברך כנגדו ואפילו בשער אשתו, ואין חלוק בזה בין אשה כעורה וזקנה וכיוצא, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן בקצת ארצות מותר לקרות כנגדן כיון שדרכן בכך ורגילין בהם, וכן נשים שדרכן לעשות שער ראשם קליעות משתלשלין לאחוריהם כיון שדרכן בכך מותר לקרות כנגדן, ובספרי הקטן "מקבציאל" העלתי דהנשים בערי אירופא שדרכן לילך תמיד פרועי ראש מותר לקרות כנגדן, כיון דכל הנשים דרכן בכך, מיהו שם בערי אירופה דרכם של נשים לבוש אנפלאות תמיד ואין נראה אפילו כלל דהוא מכפות רגליהם, הנה אורח ההולך שם אף על פי שאשתו אינה נוהגת בכך כי במקומה דרכן של נשים לילך בכפות רגליהם בגילוי, הנה הוא צריך להזהר שם בזה לחשוב כפות הרגלים כולם ממקומות המכוסים כפי מנהג במקום ההוא ואסור לקרות כנגדן:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

קול זמר של אשה בין פנויה בין אשת איש, ואפילו קול זמר של אשתו הוא ערוה ואסור לקרות בדברי תורה או להתפלל ולברך כששומעו, ואין חילוק בזה בין כעורה או זקנה, ופה עירנו דרך הנשים להיות פועות לתינוק הבוכה בקול ניגון באזניו כדי להשתיקו ולהביא לו השינה, וצריך ליזהר שלא ילמד בעת שהאשה פועה ומנגנת לתינוק ואפילו היא אשתו, מיהו בת קטנה פחות משש שנים אין לחוש אם פועה ומנגנת לתינוק, ועוד גם כן דרכם פה עירנו יע"א להביא אצל הכלה בלילה שקודם החופה נשים מנגנות, שאסור לאדם ללמוד בדברי תורה אם שומע קולם ואם אי אפשר לו שילך למקום אחר ילמד על ידי הרהור שמעיין בספר ולא יוציא בשפתיו כלום דמותר בכהאי גונא בשעת הדחק, ויש מחמירים אפילו במדברת אם היא מדבר דברים ארוכים של סיפורי מעשיות וכיוצא, אבל דברים קצרים ובפרט שהם לצורך עסק אין לחוש:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אסור לקרות מן התורה כל דבר קדושה כנגד הצואה של אדם, ואם היתה מאחוריו או מצידו ירחק ממנה ארבע אמות וקורא ואם לפניו יתרחק מלא עיניו שיתרחק באופן שלא יוכל לראותה, ובלילה ישער כשיעור היום והסומא משער כפי ראיית הפקח, וצדדים שלפניו הרי הם כלפניו, ושלאחריו הרי הם כלאחריו, ואם בצידו ורואה אותה בלא הטיית ראשו לצדדין הרי זה כלפניו, וצריך כמלא עיניו: והא דסגי בארבע אמות, היינו היכא דאין מגיע לו ריח ממנה, אבל אם מגיע לו ריח רע ממנה צריך שיתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח, ואפילו אם זה הקורא יש לו חולי הזכמא (נזלת) שאינו מריח, צריך שיתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח לשאר אדם שמריח והשיעור הוא באדם בינוני, כי יש בני אדם שחוש הריח שלהם חזק מאד שמריחים מרחוק יותר:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

היתה הצואה במקום גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הרי זה רשות לעצמו, וכל שאינו מגיע לו ריח רע ממנה מותר לקרות אף על פי שרואה אותה, ויש אומרים אפילו הצואה ברשות אחר גבוה עשרה, או מקוף מחיצות, או בבית אחר כל שהוא רואה אותה אסור לקרות, ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה, מיהו אם מעצים עיניו או שהוא בלילה, יש להקל אם היא ברשות אחר:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ריח רע אינו מועיל לו מחיצה ושינוי רשות, שאפילו הסרחון מונח אחר שלושה וארבעה בתים אם מגיע לו ריח אסור לקרות, ורק מי שיש לו חולי הזכמא (נזלת) שאינו מריח כיון דהסרחון אינו בבית שעומד בו מותר לקרות אף על פי דאחרים מריחים, ורק אם היא באותו הבית אז גם בעל חולי הזכמא אסור לקרות כל עוד דאחרים העומדים שם מריחים ריח רע, וכן אם היתה צואה בבית והסירו אותה משם, ועדיין יש ריח רע אסור לקרות עד שיכלה הריח, אבל אם הוא בעל חולי שאינו מריח שרי ליה לקרות אחר שהסירו והעבירו הצואה מן הבית:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

נבילה מוסרחת וכל דבר המוסרח מחמת שנתעפש, וכן אשפה שריחה רע ומים סרוחין שברחובות, כל אלו אסור מן התורה לקרות כנגדם, ויתרחק מהם כדין צואת אדם:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

צואת בהמה חיה ועוף אם יש בהם ריח רע הרי הם כצואת אדם, ואם אין בהם ריח רע מותר לקרות כנגדם, אך רוב צואת בהמה חיה ועוף אין בהם ריח רע, וצואת כלב או חזיר אם נתן בהם עורות מרחיקין מהם כצואת אדם אבל צואת חתול וצואה רכה של חמור הבא מן הדרך סתמן ריחן רע כצואת אדם, ולכן אפילו אם יזדמן פעם אחת שאין להם ריח רע אפילו הכי אסור לקרות כנגדם, ויתרחק מהם כדין צואת אדם, וכן צואת תרנגולים אדומים סתמן ריחן רע וצריך להתרחק מהם כצואת אדם, אבל צואת שאר תרנגולים דינם כצואת שאר עופות, והלול של תרנגולים יש בו סרחון ודינו כצואת אדם והוא הדין לדיר בהמות שריחו רע:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מי רגלים של אדם בשעה שמשתין אסור לקרות כנגדן מן התורה אבל לאחר שנפלו לארץ או בכלי אסור מדרבנן, ולכן כיון דאיסורם מדרבנן הקלו בהם ואמרו דאם אחר שהשתין כלי הטיל לתוכו רביעית מים הרי זה מותר לקרות כנגדם, וכן הוא הדין אם היה בכלי מעיקרא רביעית מים והשתין בתוכו דמותר, ושיעור זה דרביעית בין אם השתין הרבה בין אם השתין מעט ואפילו טיפה אחת דלא פלוג רבנן, ולכך אם השתין בכלי והריקו ההשתנה במקום אחר, אסור לקרות כנגד אותו כלי אם לא יטיל לתוכו רביעית מים, דאפילו דהורק אי אפשר שלא ישאר בו לחלוח של מי רגלים מעט שהוא טופח על מנת להטפיח, מיהו רביעית זו לא מהני אלא להשתנה אחת, אבל שתי השתנות צריך להם שתי רביעיות, ולשלש צריך שלש וכן על זה הדרך לעולם ואם נבלעה ההשתנה בבגד או בקרקע, ואין בלחלוח טופח על מנת להטפיח מותר לקרות כנגדם:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

עביט של מי רגלים שהוא הכלי שמשתינים בו תמיד, וכן גרף של רעי אם הם של חרס או עץ אפילו רחוצים יפה ואין בהם ריח רע, ואפילו כפאן על פיהם דינן כצואה, ולא מהני הטלת רביעית מים או יותר, אבל של מתכת או זכוכית או חרס מצופה אבר ורחוצים יפה יפה מבחוץ ומבפנים, ואין להם ריח רע מותר לקרות כנגדו ואין צריך להם כפיה על פיהם:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות כ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם בשעה שהוא מברך או קורא הרגיש שנתלכלכו המכנסיים שלו בהשתנה שרי, אף על פי שהם טופח על מנת להטפיח מפני שהם מכוסים בבגד העליון:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות כא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל מקום שראוי לסתפק בו אם יש בו צואה או לאו אסור לקרות קריאת שמע וכל דבר שבקדושה עד שיבדוק המקום ואם אינו יכול לבדוק מפני שהוא בלילה או סיבה אחרת הרי זה אסור לקרות דהוי ספק תורה במה דברים אמורים בצואה שאיסורה הוא מן התורה, אבל מי רגלים מותר, דאין איסורן מן התורה אלא כנגד עמוד של קלוח, לכן אם הם בתוך כלי ואינו יודע אם הם השתנה או שאר מים, כיון דאינו יכול לבדוק הרי זה קורא מספק, דזה הוי ספיקא דרבנן ולא אסרו אלא בודאן ולא בספקן, ואם מצא צואה באיזה מקום ואינו יודע אם היא של אדם או של כלבים, תולין במצוי דאם מצויין באותו מקום תינוקות יותר מכלבים תולין בתינוקות ואסור, ואם מצויים כלבים יותר תולין בכלבים: ואם קרא קריאת שמע או התפלל במקום שאין ראוי להסתפק בו שיש בו צואה, ואחר כך מצא בו אין צריך לחזור ולהתפלל, אבל חוזר וקורא קריאת שמע בלא ברכות, אבל אם קרא קריאת שמע או התפלל במקום שראוי להסתפק בו בצואה, והוא לא בדק מתחלה ואחר כך מצא שם צואה צריך לחזור ולהתפלל ועל זה נאמר "זבח רשעים תועבה" (משלי כא, כז), וכל שכן אם ידע שיש צואה וקרא והתפלל במזיד, במה דברים אמורים בצואה אבל במי רגלים אפילו קרא קריאת שמע והתפלל במקום שראוי להסתפק בהם ואחר כך נמצא שם, אין צריך לחזור לקרות הואיל ואין איסורן אלא מדברי סופרים וצריך להשגיח היטב בעניינים כאלה כל אדם בחצרותיו וטירותיו במקום שדרך הקטנים לטנף בו, גם פה עירנו על שפת הנהר חדקל הן תוך העיר הן חוץ לעיר, שכיח ומצוי שם צואת אדם מן עוברים ושבים ובפרט שפת הנהר שלפני הכרמים, דכל אותם בעלי הכרמים דרכם לפנות על שפת הנהר, דאין לאדם להתפלל על שפת הנהר עד שיבדוק, וכן צריך להשגיח כשהולך ברחובות ומבואות שבעיר שלא לדבר בדברי תורה עם חבירו עד שיראה אם המקום נקי, כי פה עירנו יש כמה בני אדם עוברים ושבים שעושם צרכיהם בלילה בתוך המבואות ורחובות של העיר, ולפעמים גם ביום עושים כי אין איש שם על לב לדבר זה פה עירנו, ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בזה הלשון: איסור הזכרת דברי תורה במבואות המטונפות גורם להכניס קודש בחול עד כאן לשונו, ועיין בשער מאמרי רשב"י דף סב עמוד ג:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות כב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

קטן שיכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס, אפילו שאינו יכול לאכלו אלא על ידי בישול כגון דייסא וכיוצא, הרי בני מעים שלו בודאי מסרחין כל מיני מאכל שיאכל, וצריך להתרחק מצואתו ככמו צואת גדול, וכל זה מן דין אבל לכתחלה טוב להתרחק אפילו מצואת קטן בן יומו וכן נוהגים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות כג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

צואה אפילו יבשה ואין בה ריח אסור לקרות כנגדה אבל יבשה כל כך עד שתתפרך על ידי גלילה הויא כעפר, ומותר לקרות כנגדה אם הגיע יובש שלה לשיעור זה, ואם לא תתפרך על ידי גלילה אלא רק תשבר לשתים לא מהני לקרות כנגדה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות כד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בית הכסא שמוקף מחיצות, ויש לו פתח, ועשוי בחפירה שהרעי יורד לתוך החפירה ונופל למטה בשפולי המדרון, אף על פי שעושים השתנה על קרקע בית הכסא מותר לקרות כנגד אותו בית הכסא אם הפתח סגור, ולכן צריך להזהר שלא להושיב הילדים על קרקע בית הכסא מפני הפחד שמפחדים לישב על פי החפירה, דאם כן הוי לה בית הכסא שאין בו חפירה, דאז אפילו יש בו מחיצות והפתח סגור אסור לקרות כנגדו, כי נידון כל הבית הכסא כדין גרף של רעי. ואם מפחדים הילדים יניחו להם גרף של רעי בתוך בית הכסא שיעשו צרכיהם בו, גם יש להזהר לפעמים שהגומא תתמלא צואה מחמת שנפל בה אבן גדולה ונסתמה, ואז הצואה מגעת עד שפת החפירה בשטח קרקע בית הכסא, דאין לקרות כנגד אותו בית הכסא עד שיתקנו אותה, גם לפעמים יש אבן מונחת בסוף שפת החפירה אחורי ישיבתו של אדם, וזו על הרוב מונח עליה צואה מחמת היושבים שאינם יושבים היטב, צריך שישימו לב על זאת שלא ינחו כך, דאם כן אין קורין כנגד אותו בית הכסא אפילו הפתח סגור ועיין "חסד לאלפים" סימן פג אות ב':

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות כה · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ריח רע דאין לו עיקר כגון שיצא ממנו רוח מלמטה, אף על פי דמותר מן התורה גזרו חז"ל עליו משום ריח שיש לו עיקר, ולכן אסור בדברי תורה ובקריאת שמע ותפלה וברכות עד שיכלה הריח ממנו, במה דברים אמורים אם הרוח יצא ממנו, אבל אם יצא מחבירו מותר בדברי תורה דלא גזרו חכמים בה מפני ביטול בית המדרש דאי אפשר להם להזהר בכך, אבל בקריאת שמע ותפלה וברכות גזרו אפילו ברוח היוצא מחבירו, שימתין עד שיכלה הריח רע:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות כו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל סרחון וריח רע שהוא מחמת עיפוש דינו כצואה, אבל דבר שריחו רע לבני אדם לאו מחמת עיפוש אלא ברייתו כך כגון נפט, וכן מה שקורין בערבי קי"ר (זפת), אף על גב דריחן קשה אין להם דין צואה ואין צריך להתרחק מהם, וכן הוא הדין בכל מיני עשבים שריחן רע מכח טבען וברייתם, לית לן בה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות כז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם בא להם ריח רע מבית הכסא או מבית אחר בעת לימודם בדברי תורה, או בעת שמתפללים, מותר להשליך בלויי סחבות שרופים כדי שיעלה עשנם ויתבטל הריח רע שלא ירגישו בו, או ישליכו מי ורדים שיש להם ריח טוב וכנזכר באחרונים ז"ל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, אות כח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אע"פ שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קמה, ב) : אין בישול אחר בישול, מכול מקום יש בישול אחר אפיה או צליה; ולכן אסור לתת פת לתוך מרק או שאר משקה שהוא חם חום שהיד סולדת בו, אפילו שהוא מונח בכלי שני שאינו עומד בכלי ראשון שהיה על האש, אלא הורק לכלי שני; ולאו דווקא פת, אלא כל דבר דרכיך אסור להניח בתוך חמין שהיד סולדת בו. וכתבו הפוסקים: מאחר דלא בקיאינן איזה מקרי רכיך, צריך להחמיר בכל דבר לבלתי יניחו בתוך חמין שהיד סולדת בו. ואותם המניחין בצלים לתוך המרק, יזהרו לבלתי יניחום בעודו חם שהיד סולדת בו, מפני שהם מתמתקין מחריפותם ומתבשלים גם בכלי שני שהיד סולדת בו.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בא, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הסוכר היוצא מן הקנים הוא מבושל; וכיון דקימא לן, אין בישול אחר בישול - מותר להניח הסוכר בתוך הכלי, ולערות עליו משקה חם שהיד סולדת בו; מיהו, "חיי-אדם" כתב שיניח משקה החם תחילה לתוך הכלי, ואח"כ יניח הסוכר בתוכו; וטוב להיזהר בזה, דאין פסידא ולא טורח בכך.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בא, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יש עושין משקה קהוא מערב-שבת ומניחין על האור כדי לשתותו בבוקר ביום-שבת, אך אין מניחים בתוך הכלי שמניחין אותו על האור "בין" (גרגירים) של קהוא הרבה כפי מה שצריך, כדי שלא יהיה בזה טעם מרירות, לכך מניחים "בין" מעט, ובבוקר בעת ששותה משקה זה מוסיפין עליו "בין" זה, ויש להם על מה שיסמוכו; אך גם בזה טוב שישימו בשבת את ה"בין" אחר שיריקו המשקה הנזכר בתוך הכוס, כדי לצאת ידי חובה שאר דעות; ועוד, מפני כי הקהוא היא קלויה, ויש לחוש ולומר יש בישול אחר קליה. ועיין בספר "גינת-ורדים" בכלל ג', מן סימן ג' עד סימן י' מה שכתב; ועיין "חתם-סופר", אורח חיים, סימן ע"ד, יעוין שם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בא, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כלי ראשון שהוא כלי שנשתמש בו על-גבי האש, אפילו לאחר שהסירו מעל האש, מבשל כל זמן שהיד סולדת בו, לפיכך אסור ליתן תבלין לתוכו; וכן הוא הדין דאסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליה מכלי ראשון שהיד סולדת בו, מפני שהערוי מבשל כדי קליפה כמו כלי ראשון; אבל מותר ליתן תבלין בתוך המרק שבקערה שהיא כלי שני, אפילו שהמרק חם שהיד סולדת בו, מפני שהתבלין קשים הם ואין להחמיר בהם בכלי שני. ואע"פ שאמרנו שאין איסור ליתן תבלין בכלי ראשון אלא דווקא בהיכא שהיד סולדת בו, מכול מקום טוב ליזהר אפילו אם אין היד סולדת בו, כיון שהוא כלי ראשון - כדי לעשות הרחקה וסייג לדבר; ועיין אחרונים ז"ל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בא, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

המלח מותר להניחו בכלי ראשון אחר שהעבירו מעל האש, אפילו עודנו חם שהיד סולדת בו, מושם דצריכה מלחא בישולא כבשרא דתורא, וזהו דעת מר"ן ז"ל בשולחן ערוך; אך הרמ"א ז"ל בהגהת השולחן מחמיר במלח אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, וטוב להיזהר בזה, דכמה פוסקים חשו לזה. מכול מקום אם עבר ונתן מלח אפילו בכלי ראשון בעודו על האש, דעבד איסורא לכולי עלמא - המאכל מותר, דהמלח בטל לגבי המאכל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בא, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מותר לתת מים חמין לתוך צונן, ואפילו מן כלי ראשון מותר לערות לתוך מים צונן, דתחתון גובר על העליון ומצננו; אבל אסור לערות מים צוננין לתוך חמין שבכלי ראשון, יען כי התחתון שהוא חמין גובר ומחממו, אבל אם החמין הם בכלי שני, אפילו היד סולדת בהם מותר לערות לתוכן צונן. ויש מתירין גם בכלי ראשון אם נותן הרבה מים צוננין לתוך החמין, דהיינו שהם רבים יותר על החמין באופן שלא יהא באפשר שיתבשלו, אלא רק תפוג צינתן, דכיון דהצוננין מרובין ומתערבים תיכף מבטל חמימות החמין. ומיהו, כל זה אינו אלא דווקא בשופך הצוננין בשפיכה גדולה הכול בפעם אחת לתוך החמין, אבל מעט מעט אסור לערות, שהרי מבשל תיכף, ומה יועיל מה שמצננם אח"כ? וכנזכר ב"חיי-אדם", כלל ב', סעיף ג', יעוין שם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בא, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקין כנגד המדורה להפיג צינתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש שאין יכולים להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת בהם אף אם ישהה שם זמן מרובה, אבל אסור ליתנם סמוך במקום שאפשר שיתחממו חום שהיד סולדת בהם, אע"פ שעתה אינו מניחם אלא רק שעה מועטת שתפיג צינתן בלבד גזרה שמא ישכחם וישהו שם עד שיחמו חום שהיד סולדת בו. ועניינים אלו צריכין השערה בדעת והשכל, ולא יוכל כל איש תם ופתי לסמוך על דעתו בהשערות אלו לעשות מעשה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בא, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הכובש כבשין, אסור משום מבשל, וגם יש בזה איסור מעבד; ולכן, כל דבר שרגילין לעשות ממנו כבשין כגון קישואין ו"נומי" (לימון מתוק) חמוץ וכיוצא, אסור למלוח ולהניח לפניו אע"פ שרוצה לאכלם באותה סעודה; אבל מטבל מן החתיכות אחת אחת ואוכל מיד, ולא יטבל שנים או יותר ויניח לפניו. ולאו דווקא דבר שרגילין לעשות ממנו כבשין הוא דאסור, אלא כל דבר שהמלח מועיל לשנות טבעו להפיג חריפותו כגון צנון ובצל ושום וכיוצא מדברים החריפים, או למתק חמיצותו, גם כן אסור למלוח ולהניח לפניו, אלא מטבל אחת אחת ואוכל מיד, וכנזכר בפוסקים ז"ל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בא, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

פה עירנו דרכם להביא על השולחן קערה מלאה גרגרי רימונים שהם חמוצים, ומניחים עליהם מלח למתקם מחמיצותם, צריכין להיזהר שלא יעשו כן בשבת, ואע"ג דאין עושין מאלו כבשין - כבר כתבנו דכל דבר שהמלח מועיל לתקנו, אסור למלוח ולהניח לפניו, אלא מטבל אחת אחת ואוכל מיד, והוא הדין הכא; מיהו, אם ירצה ליקח חתיכת רימון שיש בה כמה גרגירים ולהניח עליה מלח ולאכלה כולה מיד, שרי, ופשוט.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בא, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל זה אינו אלא בהיכא דהמלח מועיל לאותו דבר הנמלח לשנות טבעו - הן להפיג מרירותו, הן להפיג חמיצותו ולכן, אע"פ שאין דרך לכבוש אותו דבר, אמרינן דאסור למלוח ולהניח, אבל דבר שאין דרך לעשות ממנו כבשין, וגם אין המלח משנה טבעו, מותר למלוח ולהניח לפניו; ולכן ביצים מותר למלוח ולהניח לפניו, מפני דהביצים אין דרך לעשות מהן כבשין, וגם אין המלח משנה טבעם, אלא רק נותן בהם טעם קצת; וכן הוא הדין אם שכחו מערב שבת ליתן מלח בתבשיל, מותר ליתן המלח בקערה אחר שנצטנן מעט שאין היד סולדת בו, דאז אין חשש בישול בזה אפילו לדעת הרמ"א ז"ל שכתבנו לעיל (הלכה י). והא דכתבנו לעיל דשרי בביצים ותבשיל למלוח ולהניח לפניו, היינו דווקא לאכול באותה סעודה, אבל לאכול לסעודה אחרת אפילו שאוכלה בו ביום, אסור, וכמו שכתבו רוב הפוסקים ז"ל; אע"ג דהרב "אליה רבא מתיר בזה, מיהו ולדעת ה"טורי-זהב" ז"ל בסוף סעיף קטן ה' - אם יש איזה צד לומר דטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אח"כ, כגון שעתה הוא קצת חם ויקבל המלח טפי, אין לאסור, יעוין שם. ואין לסמוך על זה אלא לצורך גדול וכמו שכתב הגאון רבנו זלמן ז"ל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בא, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לאו דווקא היכא דהמלח משנה טבע הדבר לתקנו ממרירותו או מחמיצותו הוא דאסור, אלא הוא הדין אם מתקנו לרככו או להקשותו נמי אסור, כי גם בזה נמצא משנה טבעו ודמי לכובש כבשין; ולכן, פולין ועדשין שנתבשלו בקליפתן, אסור למלוח הרבה ביחד ולהניחם לפניו, דהמלח מועיל לרכך הקושי שיש בהם מצד קליפתם, וגם זה דומה לכובש כבשין, וכן דמי למעבד. ועל כן פה עירנו, שדרכן לבשל פולין שקורין "באקלי" (שעועית) בקליפתן - אם שכחו להניח מלח בעת בישול, אסור להניח עליהם מלח בקערה ולהניח לפניהם, וכן הוא הדין בפרי שקורין "לוביא" ובלשון הקודש "רוביא", אם לא נתנו בהם מלח בבישול, אסור להניח עליהם אחר שהניחם בקערה, דכל אלו המלח מועיל לרכך קליפתן, אלא מטבל אחת אחת במלח ואוכל. וזה הפרי שקורין בערבי "לוביא" יש בו איסור יותר, מפני כי פה עירנו דרכן לעשות מזה כבשין.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בא, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

העושין "סלאטא" מקשואין וכיוצא, דחותכין אותם לחתיכות קטנות ונותנין עליהם מלח, אסור להמתין עליהם עד שיקבלו טעם המלח ויזיעו כדי לשים עליהם החומץ, אלא יזהר לשים עליהם החומץ תכף ומיד אחר נתינת המלח, ולא ישהה אותם במלח לבדו.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בא, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ה"סלאטא" שעושין מקשואין וכל ירק חי, אסור להניחם בתוך חומץ חזק כשיעור שייתן על האור וירתיח, דהוי כבוש אפילו כשיעור זה אם החומץ חזק, וכמו שכתב הגאון משבצות זהב ז"ל בסימן שכ"א, סעיף קטן ג'. ועיין בשולחן ערוך יורה דעה, סימן ק"ה, סעיף ב; ועיין "פרי-תואר" ושארי אחרונים שם; ועיין "בעי-חיי", יורה דעה, סימן קס"ה, ומג"א, סימן תמ"ז, ו"חקות- הפסח" שם. ומה שכתב הרב "אשל-אברהם" בסימן שכ"א בדעת המג"א - אין דבריו מוכרחים; ואפילו לפי דבריו, לא קאמר אלא לדעת מג"א, אך לעניין דינא לא חזר מדבריו שכתב במשבצות זהב לאסור בפשיטות, וזה ברור.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בא, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אסור לעשות מי-מלח מרובים, או שאר משקים עם מלח מרובים. ולא מבעיא עושה לתת לתוך דברים שדרכם לכובשם להתקיים, שיש בזה ליתא דמעבד וליתא דמבשל וכמו שכתבתי לעיל, אלא אפילו עושה מי-מלח לטבל בהם פתו ולתת לתוך התבשיל, אסור לעשות הרבה בבת-אחת לצורך טיבול שתי סעודות, אלא עושה מעט לצורך סעודה אחת בלבד; ואפילו לצורך סעודה אחת אינו רשאי אלא סמוך לסעודה, אבל לא מסעודה לסעודה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בא, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אסור לשפוך בשבת יין או שאר משקין לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ אח"כ, דהוי כובש כבשים בכך; ועוד יש איסור אחר - דהרי נמצא מכין לחול. ולכן לא ישליכו תמרים המתולעים לתוך חבית של חומץ בשבת, ולא צימוקים השרויין במים לצורך הקידוש לתוך חבית של חומץ בשבת.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בא, אות כ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן