פרשת אחרי מות

מים שלפני הספר אם נשתנו מראיהם פסולים ואם לאו כשרים וכי מה שהספר טובל בהם להשרות השערות דומה לטובל ידו וטח פני הגלוסקין שהמים הנשארים לא נעשה בהם מלאכה וכנזכר בשולחן ערוך לרבנו זלמן סעיף ז':

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת אחרי מות־קדשים, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם צינן כלי שיש בו יין או שכר וכיוצא במים הרי מים אלו פסולין לנטילת ידים דחשיב נעשה בהם מלאכה, ומיהו אם היו היין או השכר צוננים ונתנם במים כדי לשמור צינתם שלא יחמו הרי אלו כשרים, ועל כן מה שנוהגין פה עירנו בימות הקיץ להוציא יין או שכר מן המרתף שהוא קר מכח המרתף ורק מניחין אותו תוך כלי של מים אצל השלחן לשמור קרירתו שלא יחם מן חום האויר, הרי המים שבכלי כשרים לנטילת ידים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת אחרי מות־קדשים, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם נתן במים שושנים או הדס כדי שלא יכמוש הרי זה חשיב עשה בהם מלאכה ופסולין לנטילת ידים, ולא דמי ליין ושכר הנזכר לעיל, דהכא שאני משום דהדס ושושנים שהיו באויר בלא מים מוכרח שיהיה בהם קצת יובש, וכאשר יניחם במים אי אפשר שלא ישביחו וכנזכר באחרונים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת אחרי מות־קדשים, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם מילא כלי מים כדי שיסתמו נקביו וסדקיו, וכן מים שכיבה בהם הברזל, וכן אם נתן המים בכלי שיש בו שנתות ונותן לתוכו הבשר וכיוצא בו, ועולין המים עד השנתות ובזה ידע משקלו של הבשר, חשיב נעשה בהם מלאכה ופסולין כנזכר באחרונים ז"ל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת אחרי מות־קדשים, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

דרך העושין שכר או מי ורדין להניח חבית מלאה מים אצל הקדרה שעל האש שבה התמרים או הוורדים, ומניחים כלי נחשת בתוך המים שבחבית, ומביאים שתי קנים עשויין כקשת ומרכיבים קצה אחד על כסוי הקדרה, וקצה אחד על פה עלי הנחשת ההוא והזיעה תעובר דרך הקנים ותפול לתוך כלי הנחשת, הנה אותם המים שבחבית שמונח כלי הנחשת בתוכם חשובין נעשה בהם מלאכה ופסולין לנטילת ידים כנזכר באחרונים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת אחרי מות־קדשים, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם מילא כלים מים כדי שיהיו הכלים שבעים מים ולא יהיו מוצצין יין או שמן אשר יתן בתוכם אח"כ, גם אלו המים פסולין לנטילת ידים דנעשה בהם מלאכה, וכן הוא הדין אם נתן מים בכלי לידע אם הוא נקוב או לאו דמים אלו פסולין, וכן כלי עור שקורין בערבי מטר"ה (מימיה לדרך) או דולכ"א (כד רחצה) או קרב"י (חמת מים) שהם כלים של מים ודרכן קודם שישתמשו בהם תשמישן העקרי להניח בהם מים כמה ימים ויחליפו המים בכל יום עד שילך טעם המרירות שבעוד הנה מים אלו נעשה בהם מלאכה ופסולין והאדם יבין מדעתו בכל כיוצא בזה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת אחרי מות־קדשים, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם שתה מן המים כלב או חתול או חזיר פסולין לכתחילה משום דנמאסין ונחשבין כשופכין ובדיעבד התיר מרן ז"ל, אבל אם שתו מהם שאר בהמה חיה ועוף לא נפסלו אפילו לכתחילה ויש מי שפוסל אם שתו מהם תרנגולים והוא הדין שאר עופות, חוץ מבני יונה וטוב לחוש לזה לכתחילה, על כן יזהיר כל אדם את בני ביתו שיכסו תמיד את המים אשר יכינו לצורך נטילת ידים, והא דפסולין לכתחילה בכל זה היינו דוקא במים שאובין, אבל מעין או מקוה אין נפסלין אפילו לכתחילה אם שתו מהם אותם הנזכרים אין בזה חשש כלל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת אחרי מות־קדשים, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מים שהכניסום לבית הכסא לקנח בהם פסולים לנטילת ידים כיון דמאוסים הם, וכן מים מלוחים או סרוחים או מרים פסולים, כיון דאין הכלב יכול לשתות מהם, אבל מים של בארות הנמצאים פה עירנו כשרים לנטילת ידים מפני דאין מלוחים הרבה והכלב שותה מהם, וחמי טבריא שהם מרים פסולים לנטילת ידים, מיהו אם יש ארבעים סאה במקום אחד טובל בהם ידיו דאז נכשרים ידיו ע"י טבילה, ומי הים הם מלוחים ביותר ואין ראויין לכלב לכך פסולין אלא אם כן הרתיחו אותם דאז ראויים הם, וההולך בספינה בתוך הים ואין לו מים יפים ואי אפשר להרתיח כיצד יעשה, יביא כלי מנוקב וימלאנו מן הים ויעמוד על שפת הספינה ויטול ידיו מאותו כלי לתוך הים משום דניצוק חיבור, וכיון דהכלי נקוב הנה הוא מריק מים לים וכשנוטל ממנו הוי לה כאלו הטביל ידיו בים, אך זה לא יעשה אלא ע"י הדחק, דיש חולקין וסבירא להו זה לא הוי חיבור, ואם הוצרך לכך לא יברך בשם ומלכות אלא יהרהר בלבו שם ומלכות:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת אחרי מות־קדשים, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

האווזים והתרנגולים, נוהגים להסיר גם כן מהם ראשי הציפורניים, וכנזכר ב"בית-הלל". ופה עירנו בגדאד יע"א, מנהגם בעופות ותרנגולים לחתוך כל הארכובה התחתונה עד צומת הגידים.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם רוצה להבהב העופות משיורי נוצה שבהם קודם מליחה, לא יניחם על האש, אלא יאחזם בידו ויעבירם בלהבת האש הנה והנה כדי לחרוך שיורי הנוצה שבהם. וטוב לחרוך אותם על אש של קש ותבן, שאין להם חמימות כל כך; אך נוהגים לחרוך ע"ג אש של עצים, אין למחות בידם; ורק יזהרו שלא ישהם באחיזתו הרבה, אלא יהפכם ויגלגלם הנה והנה. ופה עירנו בגדאד יע"א נוהגים להבהב ולחרוך ע"ג אש של עצים. גם צריך להדיח בית-השחיטה תחילה; וכן אם יש דם בעין על העוף, ירחצנו קודם הבהוב. גם יחתוך חוטין שיש בלחי. וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא הדיח בית-השחיטה ולא הסיר החוטין, אינו נאסר; ורק יטול או יקלוף מקום הדם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הריאה של בהמה, שקורין בערבי "אחמירין", נהגו לקרעה ולפתוח קנוקנות הגדולים שבה, ומולחין אותה ומבשלים אותה. ואם מלחו ובשלו אותה בלא קריעה, מותר בדיעבד.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הכבד של בהמה, שקורין בערבי "סווידין", יש בו ריבוי דם ואין לו תקנה לבשלו על-ידי מליחה, אלא קורעו שתי וערב וצולהו צלייה גמורה, ואח"כ יכול לבשלו; אך צריך שידיחנו אחר צלייה קודם הבישול. ואע"ג דיש מתירים לצלותו חצי צלייה - הנכון הוא שיצלהו צלייה גמורה. ואם ירצה למלוח הכבד קודם צלייה, יזהר למלחו אחר שתוחבו בשפוד, ויצלנו תכף, וכן נוהגין. וכן אם מולחו עם הבשר, יזהר להניחו למטה תחת הבשר ולא למעלה. והמנהג למלחו לבדו שלא עם הבשר.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כבד של תרנגולים ושאר עופות הוא חלוק לשניים, וצריך לחתוך כל חלק שתי וערב. וזה הכבד יש בו ריבוי דם, ואין לו תקנה במליחה אלא רק בצליה. ואם בשלו ולא צלאו, אפילו אם מלחו, לא מהני ליה כלום ואוסר כל התבשיל, וצריך שישים כנגדו; אך אחר שצולהו צלייה גמורה, יוכל לבשלו.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הלב, קורעו ומולחו ואח"כ יבשלו אפילו עם בשר. אך הרבה נוהגין שלא לאכול לב - בין של בהמה, בין של עופות מפני דמטמטם את לבו של אדם. ולפי דעת רבנו האר"י ז"ל גם מוח וכבד מטמטמין לבו של אדם, ואין לאכלם; וסימנם: ראשי תבות "מלך". וראוי שהזכרים יזהרו בהם ביותר שלא לאכלם; וכן העוברות ומניקות גם כן יהיו נזהרים לבלתי יאכלו שלשה הנזכרים.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הכליות וביצי זכר, דינם כשאר בשר, ומותר למלחם עם בשר; ורק יסיר הקרומים והחלב מהם. והוא הדין דשרי לצלותם עם בשר.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

קורקבן שקורין בערבי "גאנצי", וכן הזפק שקורין "חוצלה" - צריכין מליחה. והטחול, דינו כשאר בשר. בני- מעיים בלא שומן שעליהם, מותר למלחה עם בשר; ויש נוהגין שלא למלחם עם בשר, והוא מנהג יפה ונכון.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מולחין הרבה חתיכות זו על גב זו; ואע"פ שהתחתונה גומרת פליטתה קודם העליונה - לא אמרינן בולעת התחתונה מן העליונה; לפי שהבשר שוהה לפלוט ציר, וכל זמן שפולט ציר, אינו בולע; ואפילו שמתקבץ ציר ועומד בגומא שבין החתיכות, מותר. מכל מקום נוהגים לכתחילה שכל חתיכה שיש לה בית-קיבול, מהפכין אותה כדי שיזוב הדם, ובדיעבד אין לחוש. וכן מולחים בשר עוף עם בשר בהמה ואין חוששין; והיינו מטעם כיון דשוהה לפלוט ציר, אינו בולע.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ביצים הנמצאים בתרנגולים אחר שחיטה - אם לא נגמר החלבון אלא רק החלמון, צריכין מליחה כשאר בשר, ועם כל זה יזהרו למלחם לבדם; ובדיעבד אם מלחם עם בשר, לא אוסרים ולא נאסרים. וכל זה בביצים שאין להם אלא חלמון, אבל ביצים שנגמרו בחלבון וחלמון, הרי אלו ביצים גמורות, ואין למלחם עם בשר אלא לבדם. ואע"ג דשרי למלחם ע"ג הבשר חוששין שמא נשמטים ונופלים. ואם מלחן עם בשר, נאסרים כדי קליפה בלבד, ויסיר הקליפה ומותרים; אבל לא יוכל לבשלם קודם שיסיר הקליפה, אלא יסיר הקליפה ואח"כ יבשלם. וביצים אלו שנגמרה קליפתם הקשה שנמצאו בבטן התרנגולת, נהגו שלא לאכלם בחלב.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין מולחין אלא בכלי מנוקב, או ע"ג קשין וקיסמין, או במקום מדרון, בעניין שאם ישפוך שם מים, יצאו מיד. ודף חלק ברהיטני שהמים זבים ממנו, אין צריך להניחו במדרון, אבל אם אינו חלק ברהיטני, צריך להניחו במדרון כדי שיצאו המים ממנו. ואפילו בכלי מנוקב יזהר לכתחילה שיהיו הנקבים פתוחים; ולכן לא יעמיד הכלי ע"ג קרקע, כי זה הוא כמו כלי שאינו מנוקב; ומשום הכי ראוי להחמיר שלא למלוח בשר ע"ג קרקע, וכנזכר בתורת חטאת, כלל י"א, דין ד', יעוין שם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יש מחמירין קצת לשום תוך הכלי מנוקב קש או קיסמין, כי הבשר יסתום הנקבים; ואין לחוש כל כך לזה; והמחמיר, תע"ב. ופה עירנו בגדאד יע"א מנהגם למלוח תוך סלים העשויים וארוגים מעצים דקים, ונקביהם גדולים וגבוהים מן הקרקע, וזה הוי כמו קש וקיסמין בתוך כלי מנוקב, שאי אפשר לחוש שהבשר יסתום הנקבים. מיהו, יש מיני כלים פה עירנו שקורין אותם בערבי "זנביל", והם ארוגים מעצי לולבים, ואריגתן מהודקת שאין נראה בהם שום נקב למראה עיניים - אסור למלוח בהם; דאע"פ שאם תניח בהם מים, יזוב מהם - הנה על הרוב ישאר מעט ציר מכונס בתוך הכלי שלא יזוב למטה, ובפרט אחר שיתלחלח הכלי הזה, ובפרט אם יהיה מונח ע"ג הקרקע.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם מלח בכלי שאינו מנוקב, אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח אפילו אחר שהודח הכלי. ואם נשתמש בו: אם הוא דבר יבש - בין שהוא נגוב לגמרי, בין שיש לו רטיבות קצת - הנה אם הכלי הוא צונן ומה שהניח בתוכו חם, אין צריך אלא כדי קליפה, שהוא שיעור פחות מנטילת מקום; אבל אם שניהם חמין, או שהכלי חם ומה שהונח בתוכו צונן דתתאה גבר - שורת הדין הוא, אם יש לו רטיבות קצת, צריך נטילת מקום, ואם הוא נגוב לגמרי, סגי בקליפה; ועיין שלמי חגיגה ופרח חדש. במה דברים אמורים? כשנשתמש בו בדבר יבש, אבל אם הוא דבר לח, אז שורת-הדין הוא: אם שניהם חמין, או דהכלי חם ומה שהונח בו הוא צונן, בעינן ששים נגד קליפה של הכלי. ויש אומרים: גם לדידן בעינן ששים נגד שיעור קליפה של הכלי הזה שמלח בו. ואם זה הכלי צונן והמונח בו רותח, יש אומרים: לדידן דאזלינן בתר מר"ן ז"ל, לא בעינן ששים נגד קליפה של הכלי; ונכון להחמיר כדבריהם וכנזכר באחרונים ז"ל. וכל זה שכתבנו הוא ברוצה להשתמש באותו הכלי בדבר רותח, אבל אם ישתמש בצונן: אם הוא כלי-חרס, ידיחנו תחילה; ואם אינו כלי-חרס, שרי בלא הדחה, ורק יקנחנו היטב קודם שישתמש בו; ועיין "כרתי" ושפתי דעת וחכמת אדם ושאר אחרונים.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם הכלי שמלח בו הוא מנוקב: אם הוא כלי חרס, מותר להשתמש בו בצונן ואין צריך הדחה, אלא סגי בקינוח היטב, אבל בדבר רותח, אסור אפילו בדיעבד; ואם אינו כלי-חרס, אינו אסור אפילו ברותח, ורק יש לחוש ברותח לכתחילה. וכל זה הוא לעיקר הדין, אבל כבר נהגו העולם שלא להשתמש בכלי שמולחין בו אפילו בצונן, ומנהג ישראל תורה הוא, וכנזכר בשולחן גבוה, והביאו זכור לטברהם, וכן המנהג פשוט פה עירנו בגדאד יע"א.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב שיעור מליחה לקדרה, דהיינו שאינו נאכל מחמת מלחו, ושהה בכלי ההוא כשיעור שיתנו מים על האש ויוכל להרתיח, אז כל מה שממנו בציר אסור לאכלו אפילו צלי; וחלק החתיכה שחוץ לציר, אין אסור ממנו אלא כדי קליפה, דהיינו שיקלוף במקום שנגע בחתיכה שהוא בציר. ואפילו אם יש בחתיכה שומן, דינא הכי; אבל אם לא נמלח אלא רק מעט, שאין בו שיעור זה דאינו נאכל מחמת מלחו; וכן נמי אם לא שהה שיעור שיתנו מים על האש וירתיח, אז גם החתיכה שהיא בתוך הציר אינה נאסרת אלא כדי קליפה. ועיין "פרי-תואר", סימן צ"א, סעיף-קטן ט'. וכל זה הוא לדידן דאזלינן בתר הוראת מר"ן ז"ל, אך בני אשכנז הם מחמירים כסברת מור"ם ז"ל לאסור גם החתיכה שחוץ לציר, וגם אם נמלח מעט ושהה מעט. ועיין פרי חדש, סעיף קטן ג'. ודע דלדידן דלא אסרינן אלא מה שבתוך הציר, הנה אם הוציאו החתיכה מן הציר, ולא נודע איזה צד היה מונח תוך הציר, ויש ספק שמא רוב החתיכה היה בציר, אז כל החתיכה אסורה מספק; אבל אם ברור לנו דלא היה רוב החתיכה בציר, אלא הרוב היה חוץ לציר, ורק לא ידעינן איזה צד היה בציר, אז כל החתיכה מותרת משום דבטל ברובא, ואין צריך חד בתרי, וכמו שכתב הגאון "פלתי", סעיף קטן ט', עיין שם. ובסה"ק "רב-פעלים" הארכתי בס"ד בתשובה בדבר זה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות כ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

שיעור השהיה כדי שיתנו מים על האש וירתיח, משערין זה בכלי בינוני ששוליו לא עב ולא דק, וכן במים לא מרובים ולא מועטים, וכן באש לא מרובה ולא מועט. מיהו, יש להסתפק בכיסוי: אם דווקא מכוסה שממהר להרתיח, או אפילו מגולה. ועיין מחזיק ברכה, אותיות מ"ו ומ"ז, יעוין שם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות כא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אע"פ ששהה הבשר שיעור מליחה, לא יחתוך לכתחילה ממנו בסכין קודם שידיחנו; וכיון שהדיחו פעם אחת שרי לחתוך ממנו בסכין לכתחילה. ובדיעבד אם חתך קודם הדחה, אין צריך להגעיל הסכין, ורק צריך להדיחה; ועיין באחרונים ז"ל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת אחרי מות, אות כב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן