פרשת פקודי

אחר תפלת ערבית אומר השליח ציבור קדיש תתקבל ושיר למעלות ואחריו קדיש יהא שלמא וברכו, וכתבתי לעיל בפרשת כי תשא דפה עירנו נוהגים לומר כאן רבנן ברכו את ה' המבורך שמוסיפין לומר רבנן ואח"כ עלינו לשבח בכוונה גדולה, ונוהגים פה עירנו לומר אחר עלינו לשבח ודוי ומזמור שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון ואחריו קדיש, אבל בעיר הקודש תוב"ב לא נהגו לומר ודוי ולא המזמור הנזכר, וכמדומה לי ששמעתי טעם למנהג הודוי פה עירנו כאן הוא במקום ודוי דאומרים על המטה, וכתבתי להרב הגאון מהר"א מני נר"ו להודיעני מנהג ערי הקודש תתוב"ב וכתב לי דבעיר הקודש חברון תוב"ב נוהגים לומר אחר ערבית ודוי ושיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון וקדיש והוא שמע שם שזה המנהג נתייסד שם ע"פ רב שבא מעיר שאלונקי והיה שם חולאים גדולים ומיתה פתאומית, וחלם צדיק אחד שיתקנו ודוי אחר ערבית ותתבטל הגזרה, וכן עשו ונתבטלה, ומאותו זמן נוהגים כן בשאלונקי יע"א ובבואו לעיר הקודש חברון ת"ו הנהיג אותם בכך, ובערבית שאין בה ודוי אומרים שיר המעלות בלבד וקדיש, ומראש חודש אלול עד שמיני עצרת אומרים אחר שחרית וערבית מזמור אורי וישעי ואחריו קדיש עד כאן דבריו נר"ו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת פקודי, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין לקרא מקרא בלילות של חול, והטעם דהמקרא בעשיה והלילה בחינת עשיה והכל הוא דינין ואין לעורר הדינין וכמו שכתב רבינו ז"ל בשער המצות פרשת ואתחנן עיין שם, מיהו בליל שבת וליל יום טוב קורין מקרא ואין לחוש, וכן בליל ששי קורין כ"ו פסוקים ואין חשש, אבל ליל ראש חודש דינו בענין זה כשאר לילות החול, והגאון חיד"א ז"ל בהשמטות ספר "פתח עינים" כתב דעם הארץ שאינו יודע לקרות אלא רק תורה שבכתב שרי לקרות בלילה עיין שם, מיהו נראה אם יודע לקרות פרק איזהו מקומן או פתיחת אליהו זכור לטוב שיש בסידורים באשורית ומנוקדים, יקרא אותם ויחזור אותם כמה פעמים וזה עדיף מלקרוא מקרא: וכתב הגאון חיד"א ז"ל ששמע מאדם גדול ומקובל דיש לחלק בין קריאת תהלים לשאר המקרא עיין שם, ויש לסמוך על דבריו בקריאת תהלים אחר חצות לילה דוקא ואם קורא המקרא בלשונות אחרים כדי להתלמד ביאור המקרא באותו לשון פשיטא דשרי וכמו שכתב הכנסת הגדולה דבתרגום לא שייך לומר דברים שבכתב אי אפשר לאומרם בעל פה, ועיין להרב ברכי יוסף סימן מ"ט סעיף קטן א' וחקרי לב אורח חיים סימן י"ב:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת פקודי, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

השינה לאדם בלילה יש בה צורך ותועלת גם מצד הרוחניות, מפני שיש בה סוד שההיא צורך גבוה, ולכן צריך האדם לכוין שגם בעת השינה הוא עובד את בוראו בסוד בכל דרכיך דעהו, ולכן תקנו רבותינו ז"ל ברכה על השינה והיא ברכת המפיל, אך השינה ביום רעה לצדיקים וטובה לרשעים, מלבד ביום השבת שהשינה היא טובה גם לצדיקים וכנזכר בשער הכונות:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת פקודי, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

טוב להיזהר שלא ישן בלילה אלא עד שיעברו שלשה שעות מן הלילה ויש סוד בדבר כדי להעמיד אורות המוחין העליונים כנזכר בשער הכונות, וכתבתי בספרי הקטן מקבציאל דשיעור שלושה שעות הנזכר מתחילים מתפלת ערבית, שאם התפלל ערבית מבעוד יום דהיינו בפלג המנחה לדעת רבי יהודה יחשוב השלש שעות מאותו זמן:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת פקודי, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בתחלת הלילה ישכב האדם על צד שמאל דוקא, ואחר חצות לילה אם ירצה יתהפך על צד ימינו, ומנהג זה מועיל לו לבטל כוחות החיצונים וכמו שכתוב בשער הכונות, ויזהר שישן בטלית קטן שלא יפשוט אותו גם בשכבו בלילה על מטתו, ויועיל זה מאוד לבטל כוחות החיצונים וכנזכר בשער הכוונות, ויזהר גם כן שלא יהיה עליו ברזל כשישן, ויזהר שלא יזכיר בפיו שם סמך-מם אפילו ביום וכל שכן בלילה שאז הוא זמן שליטתו, ושם שמות השדים שיש בלשון לעז לא יזכיר האדם בפיו, שגם השדים הם בחלקו של סמך-מם ומגביר כח כאשר זוכרים אותם וכנזכר בשער הכונות:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת פקודי, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

צריך להזהר מאד בקריאת שמע שעל המטה, והיא אחת מן ארבעה קריאת שמע שחייב אדם בכל יום והיא הקטנה שבהם במדרגות, ולמעלה ממנה קריאת שמע דערבית, ולמעלה ממנה קריאת שמע דקרבנות, ולמעלה מכולם קריאת שמע דיוצר וכאשר ביארנו לעיל (פרשת וארא, אות ב'), ודא עקא, שבעת שהוא קורא קריאת שמע על המטה על הרוב השינה בין עיניו, ואיכא למיחש פן יבלע תיבות ואותיות, ולכן צריך תגבורת גדולה בעת ההיא להתאזר ולקרותה כראוי, וסדר קריאת שמע זו עם כל הפסוקים השייכים לה נתפרשו בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות ונדפסו בסידורים והם ידועים לכל ואין צורך להעתיקם פה, ובאומרו פסוק בידך אפקיד רוחי, פדית אותי ה' אל אמת יכוין בידך אפקיד רוחי ראשי תבות באר, וכן יכוין בר"ת פדית אותי ה' שם פא"י, והוא ראשי תבות "פותח את ידך" שעולה מספרו שם יאהדונה"י ושם סא"ל, הרמוז בראשי תבות "אתה סתר לי", ויהרהר בפסוק הזה ובראשי תבות שלו עד שישן, ועם הארץ שאינו יודע לומר הפסוקים, וכן אשה שאינה יודעת, יאמרו בפיהם אותיות אלפ"א בית"א דאבג"ד, או "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", כמה פעמים בזו אחר זו, עד שישנו מתוך דברי תורה: ודע כי בסדורים כתוב לומר השכיבנו אבינו לשלום וכו' אך בשער הכונות לא הזכיר השכיבנו, אמנם בסידור רבינו הרש"ש ז"ל הזכיר זה, וזהו הסדר שכתוב בסידור רבינו הרש"ש ז"ל ברכת המפיל והשכיבנו וקריאת שמע, ואח"כ יעלזו חסידים וכו' ואח"כ הנה מטתו שלוש פעמים ואח"כ "יברכך וכו'" "יאר וכו'" "ישא וכו'", ואח"כ "יושב בסתר" עד "ה' מחסי", ואח"כ ודוי ואח"כ "אנא בכח" כולה וחוזר פסוק שכנגד אותו היום שלוש פעמים, ואח"כ "אתה תקום תרחם ציון וכו'" ואח"כ "בידך אפקיד רוחי וכו'" וכונת שם אלוה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת פקודי, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ברכת המפיל נתקנה בשם ומלכות וכן צריך לאמר כפי דברי רבינו האר"י ז"ל, אך יש נוהגים שאין מברכים אותה בשם ומלכות וכן מנהגי ומנהג אדוני אבי ז"ל, והטעם מפני החשש שמא יהיה מוכרח להפסיק באיזה דברים שיהיה מוכרח לדבר בם, וכתבתי לידידנו הרב הגאון מהר"א מני נר"ו להודיעני מנהג החסידים בערי הקודש תוב"ב, וכתב לי דהרוב אינם מברכים בשם ומלכות, עוד כתב שראה בכתב רבי אברהם אלזרקי ז"ל שכתב ראיתי גדולים בישראל שאינם מברכים ברכה זו, מטעם שמא יצטרכו להפסיק בדיבור, ויש כמה פוסקים דסבירא להו שאם פסק הוי ברכה לבטלה ועיין פתח הדביר חלק ב' סי' רל"ט, עד כאן דבריו נר"ו. על כן נראה להורות שכל אחד יעשה כמנהגו בזה ואזהרה גדולה להמברכים שישתדלו מאד לעמוד על עצמם שלא להפסיק בדיבור בין ברכה לשינה היכא שלא באה להם השינה תכף, וגם החושש ואינו מברך בשם ומלכות יזהר להרהר שם ומלכות בלבו: גם דע כי מצאתי כתוב בספר כתר מלכות כתיבת יד לומר תחלת הכל קודם המפיל "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה וכו', הרינו מקבל אלהותו יתברך ואהבתו ויראתו, והריני ירא ממנו בגין דאיהו רב ושליט על כולא וכולא קמיה כלא, והריני ממליכו על כל אבר ואבר גיד וגיד ממאתים ושמונה וארבעים אברים ושלש מאות וחמשה וששים גידים של גופי ונפשי רוחי ונשמי מלכות גמורה ושלימה, והריני עבד להשם יתברך והוא ברחמיו יזכינו לעבדו בלבב שלם ונפש חפצה אמן כן יהי רצון" - עד כאן לשונו, וכך אני נוהג:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת פקודי, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בקריאת שמע זו שעל המטה יכוין לתקן עון קרי ושכבת זרע לבטלה שיצא ממנו בין בשוגג בין במזיד, שימותו הגופים הטומאים המלבישים לנשמות שנעשקה אותם הסטרא אחרא מכח אותם טיפות של זרע שיצאו ממנו לבטלה, ויחזרו אותם הנשמות הקדושות לקדושה ויבואו בעולם הזה כשאר כל נשמות הקדושות, ותועיל קריאת שמע בכונה זו גם לאותן טפות זרע שיצאו ממנו אחר ששמש מטתו שלא שהה על הבטן עד שיצאו ממנו כל הטיפין כולם, וגם לרבות אותם טיפין קטנים שיצאו ממנו לפעמים על ידי עיצור שדוחק עצמו בעשיית צרכיו, וגם לרבות טיפין קטנים שיצאו ממנו ע"י קשוי האבר קודם תשמיש, שעדין לא נכנס השמש במקומו מחמת איזה עיכוב שהיה לו הן באונה הן ברצון, וקריאת שמע זו תועיל גם לאשה בעבור זרע היוצא ממנה מחמת ריבוי תאוה שמתעוררת בה, שעל זה נאמר ונגע לא יקרב באהלך זו אשתך שנקראת אהל ועיין בספר הכונות:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת פקודי, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם עושין תיקון כרת שנעורין כל הלילה כמו ליל שבועות והושענא רבא, יאמרו הקריאת שמע שעל המטה מעט קודם חצות עם כל הפסוקים של יעלזו וכו' הנה וכו' יברכך וכו' יושב בסתר וכו' אנא בכח וכו':

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת פקודי, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין אוכלים ושותים ולא מדברים אחר קריאת שמע שעל המטה, ואם קרא ואינו יכול לישון כבר כתבנו לעיל שיתאמץ לעמוד על עצמו להרהר בדברי תורה כדי שישן מתוך דברי תורה, וישביע עצמו מדברי תורה הנותנת חיים לעושה ומוצאה מצא חיים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת פקודי, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם נשפך משקין שאין מלבנים על המפה שעל השולחן - הנה הט"ז ז"ל אוסר לשאוב המשקין ההם תוך כף אחד ולשפוך לחוץ, דאע"ג דמשליך לאיבוד, מכל מקום בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור, והוי לה תולדה דמפרק, ולא יועיל מה ששופך לאיבוד; אך הרב "אליה רבא" ז"ל חולק על הט"ז בזה, ומתיר לשאוב משקין אלו שאינם מלבנים בכף ואפילו בכוח, כיון שדעתו להשליכם לאיבוד. ובסה"ק "מקבצאל" העליתי כ"אליה רבא" ז"ל; אבל במשקין המלבנים אסור לשאוב ואסור לגרור אפילו בסכין, משום דגורר ודוחה המשקין למקום יבש ואסור משום מכבס, ועוד משום איסור סחיטה, ואפילו אם אינו סוחט בכוח, גזרינן שמא יסחט בכוח, שיש בזה איסור תורה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת פקודי, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יש נוהגים, כשנפל טינוף על מלבוש וכדומה, ירחצו אותו באופן זה - שיעבירו עליו המים, או ינענעו אותו במים עד שיוסר הטינוף, ולא יסחטו אותו, אלא יניחוהו עד שייבש; וסוברים שמותר בכך, מחמת דאין סוחטין אותו; ובאמת הוא איסור גמור, וזה טעות בידם, שהוא מלאכה גמורה, כן כתב הרמב"ם ז"ל בכתיבת יד, והביאו בריש ספר "מעשה-רוקח". ואם השתין תינוק על הבגד, לא ישפכו עליו מים כדי לבטלו, דשרייתו זהו כבוסו; וכן לא יסנן מים בחלוקו, אבל מפה המיוחדת לכך, שרי.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת פקודי, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

השיער אין בסחיטתו איסור מן התורה, מפני שהשיער קשה ואינו בולע המים בתוכו; אך סחיטת שיער אסורה מדברי סופרים. והטובל בשבת - בין איש, בין אישה - לא יסחטו השיערות שלהם, אלא יביאו מטפחת גדולה המיוחדת לניגוב ויתנגבו בה, ויקנחו בה פניהם וראשם. ואע"ג דע"י הקנוח נסחט השיער - הוי סחיטה כלאחר יד, וכיון דסחיטת שיער דרבנן, התירו בכהאי גונא דאי אפשר, משום דהוי כלאחר יד, והמים הנסחטין הולכין לאיבוד; ועם כל זה לא יקנח בכוח, אלא בנחת לאט לאט עד שיבלעו המים שבשיער במטפחת. ויש חסידים שאין מקנחים שיערות הזקן, אלא מנפצים אותו בידם, ויניחו שתתנגב הלחלוחית מאליה. וכאשר שותה האדם מים או שאר משקין, נכון להיזהר לבלתי יסחט שיער השפה בידו, אלא יקנח במטפחת; ועיין תוספת שבת, סעיף קטן ט"ל ומהחצית השקל, סעיף קטן כ"ג.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת פקודי, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בשר חי, אפילו אינו מלוח, מותר לטלטלו מפני שראוי לאכילת אדם, שיש בני-אדם כוססין בשר חי; אבל בשר קשה שאינו ראוי לכוס אותו, אסור לטלטלו; והוא הדין שומן וכיוצא, דאין ראוי לאכלו חי, דאסור לטלטלו; ואע"ג דראוי לכלבים וחתולים, כל שראוי למאכל אדם אינו עומד לכלבים; אבל בשר סרוח מותר לטלטלו, דהוא ראוי לכלבים ועומד לכלבים; ועיין שולחן ערוך רבנו זלמן, סימן ש"ח, סעיף ס"ח. ובסה"ק "מקבצאל" העליתי, דהאי דינא דבשר חי מותר בטלטול משום דחזי לאומצא, לא שייך בזמן הזה, כי עתה אנחנו רואין דליכא בני-אדם בינינו שכוססין בשר חי. וכן דג מלוח מותר לטלטלו, ושאינו מלוח אסור, שאינו ראוי לשום אדם, ואינו עומד להשליכו לכלבים. וגם על דין זה כתבתי שם, דהיינו דווקא בדג מלוח שראוי לאכילה, כמו דגים מלוחים הבאים מעיר בצרה, שדרכם למלחם מליחה מעלייא הרבה שהם ראויים לאכילה, אבל דגים שמולחים אותם מעט בשביל לטגנם באש, דאין ראויים לאכילה כלל, אסור לטלטלם בשבת.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת פקודי, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ביצה שנולדה בשבת, אסורה אפילו בטלטול. ואם כופה עליה כלי שלא תשבר, יזהר שלא יגע בה. ופירות שנשרו מן האילן בשבת, אסורים אפילו בטלטול, ואפילו ספקן אסור.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת פקודי, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק – אסור, משום דדמי לזורה; ואע"ג דאין מתכון לכך - פסיק רישא הוא ואסור מדרבנן. ואע"ג דיש חולקים על זה - רבו האחרונים ז"ל דחיישי לזה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת פקודי, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין עולין באילן - בין לח, בין יבש - ואין נתלין בו, ואין משתמשין בו שום תשמיש, כגון להניח עליו חפץ או ליטול ממנו חפץ, או לקשור בו בהמה או חבל ועריסה של תינוק וכיוצא בזה, הכול אסור. ואם יש חבל קשור באילן, אסור לתלות שום דבר באותו החבל. ומותר ליגע באילן ובלבד שלא ינידנו. ואם יש סל תלוי באילן דהוי צדדין, אסור ליקח דבר מן הסל, אבל אם יש יתד תקוע באילן והסל תלוי ביתד, דהוי צדדי צדדין, מותר ליקח דבר מן הסל, אבל לא יקח את הסל עצמו.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת פקודי, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לפעמים הילדים נותנים חיטים וכיוצא בקרקע החצר כדי שיצמחו - צריך לגעור בהם אע"פ שהם נותנים זה בחול, מפני שבני הבית באים על ידי כך לידי מכשול בשבת, ששופכים מים בקרקע החצר ולאו אדעתייהו. ולכן כל אדם שרואה צמחים בחצרו, יתלוש אותם בחול, כדי שלא יבואו למכשול בשבת. גם דרכם של ילדים לעשות כיס מלא חיטים, וקושרים אותו סביב כלי חרס קטן של מים, כדי שיעלה הכיס עשבים סביבות הכלי - צריך לגעור בהם ולבטל זה, כדי שלא יבואו בזה לידי מכשול בשבת, שמטלטלין אותו הכלי ממקום למקום, וזה דינו כעציץ נקוב דאסור לטלטלו. ועציץ שבו נטוע עשבים, אע"פ שאינו נקוב אסור לטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גב יתדות, דדמי לתולש; וכן אין לטלו מעל גבי יתדות ולהניחו על הקרקע, דדמי לנוטע.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת פקודי, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כריכת המצנפת על הכובע, דרך קיפולם, בשבת - אסר הרב הגאון "שער-אשר" קובו ז"ל, סימן ט', משום מתקן מנא בשבת. ובמפתחות שם הביא סעד לדבריו מן חידושי דינים לרבני ירושלים הקדמונים, יעוין שם. ובסה"ק "רב- פעלים" הארכתי בראיות ברורות דאם עושה הקיפולים ומתקן המצנפת על הכובע אחר שלובשו בראשו, אע"פ דכריכה זו צריך לה אומנות שתהיה מכוונת יפה - לא חשיב זה מתקן מנא, אלא דרך לבישה הוא, שהוא מתקן לבושו עליו כדרך שהוא חוגר חגורו יפה. והמצנפת דאיירי בה חידושי דינים הנזכר, דרכם היה לתחוב הכובע בכלי אחד שקורין "קאלב" ("ראש", עץ לגיהוץ כובעים), ומשים אותה לפניו, וכורך עליו המצנפת בקיפולים שונים בסדר יפה וראוי, ולכן מחזי כמתקן מנא, דאינו עושה זה על גופו כדי שיהיה חשיב דרך מלבוש. וכן המנהג פשוט פה עירנו לתקן המצנפת על ראשם בשבת, אע"ג דצריכה כריכתה אומנות ידיים; ובדורות שקדמו היו רוב אנשי העיר לובשים מצנפת כזו.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת פקודי, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מדיחין כלים לצורך היום, ואפילו בליל-שבת לצורך שחרית; אך אחר סעודה שלישית אסור, דהוי לצורך חול. וכלי שתייה מותר להדיח כל היום, דחזו ליה בכל עת. וצריך להזהיר העם בהצעת המיטות שמציעים מבעוד יום לצורך הלילה, בימי הקיץ שדרכם להציע על הגג כדי שתתקרר, דאסור למעבד הכי. והמזהיר והנזהר, תבוא עליהם ברכה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת פקודי, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן