פרשת לך לך

בזמן הזה חזינן רובא דעלמא קפדי שלא ילבשו אחרים ציצית ותפילין שלהם, ולכן אין ליקח מן השמש ציצית ותפילין של אחרים שלא מדעת בעלים, אלא אם כן יודע השמש בבירור שהבעלים לא קפדי, ואין כל הדעות שוות בדברים אלו הלא גם אנכי מכיר בעצמי דאנא מאינשי דקפדי בזה והטעמים שונים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך־לך, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מותר להתיר הציציות מן הטלית בין גדול בין קטן בשביל הידור מצוה לשום במקומן ציציות חדשים ונאים יותר, אף על פי דאלו הציציות שנוטלם הוא משליכם וגונזם ואין מניחם בטלית אחרת שרי משום נוי מצוה, וכן אם נפסק כנף אחד ורוצה לחדש ארבעתם בשביל נוי שיהיו שווים ודומין זה לזה, מותר להסיר כל השלשה אחרות ולעשות הארבע כנפות חדשים שיהיו שוים יחד בשביל נוי מצוה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך־לך, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אף על פי שהכריכות של הציצית עשאם כמספר שם הוי"ה, כי יש שמנהגם בכך ואין נוהגין בכריכות של ט"ל הרי זה מותר להתירם, ואין בזה חשש מוחק את השם כמו שכתבו האחרונים ז"ל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך־לך, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כשרוצה להתיר הציצית כדי להניח יותר יפים וקשה עליו הטרחא להתירן מותר לחתכם אף על פי שהם נפסדים בזה לגמרי, מיהו יש מחמירין בזה ואוסרים לחתכם וצריך לחוש לדבריהם, ורק בשעת הדחק וצורך גדול יש לסמוך על המתירים כך העלו האחרונים ז"ל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך־לך, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

טלית מצויצת שנחלקה לשני חלקים אסור לחזור לתפרה עם הציציות שבה משום תעשה ולא מן העשוי, כיצד יעשה יתיר הציציות של חלק אחד מהם דוקא, ואחר כך יתפור החלקים יחד ונמצא הוי זה החלק שאין בו ציצית כמו תוספת על חלק הראשון, ואחר כך יעשה ציצית מחדש בחלק הזה שהוא תוספת לראשון, כן העלתי בספרי הק' "מקבצאל" מספרי האחרונים ז"ל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך־לך, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

שיעור הטלית גדול הוא כדי שיקיף כל ראשו וכל גופו עד החזה פנים ואחור כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו כדי שיכסה ראשו ורובו של קטן, ובספרי הק' "מקבצאל" הבאתי דברי רבינו האר"י ז"ל מה שכתב בספר הכונות ומה שכתוב ב"עולת תמיד" ומה שכתוב ב"נהר שלום" לרבינו הרש"ש ז"ל, והשויתי דברי רבינו האר"י ז"ל עם דברי חכמינו זכרונם לברכה כי שיעור זה דנקטי חכמינו זכרונם לברכה בקטן דבעי רוב גופו הוא שוה עם שיעור דנקיט רבינו האר"י ז"ל בגדול עד החזה ולא נקיט רוב גופו, ושם נסתפקתי אם זה השיעור דבעינן בגדול עד החזה אם אדם ארוך הרבה יוכל ללבוש טלית המגיע באדם בינוני עד החזה, אף על פי שאיליו אינו מגיע עד החזה, והעלתי דאזלינן לחומרא ובענין שיגיע לזה הערוך עד החזה, כי מסתימות דברי רבינו האר"י ז"ל נראה יותר שצריך לשער כל אחד כפי מידתו, מיהו לקולא לא עבדינן שאם יש קצר קומה הרבה שהוא גדול בשנים ורק קומתו קצרה כמדת קטן בן ט' שנים אינו יכול ללבוש טלית שיגיע אליו עד החזה כיון שזה הטלית אינו מגיע בגדול עד החזה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך־לך, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בשיעור טלית קטן שלובשין תחת הבגדים, בספרי הק' "מקבצאל" הבאתי דברי האחרונים ז"ל בזה ושם הבאתי מה שהעלה הרב הגאון רבי חיים פלאג'י ז"ל בלב חיים סימן צ"ט דהנכון לצאת ידי חובתו לכלי עלמא לשער בטלית קטן שיהיה אמה וחצי שהם ל"ו גודלים באורך, ואמה וחצי ברוחב. ומה גם לסברת רבינו האר"י ז"ל דצריך לכסות גופו פנים ואחור עד כאן דבריו עין שם, והרואה יראה בדברי רבינו האר"י ז"ל שלא אמר על טלית קטן שיכסה פנים ואחור, אלא אמר שיעור שיעטף את הגוף מלבד הזרועות, ובזה נראה דאין צריך שיהיה הרוחב אמה וחצי שהוא ל"ו גודלים, אך באורך מודינא ליה דשפיר הורה כן לסברת הטור ודעימיה דצריך לעשות אורכו אמה וחצי שהוא ל"ו גודלים, והנה פה עירנו בגדאד יע"א מנהגם לעשות הטלית קטן ארכו אמה ורביע באמת המדינה, שעולה האורך בזה יותר מארבעים גודלים, אך הרוחב עושים אותו שלשה רביעי אמה שעולה יותר מכ"ד גודלים ובתשובה לעיר אחרת הוריתי לשואל לעשות הרוחב כ"ד גודלים והאורך ל"ו גודלים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך־לך, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

נשים ועבדים פטורים ממצות ציצית דאפילו אם לובשים טלית בת ארבע כנפות אין צריכים להטיל בה ציצית מפני דמצות עשה שהזמן גרמא היא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים ועבדים פטורים, ואף על גב דקימא לן בשופר וסוכה וכיוצא אם רצו לקיים הרשות בידם ויש להם שכר כמי שאינו מצוה ועושה, וליכא משום כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט מכל מקום במצוה זו מחזי כיוהרא, ועוד יש חשש נמי משום "לא תלבש אשה כלי גבר", על כן בציצית צריך למנוע אותם וכנזכר בפוסקים, ובספר הכונות מפורש טעם פרטי במצוה זו על פי הסוד דלא שייכה מצוה זו בנשים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך־לך, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

קטן היודע להתעטף צריך אביו ליקח לו ציצית לחנכו, והאי קטן יש אומרים בן תשעה שנים, ויש אומרים הפקח בן שש ואינו פקח בן שבע צריך אביו ליקח לו ציצית לחנכו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך־לך, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לילה לאו זמן ציצית הוא שנאמר וראיתם אותו פרט לכסות לילה, אבל כסות סומא חייב בציצית מפני שישנו בראיה אצל אחרים, ולכן אפילו אם ילבשנו הסומא חייב להטיל בו ציצית, ובספרי הק' "רב פעלים" הבאתי בתשובתי שם דברי הרב הגאון רבי חיים פלאג'י ז"ל ב"לב חיים" סימן ק' שכתב אף על גב דקימא לן סומא חייב ציצית מכל מקום מאחר דאיכא מאן דאמר הסומא פטור יקיים מצות ציצית בלא ברכה משום ספק ברכות להקל, ושם העלתי בראיות מאחר דפשט המנהג שהסומא מברך יש לו לברך ואין לחוש לספק ברכות להקל, וגם הרב חיים פלאג'י ז"ל עצמו כתב כן בספר "מועד לכל חי" סימן יו"ד אות מ"ח במקום שיש מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, וזהו מנהג פשוט שהסומא מברך על הטלית, ואם יבא להתחסד לשמוע ברכה מאחרים דבר זה קשה לעשותו בכל יום, ועוד נפק מזה פקפוק מצד אחר:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך־לך, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מחמת דאיכא פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש בכסות המיוחד ליום ולילה, ומרן ז"ל לא גילה דעתו בכסות המיוחד ללילה ולובשו ביום. לכך צריך להחמיר באסור תורה כחמרות שני הסברות הנזכרות להטיל ציצית בכסות המיוחד ליום ולילה אף אם לובשו בלילה, וכן יטיל לכסות המיוחד ללילה אם לובשו ביום, אבל לענין הברכה כיון דספק ברכות להקל לא יברך אלא עם לובש ביום כסות המיוחד ליום, או כשלובש ביום כסות המיוחד ליום ולילה וכנזכר באחרונים ז"ל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך־לך, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

סדינים וכרים אף על פי שאדם ישן בהם לפעמים ביום, נקראים כסות לילה דעקרם נעשו בשביל לילה, ולמאן דאמר כסות לילה חייב בציצית אם לובשו ביום, צריך להטיל בהם ציצית שההרי ישן בהם בבוקר, ואף על פי כן המנהג פשוט שלא להטיל בהם ציצית אפילו שהם של צמר, מפני דיש אומרים לא חייבה תורה אלא בגדים שאדם מתכסה בהם דרך לבישה, אבל דרך הצעה כגון סדינים וכרים לא מקרי כסות, ומכל מקום כיון דיש חולקין יעשה קרן אחת מן ארבע קרנות עגולה כדי לפטרם לכלי עלמא, במה דברים אמורים בסדינים של צמר אבל צמר גפן או משי וכיוצא אין צריך לעשות בהם קרן אחת עגולה, דיש בזה ספק ספקא שמא פטורים מן התורה, ושמא הלכה כמאן דאמר כסות המיוחד ללילה פטור ביום, וכל שיש שני ספיקות מן התורה אף על פי שמדרבנן הוא ספק אחד שפיר דמי כן כתב הגאון "אשל אברהם" סימן י"ח סעיף קטן ג, ונראה לי דיש בזה שלשה ספיקות והוא שמא הלכה כמאן דאמר כל שהיא דרך הצעה ואינו דרך לבישה אין נקרא כסות ופטור, ועל כן אין להקפיד בסדינים של שאר מינים, אבל בשל צמר אף על גב דיש בזה גם כן ספק ספקא כיון דאפשר לתקן בנקל בקרן אחת עגולה לא סמכינן באיסור תורה על ספק ספקא זה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך־לך, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מותר להטיל הציציות בטלית ולקשרם בלילה בטלית המיוחד ליום, אפ על גב דלהרמב"ם ודעמיה כסות יום בלילה פטורה ליכא בזה משום תעשה ולא מן העשוי, משום דזמן ממילא קאתי, ולא דמי לבעלת שלש דאינה חייבת ואין ראוי לציצית כלל וכנזכר ב"משבצות זהב" סימן י"ח סעיף קטן א:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך־לך, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הציציות תשמישי מצוה הם ואין בגופן קדושה, לפיכך בזמן שקבועין בטלית אסור להשתמש בהם תשמיש של חול כגון לקשור בהם איזה דבר וכיוצא, גם יזהר שלא יהיו נגררין על גבי קרקע משום בזיון מצוה, ואחר שנפסקו מן הטלית יכול לזרקן ורק לא יזרקם לאשפה או למקום מגונה, ויש מחמירין לגנזן ותבא עליהם ברכה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך־לך, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

טליתות של מצוה שבלו אסור לקנח בהם או להשתמש בהם תשמיש מגונה אלא זורקן והם כלים מאליהם, ואותם שנוהגין לזרקן בבית הכנסת והשמשים מקנחין בהם נרות בית הכנסת, וגם ידיהם המלוכלכים בשמן זה נקרא תשמיש מגונה ואסור:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך־לך, אות כ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מותר לעשות מטלית גדול טלית קטן, כן העלה הרב "בית יהודה" סימן כ"ט, אבל הרב "לב חיים" ז"ל סימן צ"ב פקפק בזה, משום דעל פי הסוד טלית גדול יש בו מעלה רבה על טלית קטן והאמת אתו בזה, מיהו אם נתבלה מקצתו ואין ראוי ללבשו יוכל לעשות מחלק החזק שבו טלית קטן ואין חשש בזה לכלי עלמא:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך־לך, אות כא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לפי דעת רבינו האר"י ז"ל: כל צרכי שבת יקנה ביום ששי, כדי שתחול עליהם קדושת שבת; מיהו, אם יראה שהיום קצר, ויש דברים שצריכים תיקון הרבה; ואם יקנה אותם ביום ששי, לא יהיה להם פנאי לתקנם, מותר לקנות ביום חמישי. ולכן, אע"פ שהבשר צריך לקנותו ביום ששי, עם כל זה, הקרב שקורין בערבי פאג'ה (קרבי בקר), שצריכה תיקון ועסק הרבה, יוכל לקנות ביום חמישי, כדי שיתקנום וינקום ביום חמישי; אבל אפיית הפת שהוא עיקר סעודת שבת, ודאי צריך לאפות ביום שישי. ואפילו מי שדרכו לקנות פת מן השוק בכל יום, עם כל זה, פת שבת יאפה בביתו כדי שתוציא אשתו חלה מן העיסה, ודבר בעתו מה טוב; לפי שבערב שבת נברא אדם הראשון שהוא חלתו של עולם, ובו ביום נעשה מה שנעשה; ולכן יש נשים נוהגים לתת פרוטות לצדקה קודם הפרשת חלה, וקודם הדלקת נר שבת, וקודם טבילת מצווה; וסימנם: "חנה" שהוא: חלה, נדה, הדלקה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא יפחות משני תבשילין לכבוד שבת; ואם דרכו בחול בשנים - יוסיף בשבת מין אחד יותר לפחות; ואם יביא דגים חשיב תוספת חשובה. ומצווה לטעום מכל התבשילין בערב שבת דבר מועט; ואם הוא בתענית, כתב "אשל אברהם" ז"ל: טועם ופולט, וזוכה לחיים העליונים.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

עזרא הסופר ע"ה תיקן לישראל שיהיו מכבסין בגדים בחמישי בשבת לכבוד שבת, ואין רשאין לכבס ביום שישי. ואם מכבסין ביום רביעי, גם כן חשיב לכבוד שבת כמו יום חמישי, כי התחלת ההכנה לשבת היא מיום רביעי; מה שאין כן ימי ראשון, שני, שלישי הם משבת שעברה, ואינו ניכר בזה כבוד שבת; מיהו, אם יש להם הכרח בראשון, שני, שלישי לית לן בה. ואע"פ שאמרנו דאין רשאין לכבס בערב שבת - אם נאנסו ולא כבסו קודם, רשאין לכבס בערב שבת, וכנ' ב"מטה-יאודה" ז"ל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

והנה נודע מדברי רבינו האר"י ז"ל, דההכנות של השבת: יש במחשבה, ויש בדיבור ויש במעשה. וההכנה של המעשה כבר ביארנו אותה, שהיא קניה ועשיה במאכל ומשתה לצורך שבת; ועוד נמי תיקון נרות שבת וכיוצא, שכל זה הוא עניין מעשה וכנזכר לעיל. אמנם ההכנה שהיא בדיבור, הנה הוא הסדר של "חק לישראל" המתוקן ע"פ רבינו האר"י ז"ל, וכבר נדפס בספר "חק לישראל" הכוונה שצריך לכוון קודם קריאת פסוקי הפרשה בכל יום בסדר המלוי של שם ב"ן שהם אותיות ודהו"ה, דבר יום ביומו. ואם נאנס יום אחד ולא קרא בו, כשיבוא ביום שאחריו יקרא תחלה פסוקי הפרשה של אתמול שלא קראם, ואח"כ יקרא סדר אותו היום; אע"פ שלצורך יום אתמול לא יועיל לו, דעליו נאמר: "מעוות לא יוכל לתקון", עם כל זה צריך לקרות פסוקי תורה של אתמול קודם שיקרא סדר אותו היום, וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצוות, פרשת ואתחנן. וכתב הרב מהר"ם פאפירש ז"ל, דהוא הדין אם לא קרא ארבעה ימים, כשיבוא לקרות ביום חמישי, יקרא תחלה הקריאה של הארבעה ימים ואח"כ סדר יום חמישי; יעוין שם.

וכן הוא הדין כשחל יו"ט באמצע השבוע, שיקרא בחול המועד הקריאה תנ"ך של יו"ט, כי ביו"ט אין קורין סדר הקריאה של "חק לישראל". ונסתפקתי ביו"ט של שבועות שבחו"ל שחל בימי ד' וה': אימתי יקרא הקריאה של ד' וה'? ולא מצאתי גלוי לזה; וכן בתשעה באב שחל בחמישי, אימתי יקרא הקריאה של יום תשעה באב? וידידנו הרב הגאון מורנו רבי אליהו מני נר"ו אמר, הוא מדעתו עשה כך - שלמד בליל ששי, שקרא תחלה הפסוקים של יום חמישי מקרא לבד פעם אחת, ואחריהם למד כ"ו פסוקים של ליל ששי; ויפה עשה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בכלל ההכנה של הדיבור הנזכר הוא לקרות בליל ששי אחר חצות באשמורת כ"ו פסוקים הנדפסים בספר "חק לישראל"; ולא יקרא התרגום, אלא מקרא בלבד, ויקראם פעם אחת ולא יכפול. ואם יודע בעצמו בבירור שאחר שישן לא יהיה ניעור קודם עלות השחר כדי לקרות כ"ו פסוקים הנזכרים, אז יקרא אותם קודם שיישן בתחילת הלילה; ואם נאנס ולא למד כ"ו פסוקים הנזכרים בלילה וכבר האיר היום, עם כל זה ילמוד אותם בבוקר; ואע"פ שהאיר היום, ילמדם מקרא בלבד בלא תרגום. וכתב לי הרב הגאון מורנו רבי אליהו מני נר"ו, דנתפשט המנהג בעיר הקודש תבנה ותכונן, דאם לא למד כ"ו פסוקים בלילה, שאומר אותם פעם אחת מקרא קודם קריאת שמו"ת.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

גם צריך עוד הכנה בדיבור ביום הששי בעצמו - לקרות הפרשה כולה שנים מקרא ואחד תרגום, ואחר שסיים הפרשה יכפול פסוק האחרון, ואין צריך לכפול גם התרגום שלו. ואין קוראים התרגום בטעמים, כנזכר בשער טעמי המצוות. ואם נאנס ולא קרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום ביום ששי, יקראנה שנים מקרא ואחד תרגום ביום שבת אחר התפילה קודם קידוש שבת. ואם חל שבת בראש חודש, או "שקלים" ו"זכור" ו"פרה" ו"החודש", צריך לומר ההפטרה של שנים מקרא ואחד תרגום, הפטרת השבוע הן אם קורא השנים מקרא ואחד תרגום ביום ששי, הן אם קוראה ביום שבת עצמו.

ודע כי חקרתי בס"ד: מאחר כי קריאת סדר "חק לישראל" בכל יום, וקריאת כ"ו פסוקים ליל ששי הוא בשביל הכנה לשבת בדיבור; אם כן, כשחל אצלנו שבת-בראשית ביום אסרו חג, דנמצא שלא למדו בפרשת בראשית בשביל ההכנה אפי' לימוד של יום אחד, וגם את כ"ו פסוקים גם כן לא למדו; אם כן, איך נעשית ההכנה של אותו שבת? וכתבתי חקירה זו להרב הגאון מורנו רבי אליהו מני נר"ו, והשיב: מודע לבינה, דמה שצריך הכנה, הוא כששולטים ימי החול שהם הסטרא-אחרא, דאז צריכין לעשות הכנה להמשיך קדושת שבת לשתי תועליות: האחת, למשוך קדושת שבת לנו, לסייענו שלא ישלטו עלינו ימי החול בעצם; והשנית, כדי לקבל הארת שבת בהדרגות, ולא לצאת בפעם אחת מחשכה לאורה; אמנם כשהוא יו"ט שאין שליטה, אין צריך הכנה; עד כאן דבריו נר"ו.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אחר שבארנו ההכנה של הדיבור נבאר ההכנה של המחשבה; והוא, שיכין עצמו במחשבתו לקבל אור תוספת שבת, ובכן יהיה בכלל "והתקדשתם, והייתם קדושים". ותחילת ההכנה הוא מיום רביעי בשבוע, שיכין עצמו במחשבתו שיהא ראוי ומוכן לקבל תוספת הנפש משבת הבאה; וביום חמישי יכוון להכין עצמו שיהיה ראוי תוספת רוח משבת הבאה; וביום השישי יכוון להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוספת נשמה משבת הבאה. ומטעם זה לא היו אנשי משמר מתענים ביום שישי, מפני כבוד השבת; פירוש, כדי לקבל תוספת נשמת השבת. אך ביום ראשון בשבוע יכוון שהוא מוכן להשארת בחינת תוספת נשמה משבת שעבר, כי ביום ראשון ישאר חלק מתוספת נשמה של שבת; ולכן אנשי משמר לא היו מתענים ביום ראשון, כי צריך להמשיך ביום ההוא קצת קדושת נשמה ומנוחה ועונג שבת; אך זה החלק הנשאר ביום ראשון יסתלק תכף בהתחלת ליל שני, ותוספת הרוח נשאר עד סוף יום שני. וצריך לכוון ביום שני להיות מוכן לקבל השארת חלק תוספת הרוח, ותוספת הנפש נשארת עד סוף יום שלישי ואח"כ תסתלק; ולכן ביום שלישי יכוון להיות מוכן לקבל השארת חלק תוספת הנפש. ולכן אם לא הבדיל במוצאי-שבת, מבדיל והולך עד יום שלישי, ורק לא יברך בשם ומלכות משום ספק ברכות להקל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

טוב לפנות קורי עכביש שבבית בכל ערב שבת קדש כדי לגרש הקליפה. וכתב הרב "כף החיים" ז"ל מפי השמועה, דנכון לפנות זה קודם חצות דווקא.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הגם דמן הדין מסתפרין כל היום ואפילו מספר ישראל - טוב וישר להסתפר קודם חצות; כי רבינו האר"י ז"ל היה מקפיד להסתפר קודם חצות, בין בחול, בין בערב שבת קודש. ויזהר לקוץ ציפורני ידיו ורגליו בכל ערב שבת. ואם לא יוכל בכל ערב שבת, מפני ששוהה גידולם, יזהר לקוץ כל שתי שבתות. וצריך לקבור הציפורניים בבית-הכסא בתוך הנקב, ולא יזרקם כלאחר יד, כדי שלא יתפזרו מהם בקרקע בית-הכסא וידרסו עליהם. ואם קצץ ציפורניו ונזרק אחד מהם שאינו רואהו, יכבד המקום ההוא במכבדת, ויזרוק הזבל בנקב של בית-הכסא או באשפה. ויזהר בקציצת הציפורנים שלא יפלו על בגדיו, וכל שכן שלא יקוץ ויניח על בגדיו; וצריך להיזהר שלא יניח הציפורניים אפילו על מנעליו, ואין חילוק בזה בין ציפורני ידיים לבין ציפורני רגליים.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מצווה לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים חמין בכל ערב שבת; ויכוון בזה לדחות הקליפה מידיו ורגליו שהם קצוות וסוף של הגוף. ומצווה לרחוץ בבורית גם כן, ויכוון לעשות בזה התיקון של הסיכה שהייתה נוהגת אצל הראשונים שהיו סכין תמיד; והרחיצה יעשה אחר קציצת הציפורניים. וכתב בספר "כתר-מלכות", שלא ירחץ רגליו באותם המים שרחץ בהם פניו וידיו, אלא ישפכם ויביא מים חדשים. גם יזהר לנגב פניו וידיו בבת-אחת קודם רחיצת רגליו; ואחר שירחץ רגליו, גם כן יזהר לנגבם תחלה במטפחת ואח"כ ילבש מנעליו; ולא ילבש מנעליו בעודם לחים, ולא ינגבם בבגדו או בחלוקו.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מה טוב ומה נעים על פי הסוד לטבול בערב שבת, כדי לקבל תוספת נפש רוח ונשמה דליל-שבת ע"י טבילה. וטבילה ראשונה, לטהרה מכל טומאה; ושניה, לתקון עוון הכעס; ושלישית, להפשיט בגדי חול מעל הנפש; ורביעית, להסיר ולהפשיט מעליו הרוח שהיה שורה עליו בימי החול, כדי שישרה עליו עתה רוח מבריאה; וזה יהיה ע"י אהי"ה במלוי ההין כזה: אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה, ויכוון בו בטבילה זו; וחמישית היא לכבוד השבת לקבל תוספת והארה של קדושת השבת. ויש נוהגין לטבול שלשה טבילות, כנגד: נפש, רוח, נשמה; ויש נוהגין חמישה, כנגד: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

וגם ביום שבת בבוקר קודם תפלת שחרית טוב ויפה מאד לטבול, כדי לקבל תוספת נפש רוח ונשמה דיום שבת; כי תוספת נפש רוח ונשמה של היום הם גדולים יותר משל לילה, שהם בחינת דוכרא. ואם שימש מיטתו בליל-שבת, יטבול בבוקר שתים: אחת, להעביר רוח טומאה; והשניה, לקבל תוספת שבת של היום. ונראה לי: אע"פ שלא שימש, גם כן נכון לטבול שתים, כי אולי נטמא בטיפה קטנה בהשתנה, ולאו אדעתיה. והרב הגאון מורנו רבי אליהו מני נר"ו כתב לי: מנהג החסידים בעיר הקודש תובב"א לטבול בשחרית של שבת שתים: האחת, להעביר רוח הטומאה; והשניה, לקבל תוספת שבת כפשט דברי רבנו ז"ל. ויש נוהגין לטבול בקבלת תוספת שבת חמישה, כנגד פרטי נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה; ויש מוסיפין עוד שתים כנגד חיה ויחידה דכללות; עד כאן דבריו נר"ו.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לפי דעת רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות, צריך ליזהר שלא ינגב עצמו במטפחת כשיעלה מהטבילה, כי מימי שבת, צריך שהגוף ישאב אותם; מיהו, נראה לי: כיון שדבר זה אינו מעכב בעיקר המצווה והתיקון של הטבילה, הנה כל אדם אשר יקשה עליו דבר הזה לעשותו מצד מזגו, אינו צריך להיזהר בכך; דלא מבעיא בימות החורף אשר המה מוכרחים לנגב מחמת הקרירות, אלא אפילו בימות הקיץ יש בני-אדם שאין יכולים להישאר בלי ניגוב. על-כן נראה לי, מי שדבר זה קשה עליו, ינגב כל גופו, ורק ישאר מקום אחד בגופו בלא ניגוב, וטוב שישאיר זרועותיו.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יזהר לייחד בגדים נקיים וטובים לכבוד שבת; והעולם לא נהגו בכך לייחד לשבת החלוק והמכנסיים; מיהו, הנזהר בזה, תבוא עליו ברכה. ונודע, כי רבינו האר"י ז"ל היה נזהר בזה, והזהיר את רבינו הרב חיים ויטל ז"ל, כשילבש החלוק של שבת בערב שבת, לכוון בשם קדוש "זהריא-ל", וכוונה זו מועלת להמשיך הקדושה אליו. ויזהר כל אדם שלא ילבש בגדים שחורים בשבת; ואפילו עוברי דרכים יזהרו שלא ללבוש בגדי חול ובגדים שחורים בשבת, גם בעודם בדרך, ששובתים בפונדק או במדבר או בספינה; ואותם הנוהגים ללבוש בתוך י"ב חודש של אב ואם בגדי חול וגם שחורים בשבתות וי"ט, טועין הם ואיסורא עבדי. וזכור לטוב עטרת ראשי אדוני הרב מו"ר אבי ז"ל, שהיה מחליף בגדיו בשבתות וי"ט בתוך י"ב חודש של אביו ואמו. וכן עשינו מעשה בתוך י"ב חודש של אדוני אבי זלה"ה, דאחר הפטירה בחודש אחד החלפנו אני ואחי הבגדים בשבת, ולא לבשנו בגדים העיקרים של שבת, אלא עשינו בגדים חדשים מתוקנים לשבתות של אותה השנה. וכן עשינו בתוך י"ב חודש של אדונתי אמי תנצב"ה. ועיין "ברכי-יוסף", יורה דעה, סימן ת', ועיין בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שפט, סעיף ג'; יעוין שם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בכל ערב שבת קודש היה מנהגו של רבינו האר"י ז"ל לקיים מצוות ערובי חצרות ושתופי מבואות; ומברך על הפת ברכת הערוב, ואומר "בדין ערובא וכו'", ומזכה לבני החצר ע"י אדם אחר, וכמו שכתב בספר הכוונות, דף צ"ב, עמוד ג; יעוין שם. ופה עירנו בגדאד יע"א, אנחנו עושים ערוב זה משנה לשנה במצה הכשרה לחג המצות; ותהילות לאל שיש לנו זכות במצווה זו, שנעשה הערוב משלנו ונזכה לכל בני העיר הזאת, ואין רשות לשום אדם זולתנו לעשות המצווה הנזכרת, כי היא אתנו נחלת אבות מזמן עטרת ראשי הרב הגאון מו"ר זקני רבינו משה חיים זלה"ה. והמנהג להניח הערוב הנזכר בבית-הכנסת הגדולה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אסור לעשות מלאכה בערב שבת מן זמן מנחה קטנה ולמעלה, שהוא תשע שעות ומחצה, בשעות זמניות. ואע"פ שיש סוברים לאסור מן זמן מנחה גדולה - קיימא לן הלכה כדברי המקל בדברי סופרים. ולא אסרו אלא מלאכה גמורה, אבל פרקמטיא מותרת. ואף על גב דיש מחמירים גם בזה, מכל מקום פשט המנהג בהיתר בכל המקומות. והא דמלאכה גמורה אסורה, היינו בקובע עצמו עליה, אבל אם היא לפי שעה, דרך עראי, מותר; וכהא דתנן (שבת יז:): בית שמאי אומרים, אין שורין דיו וסממנין וכרשינין, אלא כדי שישורו מבעוד יום, ובית הלל מתירין. ולכן יש להזהיר בזה תופרים וחייטים ואורגין ונגרים וצורפים, שקבועין לעשות מלאכתם; וכן גם סופרים הקבועין למלאכת הספרות של סת"ם צריכין להיזהר; אבל הכותב ספרים לעצמו דרך לימודו, שרי, אפילו קובע עצמו, ואפילו שאינו כותב דבר חידוש, כיוון שהוא צורך מצווה, שרי, וכנזכר בפוסקים ז"ל. ואגרת שלומים, שרי; וכן יש להתיר אפילו כתיבת אגרת של פרקמטיא, ואפילו שאינו דבר האבד; ועיין בהלכות חוה"מ, סימן תקמה. וכן יש להתיר לכתוב חשבונותיו ולחשוב הוצאותיו כדין חוה"מ, וכל שכן הוא; מיהו, חשבון הכתוב אצלו בפנקס היומי ורוצה לסדרו בפנקס אחר, אסור; ועיין "מג"א" ז"ל ו"אליה רבא", סימן תקמה.

וכן אם בא לו חשבון מחברו מעיר אחרת, ורוצה להעתיקו בפנקסו, אסור, דאין זה דבר האבד, דאפשר להעתיק אחר שבת. ומי שהוא עני ועושה מלאכה כדי להוציא השכר לצורך שבת, מותר, אפילו דיש לו בלאו הכי כדי מים ולחם, אם אין לו לענג בשר או דגים, שרי. ועיין "משבצות זהב", סימן רנא. ובסה"ק "מקבצאל" העליתי, דאם הוא הכין בבוקר בהלוואה בשביל עונג-שבת בשר וכיוצא, על סמך השכר שיהיה לו בערב-שבת במלאכתו שעוסק בה כל היום, שרי ליה לעסוק כל היום, דאם תאסור לו, לא יכין בבוקר בהלוואה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות כ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אסור לקבוע בערב שבת סעודה גדולה של משתה שאינו רגיל בה בימי החול, אפילו בבוקר, מפני כבוד השבת. במה דברים אמורים? בסעודת הרשות, או אפילו סעודת מצווה, אלא שאין זמנה מוכרח להיות אותו היום, שהוא יכול לדחותה אחר שבת; אבל סעודת מצווה שזמנה אותו היום, כגון סעודת מילה וסעודת ארוסין ונשואין, מותר; אע"פ שעל ידי כך לא יוכל לאכול סעודת שבת בלילה לתיאבון כל כך - אין בכך כלום; מיהו, יזהר שתהיה קודם שעה עשירית, וכל מה שאפשר לו להקדים, יקדים. וסעודת בר מצווה - אם הוא ממש ביום שנעשה בר מצווה, דינה כסעודת מילה; וכן סעודת פדיון הבן בזמנו, דהיינו ביום שלושים ואחד ללידה, שרי.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות כא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

סעודה שרגיל בה בימי החול, דהיינו סעודה קטנה שאינה של משתה, מותר מן הדין לאכלה כל היום, אבל מצווה להימנע מזה מתחילת שעה עשירית, כדי שיאכל סעודת הלילה של שבת לתיאבון. ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אינו נמנע עד קבלת-שבת, ומכל מקום, המחמיר גם בזה תבוא עליו ברכה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות כב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל תענית יחיד שאין קבוע לו זמן, שיוכל להתענות באיזה יום שירצה, אין מתענה בערב שבת; אבל אם זמנו בערב שבת, כגון תענית יארציט, או תענית שבעה באדר, או תענית ערב ראש חודש, מותר להתענות בערב שבת, אך לא ישלים עד צאת הכוכבים; ויקבל אותם מעיקרא אדעתא דהכי; ורק עשרה בטבת שחל בערב שבת, צריך להשלים עד צאת הכוכבים. וטוב לומר בכל ערב שבת קודם קבלת שבת שיר-השירים בשמחה ובקול נעים.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת לך־לך, אות כג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן