פרשת כי תבוא

מצא תרנגולת במקום שרבו ישראל והכריז לפני כל השכנים ובעלי בתים שבמבוי ולא נמצא לה בעלים, מניחה בביתו שנים עשר חודש וכל הביצים שיולדת מוכרם או שם אותם בדמים עליו ואחר שנים עשר חודש מוכר התרנגולת או שם אותה בדמים עליו ויהיו דמי הביצים ודמי התרנגולת מונחים אצלו עד שיבוא אליהו זכור לטוב, ואם מצא תרנגול זכר מטפל בו שלשים יום, ואם הוא קטן ביותר שטיפולו קשה יותר מטפל בו שלשה ימים ואח"כ מוכרו, או שם אותו בדמים עליו ויהיו הדמים מונחים אצלו עד שיבוא אליהו זכור לטוב:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מצא ספרים שיש בהם סימן הרי זה לא יקרא בהם אלא ישמרם כראוי, ואם ירצה למסרם למי שנאמן אצלו לשמרם אתו הרשות בידו, מיהו כל זה באבידה, אבל בפקדון אם אדם הפקיד אצלו דבר אחד אינו רשאי למסרו לאחר לשמרו אצלו, ואם ירצה לילך למקום אחר ואינו רוצה להוליכו עמו משום אחריות או טורח רשאי ליתנו לבית דין והם ימסרוהו לאיש נאמן:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אבידת עכו"ם מותרת, אך אם מחזירה כדי לקדש שם שמים, כדי שיתפארו הנכרים בישראל שהם בעלי אמנה הרי זה משובח, והא דאמרינן מן הדין אבידת העכו"ם מותרת היינו במקום שלא יש חלול השם, אבל במקום שיש חלול השם כגון שנפלה מן העכו"ם במקום רוב ישראל, והעכו"ם ידמה שישראל גנבה ממנו הרי זה חייב להחזיר מן התורה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אע"פ שהם גדולים הרי היא שלו מתקנת חז"ל, אבל אם אין בנו סמוך על שלחנו אפילו שהוא קטן הרי זה לעצמו, ואם אחד זן יתום בתוך ביתו אין המציאה של היתום לבעל הבית הזן אותו אלא היא שלו דלא תקנו חז"ל זה אלא לאב, והבת עד שתבגר מציאתה לאביה אע"פ שאינה סמוכה על שלחנו והוא הדין מעשה ידיה לאביה וכן האשה מציאתה ומעשה ידיה לבעלה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם נתנו מתנה לבנו ובתו הקטנים הרי הם של האב, ואם הם גדולים הרי היא שלהם:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מותר מן הדין לישב חנווני אצל חנווני צורף אצל צורף וכיוצא בזה ואין בזה השגת גבול, וכן להוזיל השער מותר ואין לבעלי אומנתו תרעומת עליו, אך ישראל שעושה מלאכה אצל נכרי אסור לחבירו להוזיל השער כדי שהוא יעשה במקומו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

שואל שלא מדעת גזלן הוא, לכך אסור ליקח שום חפץ או ספר מיד בנו של בעל הבית שלא ברשות בעל הבית:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כלי אכילה כגון קדרות ומדוכה ומחבת וכיוצא מותר לשאול מאשתו של בעל הבית ואין צריך רשות מן בעל הבית, דאפילו אם מקפיד אין שומעין לו ואשתו משאלת בעל כורחו מפני דמשיאה שם רע בשכונותיה, ואדעתא דהכי נשאת לו שדברים אלו מסורים בידה, אבל שאר חפצים כגון מלבושים של בעל הבית או כיסאות ומיטות וכן כלי שתיה של בילו"ר (זכוכית שקופה, קריסטל) ושאר כלים יקרים צריך לשאול מן בעל הבית וכלים של פרפור"י (בציפוי אבץ) יש הפרש בזה בין מעט להרבה, וגם דנידון לי חשיבות בעל הבית ועושרו דאין כל בני אדם שוים בדבר זה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם משכן אצלו חבירו חפץ אסור להשתמש בו, דשולח יד בפקדון הרי זה גזלן, מיהו בעכו"ם יש מתירין להשתמש בו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם הפקידו אצלו ספרים של תנ"ך כשהוא פותחן לצרכן יש לו רשות לקרות בהם, אבל לא יפתחם לכתחלה כדי לקרות בהם, במה דברים אמורים? בתנ"ך אבל ספרים של תורה שבעל פה אסור בכל גוונא, וכשם שאסור ללמוד כן אסור להעתיק מהם אפילו אות אחת, מיהו אם זה הנפקד הוא תלמיד חכם יש מתירים ללמוד ולהעתיק אם אין לו כיוצא בהם דאמרינן מסתמא על דעת כן הפקידו אצלו, אבל אם יודע בבירור שבעליו מקפיד הרי זה אסור גם התלמיד חכם, מכל מקום אם זה הלווה לו מעות על ספרים אלו שהניחם משכון אצלו אפילו תלמיד חכם אסור משום רבית:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם הפקידו אצלו מעות מותר להוציאן לצרכו, לפי דסתם אדם עסקו במשא ומתן והכל צריכין למעות והיה לו למפקיד לגלות דעתו מעיקרא לצוות לו שלא ישתמש, אבל אם נתנו לו חתומים או קשורים קשר משונה הרי זה גילוי דעת שאין רצונו שישתמש זה בהם, ולכן אסור להשתמש בהם:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל החומד ביתו של חבירו או כליו שאין בדעתו למכרם, והפציר בו בדברים או הרבה עליו רעים עד שמכרם לו הרי זה עובר בלאו דלא תחמוד, ואינו עובר בלאו זה אלא עד שיקח החפץ שחמד, ומשעה שנפתה לבו וחשב איך יקנה החפץ עובר בלאו דלא תתאוה כי אין תאוה אלא בלב, מיהו אם רק נתאוה בלבו שאמר הלואי שיתרצה זה למכור ואקנה ממנו אינו עובר בלאו, אבל אם חשב בלבבו לעשות המצאות של השתדלות והפצרות הרי זה עובר משעה שחשב אופני ההשתדלות וההפצרות, וכל זה להרמב"ם (פ"א מהלכות גזילה ואבידה ה"ט), אבל להראב"ד (שם ה"ו), גם בכהאי גוונא אינו עובר, אלא אם כן חשב ליקח החפץ בעל כרחם של בעלים, אבל אם חושב איך יעשה לרצות הבעלים אינו עובר בלאו וקימא לן כרמב"ם ז"ל, ועיין בספרי הק' רב ברכות במערכת הלמ"ד מה שכתבתי בלאוין אלו ועוד כתבתי בספרי הק' מקבציאל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אפילו התאוה שיקח החפץ מחבירו במתנה אסור, וכן אפילו התאוה וחמד ספר אחד מספרי הקודש נמי אסור, ועיין בספרי הק' רב ברכות מערכת הלמ"ד הנזכר לעיל ועוד כתבתי בזה בספרי הק' מקבציאל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מצות עשה לתת שכר שכיר בזמנו, ואם אחרו עובר בלאו, אחד שכר אדם או בהמה או כלים, ובשכר קרקע אע"ג דיש אומרים (הרמ"ה בטוח"מ סימן שלט) דאינו עובר משום דכתיב (דברים כד, יד) "אשר בארצך" ולא ארצך (בבא מציעא קיא:), מכל מקום לדעת הסמ"ג ולדעת רבינו אליעזר ממיץ ז"ל עובר גם בשכירות קרקע, ועוד איכא טעמא אחרינא בזה לאיסורא וכיון שזה הוא איסור תורה יש לחוש לדעת האוסרין ועיין שער משפט וקצות החושן סימן של"ט, וכל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו (שם קיב.) ועובר בחמשה לאוין ועשה: משום "בל תעשוק את רעך" (ויקרא יט, יג), "בל תגזול" (שם), "בל תעשוק שכיר עני" (דברים כד, יד), "בל תלין" (ויקרא יט, יג), "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו), ומשום "ולא תבוא עליו השמש" (שם) ובמקום שנוהגים שאין הפועלים עושים מלאכה עד הלילה כיון ששקעה עליו חמה עובר משום ביומו תתן שכרו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

איזהו זמנו, שכיר יום יש לו זמן ליתנו לו כל הלילה לפי שנתנה תורה לבעל הבית זמן עונה י"ב שעות לבקש מעות לשלם השכירות ואם לא נתנו לו אז עובר בבוקר משום בל תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ושכיר לילה זמנו ליתנו כל היום, ואם לא נתנו לו עובר בערב משום ביומו תתן שכרו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות כ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

שכיר שעות ביום שכלתה פעולתו בחצי היום יש לו תשלום כל אותו היום דהא חלה תשלומים מיד שהשלים מלאכתו, וקרינן עליו ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, וכן שכיר שעות בלילה שכלתה מלאכתו בחצי הלילה, יש לו זמן תשלום כל אותו הלילה וקרינן עליו לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר וכן שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה אם יצא ביום גובה שכירותו כל אותו היום, יצא בלילה גובה שכירותו כל אותו הלילה, ושכירותו של כובס או כובסת דינה כשכיר שעות:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות כא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין בעל הבית עובר משום בל תלין ולא תבוא עליו השמש אלא אם כן תבע השכיר ממנו את שכרו ויש לו מעות ליתן לו, אבל אם לא תבעו השכיר או שתבעו ואין לו מעות ליתן לו אינו עובר אפילו יש לו מטלטלין הרבה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות כב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אמר לשלוחו לשכור לו פועלים ושכר השליח פועלים ואמר להם שכרכם על בעל הבית שניהם אין עוברים, ומכל מקום בעל הבית עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב אם הוא מתכוין לדחותם, וגדולי החכמים היו נוהגים לשכור ע"י שליח שיאמר להם שכרכם על בעל הבית כדי שלא יבואו לעבור בלאו אם יהיו טרודים, ומה שאשתו של בעל הבית שוכרת היא בעצמה כגון כובסת וכיוצא אין לה דין שליח וחייבת היא באיסור לאו אם תבעה הכובסת את שכרה והיא יש לה מעות שתתן לה, וכן הוא הדין אשת בעל הבית ששוכרת משרתת בבית:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות כג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מדת חסידות אם אין לאדם מעות לפרוע שכר שכיר יקח בהלואה מאחרים ויקיים מצות שכר שכיר בזמנו, והעיד רבינו הרב חיים ויטל ז"ל על רבינו האר"י ז"ל שלא היה רוצה להתפלל מנחה עד שיפרע שכר שכיר, ולפעמים אין לו והוא לווה ונותן:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות כד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

קבלנות שקבל עליו האומן לעשות מלאכה כולה בכך וכך ולא כשכר לימים, הרי הוא כשאר שכירות ימים ועובר עליו משעה שנותנה לו, כיצד? נתן טליתו לאומן לתקנו בקבלנות וגמרה כל זמן שהטלית ביד האומן אפילו אחר שגמרו אינו עובר עליו, אבל אם הביא לו את הטלית ותבע שכרו אפילו בחצי היום חייב זה מיד בתשלומיו, ואם שקעה עליו חמה עובר עליו, וצריכין הנשים להזהר בדבר זה שהוא מצוי אצלם הרבה שדרכן לשכור בגדים הן לתפור הן לארוג הן לשאר מעשה של אומן:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות כה · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, אך מדברי סופרים שמיטת כספים נוהגת בזמן הזמן בכל מקום אפילו בחוץ לארץ כן פסק מר"ן ז"ל וכן כתבו רוב הפוסקים, אך רבנו זרחיה ז"ל ודעמה כתבו שאינה נוהגת בזמן הזה בחו"ל וכתב מור"ם ז"ל בהגה"ה דעליהם סמכו במדינות שלהם שאין נוהגין דין שמיטה בזמן הזה בחו"ל וכתב הגאון אורים ותומים (תומים סימן ס"ז סעיף קטן א') אפילו אם היה האמת שהדין כרבנו זרחיה וסיעתו היה מהראוי לנו להחמיר בזה ולנהוג דין שמיטת כספים וכי מה מאד מזהיר אותנו הנביא בגולה (ירמיה לא, כ): "הציבי לך ציונים" לעשות זכר למצות ה' שהיו חובה עלינו בהיותינו בארץ ישראל וכו' (ספרי עקב מג.) וזהו אם הדין כרבנו זרחיה הלוי, אבל באמת רבו עליו חכמי הדור וממש רובם ככולם קיימו וקבלו כפשט הגמרא דנוהגת בזמן הזה מדברי סופרים, ולדעת הרמב"ן ז"ל נוהגת בזמן הזה בחו"ל מן התורה, על כן חייב כל אדם לעשות על כל פנים זכר למצוה זו בפרוזבול, ופירוש פרוזבול הוא פרוז לשון תקנה בול הם עשירים כלומר תקנה לעשירים:

פרוזבול זה הלל הזקן עליו השלום תקנו בשביל העשירים שלא ימנעו מלהלוות ויעברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהי דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה וכו', ואכתוב בזה מעשה, גאון אחד יושב בליל פסח על השולחן ובנו היה עשיר וסוחר גדול והיה הבן יושב ואוכל הכורך של מצה ומרור והיה אומר קודם אכילה בהרמת קול כהלל הזקן שהיה כורכן ואוכלן וכו' ככתוב בסדר הלילה, ואמר לו אביו בני תזכור את הלל הזקן גם בערב ראש השנה הזאת הבאה לחיים טובים ולשלום, אמר לו אבי וכי אוכלין כורך בערב ראש השנה, אמר לו בני שנה זו שמיטה היא ואני מזהירך שתעשה פרוזבול כתקנת הלל הזקן עליו השלום זיע"א, על כן כל אדם לא יתרשל בדבר זה ונמצא הוא מקיים מצות שמיטת כספים, והנה הפרוזבול הוא שאומר שמוסר שטרותיו וחובותיו לבית דין, וענין המסירה הזאת שהם יהיו גובים לו חובותיו ואז לא קרינן ביה "לא יגוש" (דברים טו, ב) אלא הבית דין הם הם הנוגשין, וכיון שביד בית דין לנוגשם ולא הוא אז הוא יכול לקבל חובו מן הלווה אחר השמיטה:

והנה יש מתחסדים אחר שכותבין הפרוזבול מלווה לחבירו סך מה עשרה גרוש או פחות או יותר ועל זה הסך לא יחול הפרוזבול כיון שהלווהו אחר זמן הפרוזבול ואז אחר ראש השנה כשיביא לו חבירו המעות לפרעו יאמר לו משמט אני ולא יקבלם ממנו, ויאכל הלווה ולחדי במעות אלו, והמלווה לחדי במצות שמיטת כספים שקיים אותה בפועל, ותהילות לאל יתברך, הנהגתי מצוה זו פה עירנו בגדד יע"א הדפסתי שטרות של פרוזבול וחלקתי אותם לכמה בני אדם ועשאום, וגם למדתי אותם שיעשו כן להלוות אחר זמן הפרוזבול סך מה ולקיים המצווה בפועל כאמור לעיל, אשריהם ישראל אוהבי מצות ה' ועושים אותה בשמחה:

וגם אם לווה אדם מחבירו ככרות לחם אפילו ככר אחד נוהג בזה דין שמיטה, על כן טוב שתלווה האשה יום ערב ראש השנה ככר או שתים או שלוש לחברתה ואחר ראש השנה כשתפרע לה תאמר לה משמטת אני והרי זו מקיימת מצוות שמיטה, ועיין חיים שאל חלק ב' סימן ל"ח אות י"ג, וכן עשו קצת נשים פה עירנו יע"א כי דרשתי דבר זה בעזרת ה' יתברך ברבים, אשריהם ישראל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי־תבוא, אות כו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יקבענה בימין הנכנס ואם קבעה בשמאל פסולה אפילו בדיעבד ואם יש שני חדרים סמוכין זה לזה שיש כותל אחד מפסיק ביניהם ובאותו הכותל יש פתח והחדרים יש להם כל אחד פתח לעצמו מבחוץ דעל כן נמצא פתח שבכותל האמצעי אינו ניכר איזה מזוזה שבו נחשבת ימין הנכנס כל כהא אזלינן בתר היכר ציר שהחדר אשר הצירים הם שם נחשב פנימי וחדר השני שאין בו צירים נחשב חיצון ויקבענה בימין הנכנס מחדר שאין בו צירים לחדר הפנימי שיש בו הצירים: במה דברים אמורים כשיש לאלו החדרים פתח פתוח לכל אחד בפני עצמו לחצר אבל אם אין פתח אלא רק באחד מהם לא אזלינן בדין הפתח שבכותל המפסיק בתר היכר ציר אלא לעולם אנו חושבין לאותו החדר אשר הפתח קבוע בו הוא החיצון וחדר השני פנימי ואזלינן בתר ימין הנכנס מזה החדר שהוא חיצון לחדר השני שהוא פנימי ואע"פ שהצירים של פתח שבכותל המפסיק הם נראין בזה החדר שהוא החיצון משום דאין דרך ליכנס בחדר השני אלא רק מחדר זה החיצון אשר בו הפתח פתוח לחצר או לרשות הרבים:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

צריכה להיות זקופה ארכה לאורך מזוזת הפתח וגם צריך שיהיה מקום קביעותה על מזוזת ימין הנכנס בתוך החלל של הפתח תחת המשקוף ובטפח הסמוך לחוץ ובתחילת שליש העליון של גובה השער דהיינו תחלק גובה מזוזת הבית לשלושה חלקים ובתחילת שליש העליון מלמטה למעלה שבו שם תניח המזוזה ועיין מה שכתב רבינו רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות בפרשת ואתחנן יעוין שם: ואם הניחה למטה משליש העליון פסולה ויש מכשירין בזה אך אין לסמוך בזה על המכשירין אלא בדוחק גדול ועיין יד הקטנה פרק ג' סעיף קטן כ"ב עיין שם. אבל אם הניחה בשליש העליון אלא שלא נתנה בתחילת שליש העליון מלמטה למעלה כי אם הניחה באמצעו או בראש הנוגע במשקוף הרי זה כשרה בדיעבד לכולי עלמא. מאחר שעל כל פנים היא מונחת בשליש העליון ומכל מקום כל עוד שיוכל להסירה ולהניחה במקום הראוי לה דהיינו בתחילת שליש העליון מלמטה למעלה חייב להסירה ולקבעה כראוי ואין לסמוך ולומר מאחר שכבר קבעה כך נחשב בדיעבד ותשאר בכך כי כיון שבאמת בידו להסירה ולתקנה כראוי צריך לעשות כן:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם הניחה למטה משליש העליון ובירך עליה ונודע לו אחר זה דלא עשה יפה בכך והסירה כדי להניחה בשליש העליון העליתי בסה"ק רב פעלים בתשובה בס"ד דלא יברך עליה עתה כשנוטלה ומניחה כראוי והוא חדא כיון דאיכא דסבירא לה אם הניחה תחת שליש העליון כשרה נמצא איכא בזה ספק ברכות וקימא לן ספק ברכות להקל ועוד אפילו למאן דסבירא לה פסולה אפשר לומר דמודה דלא יברך, יען דנידון דידן דמי למה שכתב מרן בשולחן ערוך אורח חיים סימן ק"מ סעיף ג'. העולה לקרות בתורה, והראו לו מקום שצריך לקרות, וברך על התורה והתחיל לקרות, או לא התחיל לקרות והזכירוהו שפרשה אחרת צריך לקרות, וגלל הספר תורה למקום שצריך לקרות בו יש אומרים שאינו צריך לחזור ולברך ויש אומרים שצריך. וטעם האומרים שאין צריך לברך, מפורש שם - שכיון שהספר תורה מונחת לפניו, ודעתו עליה לקרות בתוכה - הברכה כוללת כל הפרשיות שבתורה ואיזה פרשה שיקרא קאי עליה ברכה זו שבירך, יעוין שם והוא הדין בנידון דידן כל מזוזת הפתח היא לפניו בעת הברכה ואז חלה הברכה גם על שליש העליון ואין לחלק ולומר דזה תינח אם בירך וקבעה תחת שליש העליון ותיכף הרגיש בטעותו ונטלה ובא לקבעה בשליש העליון דמהני ליה הברכה דדמי לקריאת התורה הנזכרת אבל אם הוא לא הרגיש ולא נטלה אלא אחר יום או יומים ויותר לא תהני לה הברכה הראשונה דזה אינו דמצוות מזוזה דינה כמצוות ציצית דקימא לן להלכה לענין ברכות כסברה שהביא מור"ם ז"ל בהלכות ציצית סימן ה' דאם פשט טליתו שכבר בירך עליו בעת שלבשו ועתה כשפשט אותו דעתו לחזור ללבשו מיד אינו צריך לברך עליו כי נפטר בברכה שבירך עליו בפעם ראשונה ועיין שולחן ערוך להגאון רבנו זלמן ז"ל בסימן ח' סעיף כ"ג ודין זה איירי אפילו בטלית קטן שלבשו ובירך עליו ואחר ארבע וחמש ימים פשט אותו לפי שעה אדעתא דלחזור וללבשו דגם כן קימא לן דנפטר בברכה שבירך עליו כשלבשו פעם ראשונה ואע"ג דיש פלוגתא בדין זה ומרן ז"ל פסק כמאן דאמר דצריך לברך שנית משום דמצווה ראשונה אזלא לה וגם הברכה אזלא לה עם כל זה קימא לן להלכה כסברה הנזכרת דלא יברך וכן הדין במזוזה דאם הסירה לפי שעה משום איזה צורך אדעתא לחזור ולקבעה דלא יברך משום דנפטר בברכה שבירך כשקבעה ולכן לענין זה דהוא מסירה כדי להניחה בשליש העליון גם כן דינא הכי דלא יברך גם לסברת הפוסלין בהניחה תחת שליש העליון: ועוד העליתי שם בס"ד דאם הסירה כדי לעשות לה תיק אחר וחזר וקבעה אם לא שהה הרבה לא יברך ואם שהה הרבה שעות בעשיית התיק והלך ממקום למקום ועשה בינתים כמה היסח הדעת בעסקים אחרים כל כהא יברך כשיבוא לקבוע אותה ועיין אדמת קודש חלק א' סימן י"א ולשון לימודים סימן ט' ואשדות הפסגה סימן ח' ושאר אחרונים יעוין שם:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הא דבעינן שיתננה בטפח הסמוך לחוץ היינו לכתחילה אבל בדיעבד כשרה ועם כל זה אם לא הניחה בטפח הסמוך לחוץ יסירנה ויניחנה בטפח הסמוך לחוץ ורק אם הוא מוכרח לדבר זה לבלתי יניחנה בטפח הסמוך לחוץ הן בשביל שמירתה הן בשביל הכרח אחר חשיב זה דיעבד ושרי:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הניחה אחרי הדלת דהיינו שלא הניחה תוך החלל שתחת המשקוף אלא הניחה חוץ מהחלל שנמצאת היא אחרי הדלת הרי זה פסולה דדרך ביאתן בעינן וכתב הרב יד הקטנה בפרק ג' סעיף קטן י"ט דאחרי הדלת לאו דוקא אלא כל שלא הניחה תוך החלל שתחת המשקוף בין שהניחה בחלק המזוזה הנמשך ויוצא מן החלל שתחת המשקוף לפנים בתוך הבית בין שהניחה בחלק הנמשך ויוצא מן החלל שתחת המשקוף ולחוץ הרי זה פסולה ואפילו אם הניחה סמוך ממש לחלל שתחת המשקוף כל שאינה בתוך החלל ממש אלא חוצה לה פסולה דבעינן דרך ביאתך:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין הפתח חייב במזוזה אלא אם כן יש לו שני מזוזות ומשקוף ושיהיה חללה גבוה עשרה טפחים או יותר ולכן בית שיש לו מזוזה מכאן ומזוזה מכאן וכיפה כמין קשת על שתי המזוזות במקום המשקוף אם יש בגובה המזוזות עשרה טפחים בשווה וישר בלי עקום חייב במזוזה דהרי יש לו ב' מזוזות ומשקוף ואם אין בהם עשר הטפחים בשוה וישר כגון שמתחיל להתעגל קודם שיגיעו לעשרה טפחים פטור מפני שאין לו משקוף והטעם מפני דעל כרחין צריך לחשוב גם העקום למזוזה דהא צריכין המזוזות להיות עשרה טפחים ואין לחשוב חלק מן העקום מזוזה וחלק ממנו למשקוף וכיון דשדינן לכוליה אמזוזה נמצא יש כאן מזוזות בלא משקוף ועיין יד הקטנה סעיף קטן ב':

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

פתח שאין לו אלא מזוזה אחת כגון שעומד בקרן זוית אצל הכותל שבזה נמצא מצד אחד אין בו מזוזה דהכותל עובר להלאה מן הפתח לצד חוץ שורת הדין בה הוא אם המזוזה ההיא של הפתח היא מצד ימין הרי זה חייב ואם מצד שמאל פטור ומכל מקום יקבע בה מזוזה בלא ברכה:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בית שיש בו שלשה כתלים וברוח רביעית אין כותל כלל כי הפתח ממלא כל רוח רביעית מדרום לצפון הרי זה חייב במזוזה ואף על פי שאין לו פצימין כלל מפני שראשי הכתלים של צפון ודרום הן הן פצימין כי הן עצמן חשיבי מזוזות:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אותם הנוהגים לקדוח במקדח במזוזת הפתח ומניחין שם המזוזה בחור הנקדח ואין ניכר מבחוץ אם יש מזוזה לא אריך למעבד הכי אלא צריך לעשות סימן והיכר על מקום הנקדח שבו המזוזה ופתחי החצירות שפתוחים לרשות הרבים דמזוזת הפתח הם בנין אבנים ומניחים שם המזוזה וטחין בסיד כל מזוזת הפתח כולה ירצע באצבעו את הסיד בעודו לח כנגד המזוזה ויעשה רושם הרצועה בכיוון כנגד שם שד"י ודי בזה כי שם אי אפשר לעשות היכר וסימן יותר משום ההולכים ברשות הרבים שלא יכירו שיש שם מזוזה ועיין יד הקטנה סעיף קטן י"ד ובית לחם יאודה סימן רפ"ט סעיף קטן ב' יעוין שם:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

במקום נקי וטהור אין ראוי לכסות המזוזה אבל במקום שימצא בו טינוף לפעמים כגון שתינוקות מצויים שם שיטנפו לפעמים וכיוצא בזה טוב לכסות המזוזה שישימו כלי עץ קטן ונקוב כנגד שם שד"י ושם יניחו חתיכות זכוכית כדי שיתראה השם מבחוץ אפילו אם יזדמן בחדר ההוא טינוף לפעמים כסוי הזכוכית מהני להציל אע"פ שנראה השם מן הזכוכית דקימא לן צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה והוא הדין כאן דמהני והני מילי לענין צואה וטינוף אבל לעמוד ערום כנגד המזוזה לא מהני כסוי השם בזכוכית אלא צריך להניח חתיכת שעוה או דבר אחר שלא יתראה השם וכל זה בשביל צואה וטינוף ושיהיה במקרה אבל להניח טינוף תמיד לפני המזוזה אין לסמוך על הכסוי הזה ולכן לא יניחו לפני המזוזה תמיד כלי של נטילת ידים דשחרית או כלי של מי רגלים וצואה וכן לא ירחצו בגדי קטנים שהם מלוכלכים ברעי וכיוצא בזה ועיין יד הקטנה סעיף י"ג יעוין שם:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם יש מזוזה קבועה בפנים בחדר שהוא בתוך החדר כשישנים בו איש ואשתו משמשין מטתם צריך כלי בתוך כלי והוא שאין השני מיוחד לה דאם מיוחד לה אפילו מאה חשובין כלי אחד ואם מונחת תוך קנה או דבר אחר ויש זכוכית על השם די בפריסת סודר עליה כך כתב הרב יד הקטנה סעיף י"ג ונהגו העולם להקל אם מכוסה השם כסוי גמור שאינו זכוכית כיון שהמזוזה גבוהה עשרה טפחים מן הקרקע:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

קבעה במזוזת הפתח בעוד הפתח ומזוזות שלו בתלוש ואח"כ חברם פסולה מפני שקדמה קביעת המזוזה לעשיית מזוזת הפתח וקימא לן תעשה ולא מן העשוי ואפילו אם היה הפתח קבוע בכותל וקבע המזוזה בו כדין וכהלכה ואח"כ סתרו הכותל ובנו אותו ובאים להחזיר הפתח לכותל והמזוזה עודנה קבועה בו פסולה אלא צריך אחר עשיית הפתח בכותל יסירנה ויחזור ויקבענה ועיין מהר"א ששון סימן רל"ב וכתונת יוסף יורה דעה סימן ג':

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בית שאינו מקורה פטור מן המזוזה ואע"ג דחצר חייב שאני חצר דרכו בכך להיות כולו אויר ואם היה החדר מקורה ויש בו מזוזה בפתחו והסירו אח"כ קרוי החדר והחזירו אותו צריך ליטול המזוזה משם ויחזור ויקבענה אחר הקרוי ואף על גב דאיכא פלוגתא בזה ספיקא דאורייתא לחומרא ויקבענה בלא ברכה בשם ומלכות אלא יברך ויכוין שם ומלכו בלבו:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בית שאין לו דלתות חייב במזוזה ויש פוטרין ולכן יקבענה בלא ברכה בשם ומלכות או ישתדל לקבוע אותה עם אחרים דחייבין ברכה ופוטרה בברכה שלהם והרבה חדרים זה לפנים מזה כולן חייבין במזוזה וכן הוא הדין בית שיש לו פתחים הרבה אע"פ שאינו רגיל לצאת ולבא אלא רק באחד מהם דוקא כולן חייבין וכל בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אשר כל אמה היא כ"ד גודלים פטור ואם יש בו כדי לרבע ד' אמות על ד' אמות בשוה אע"פ שארכו יתר על רחבו או להפך או שהיה עגול או בעל חמש זויות חייב וחדר קטן שאין בו ארבעה אמות על ארבעה אמות ומשם נכנס לחדרים שיש בהם שיעור חייב לקבוע מזוזה גם בפתח חדר הקטן ואע"ג דיאכא פלוגתא בזה קימא לן ספק איסור תורה להחמיר אך יקבענה בלא ברכה ועיין יוסף אומץ סימן ט"ו וכן בית גדול שיש בו חדרים קטנים להניח שם חפצים חייבין במזוזה אך לא יברך ועיין פתחי תשובה:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אוצרות יין ושמן וכיוצא וכן בית התבן בית העצים ובית הבקר שאין בו מיאוס חייבין, כיון דיוצאין ונכנסין בו ומשתמשין שם חשיב בית דירה וחדר שהנשים רוחצין בו כיון שעומדם שם ערומות אין כבוד שמים להיות שם מזוזה אבל אם יש בו דלת ודרכן לסגור הדלת בעת רחיצה דא המזוזה מבחוץ חייב במזוזה ובית הכסא ובית המרחץ ובית הבורסקי ובית הטבילה פטורים לפי שאין עשויין לדירת כבוד:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות כ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בית שער שפתוח לשער ולחצר חייב בשתי מזוזות אחת במקום שפתוח לבית ואחת במקום שפתוח לחצר וכן בית שער העומד בין הגינה לבית חייב בשתי מזוזות כנזכר. ובית הכנסת אם יש שם בית דירה לשום אדם חייב ושערי חצירות הפתוחים לרשות הרבים, אם יש לחוש שיגנבו הגוים המזוזה ויבואו כתבי הקודש לידי בזיון ואי אפשר לשומרם פטורים:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות כא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

חנויות של סחורה שיושבין בהם סוחרים כל השנה כולה אע"פ שאין יושבים אלא ביום כי בלילה הולכים לבתיהם הרי אלו חיבין במזוזה ועיין יד הקטנה, מיהו יניח בלא ברכה כי הט"ז ז"ל חולק בזה ופה עירנו יש פונדקים כאנאת (מבצרי "חאן", שוק נמל סיטונאים למלונות,ימאים וסוחרי חוץ) מלאים חנויות שיושבים בהם הסוחרים כל השנה כולה ונהגו שלא להניח שם מזוזה והטעם כי בפונדק יש בו חנויות שיושבים שם גוים וסמכו בזה על מה שכתב רמ"א ז"ל בסימן רפ"ו סעיף א' גבי חצירות שמקצת גוים דרים שם דפטורין:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות כב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד משום ישוב ארץ ישראל אבל השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדק בארץ ישראל פטור ממזוזה שלשים יום במה דברים אמורים? בשוכר בסתם, אבל אם שכר בפירוש לששה חדשים או לשנה מאחר ששכר בפירוש לזמן שהוא יותר משלשים וקנה שכירות הבית באופן שאין אחד מהם יכול לחזור בו והוליך שם כליו ומטלטליו הרי זה מתחייב מיד ואע"ג דהרב חקרי לב ביורה דעה חלק ג' סימן קכ"ח סבירא לה דאחר שלשים יסירנה ויחזור ויקבענה אנחנו מורין דאין צריך להסירה אחר שלשים ולקבעה מחדש וכאשר הורה ביוסף אומץ סימן ל' להגאון אור החיים:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת כי־תבוא, אות כג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן