פרשת יתרו

אסור לישב בתוך ארבע אמות של מתפלל תפילת העמידה בין מלפניו בין מלאחוריו בין מן הצדדים, וחוץ לארבע אמות שרי, ויש אומרים לפניו אסור כמלא עיניו, והמנהג כסברה ראשונה, מיהו אם היושב עוסק בדברים שהם מתקוני התפלות הן בפרשת התמיד והקטורת ואפילו פרק "איזהו מקומן" הן בזמירות הן בקריאת שמע וברכותיה מותר לו לישב, ואף על פי שיש מחמירין בעוסק בקרבנות, ועוד יש מחמירין גם בעוסק בזמירות יש לסמוך בזה על המקילין ושרי גם בעוסק בקרבנות, אבל אם עוסק בתורה לאו, ובשעת הדחק וצרוך גדול יש לסמוך גם על המתירין בעוסק בדברי תורה, לכך אם אין לו מקום לישב חוץ לארבע אמות, או שהוא חולה ואינו יכול לעמוד להתרחק חוץ לארבע אמות מחמת חולשה או סיבה אחרת הכרחית, יש להתיר לעסוק בתורה שלא יהיה יושב ודומם אלא יעסוק בתורה או יקרא איזה מזמורים עד שיסיים זה תפלתו: ואפילו אם זה היושב כבר היה יושב והמתפלל בא בגבולו גם כן צריך לקום אבל אם היה יושב במקום שאינו מקום לתפלה ובא זה בגבולו להתפלל אין צריך לקום משורת הדין ורק איכא בזה מידת חסידות לקום. והנה פה עירנו מזדמן שבאים הקהל שבאים הקהל בשעת מנחה לבית הכלה כדי לעמוד בשבע ברכות שמברכים שם בשעת החופה ויש בני אדם שמתפללין בבית הכנסת ובאים שם ומוצאין הקהל שבאו לבית הכלה מתפללין תפילת העמידה שם, ולא יש מקום להתרחק ומוכרח שישב בצידם סמוך להם ממש ואם יעמוד ולא ישב חושש ליוהרא או סיבה אחרת שמוכרח לישב, הנה זה יש לו תקנה ללמוד בלחש פתיחת אליהו זכור לטוב או איזה מזמורים בעל פה, ולא יהיה יושב ודומם:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת יתרו, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אסור לעבור בתוך ארבע אמות שלפני המתפלל, אבל לאחוריו ולצדדין מותר, ולפי דברי זוהר הקדוש לפניו אסור כמלא עיניו, ולצדדין ולאחוריו אסור תוך ארבע אמות דוקא, ובודאי שצריך להזהר כחומרת זוהר הקדוש, אך בשעת הדחק כגון העובר הולך להתפלל, או לדבר מצוה וצריך למהר, יש לסמוך על סברת מרן ז"ל דלא אסר אלא לפניו תוך ארבע אמות דוקא, ואפילו אם יש מחיצה לפני המתפלל, במקום גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים, גם כן אסור לעבור לפניו, והשליח ציבור אפילו אינו עומד בתפילת שמונה עשרה אלא עוסק בשאר תיקוני התפילה גם כן אסור לעבור לפניו: ומבואר בספרי האחרונים ז"ל דאפילו אם יש כנגד המתפלל כותל זכוכית, צריך להזהר שלא יעבור לפניו, דאף על גב דכותל הזכוכית מפסיק מכל מקום הוא רואהו ותבטל כונתו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת יתרו, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מי שהשלים תפילתו ואדם אחר עודנו מתפלל לאחריו בתוך ארבע אמות, לא יעשה שלש פסיעות עד שזה ישלים תפלתו, דאם פוסע נמצא הוא עובר כנגד המתפלל, וצריך להזהר אפילו אם זה המתפלל התחיל בתפלת העמידה בסוף התפלה שלו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת יתרו, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יכוין רגליו זה אצל זה כאלו אינם אלא אחד, ויכוף ראשו מעט שיהיו עיניו למטה, ולא יכוף הרבה. ולבו, יכוין למעלה לשמים, ואם מתפלל בעל פה יעצים עיניו ויניח ידיו על לבו כפותים הימנית על השמאלית, והגודלים יהיו לפנים ועומד כעבד לפני המלך באימה ופחד, ואמרו בזוהר הקדוש מאן דפקח עיניו בצלותיה מקדים עליה מלאך המוות ואינו זוכה לראות אור שכינה בצאת נפשו בעת פטירתו, ואם הוכרח לפתוח עיניו בשביל איזה סיבה הכרחית ישתוק ויפתח עיניו ותכף יסגור עיניו ויחזור לתפלות, ואף על פי שיותר טוב להתפלל בעינים סגורות מכל מקום אם יודע בעצמו שיש לו כונת הלב יותר בהיותו מתפלל מתוך הסידור- מתפלל מתוך הספר ורק יזהר שלא יסתכל חוץ מן הספר שבידו אפילו כל דהו, וגם יזהר כשעושה השתחויה לסגור עיניו אף על פי שהספר בידו, אבל בתפלה של מיושב מתחיל פרשת העקידה עד תפלת העמידה ודאי עדיף טפי מתוך הספר בעבור הכונה, וגם כדי שלא יבלע וישמיט תיבות או אותיות, וגם בתפילות דמיושב יזהר שלא יסמוך לאחוריו ולא לצדדין ולא יפשוט רגליו ולא ירכיבם זה על גבי זה, אלא ישב באימה וכבוד וכנזכר באחרונים ז"ל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת יתרו, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

החולה אם אי אפשר לו להתפלל מעומד מותר להתפלל על ידי סמיכה, ואם גם זה לא אפשר לו יתפלל מיושב, ואפילו שוכב על צידו כדי שלא לבטל תפלה אפילו בחליו, וה' יסעדנו על ערש דוי:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת יתרו, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל אדם שהוא בריא אסור לסמוך עצמו בתפלת העמידה לכותל או לדבר אחר, והשליח ציבור ושאר בני אדם שדרכם להתפלל אצל התיבה, ישימו לבבם על עמידתם בעת תפלת העמידה שלא יהיו נסמכים בתיבה, כי יש נסמכים ולאו אדעתייהו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת יתרו, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כשהוא מתפלל תפלת העמידה לא יאחז בידו לא תפילין ולא ספר סתום שאינו מתפלל בו, ולא שום דבר שאם יפול מידו יקשה עליו, מפני שלבו יהיה טרוד בעבורם, וכן נמי לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כונתו כגון קול, דברים וכדומה, ויש מחמירים שלא יתפלל בבתי עינים אם הם רפויים דלבו טרוד בהם שלא יפולו, ועיין "פרי האדמה" חלק א דף ט"ו עמוד ד. וצריך להזהר בזה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת יתרו, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

המתפלל מתוך סידור ונפל מידו ואינו יכול לכוין בלעדו, מותר להגביהו אחר סיום הברכה, וכן אם עקצו פרעוש או כינה ואינו יכול לסבול שהוא מתבלבל בעבור זאת ימשמש בבגדיו כדי להסירם, אבל לא יסירם בידו, ואם יש תינוק מטרידו או בני אדם מדברים מטרידים אותו, מותר לעשות תנועה בקול דוקא בלתי דיבור כדי להשתיקם, ויעשנה אחר גמר הברכה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת יתרו, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אסור להתפלל נגד מראה, אפילו עיניו סגורות דמחזי כמשתחוה לבבואה שלו, ואם יש ציורים בכותל או בבגדים הפרושים כנגדו, אם הם בולטות אסור להתפלל כנגדן אפילו בעיניו סגורות ואם אין בולטות מותר להתפלל כנגדן בעיניו סגורות:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת יתרו, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא יעמוד להתפלל בלי בגד עליון שלובשין על החלוק, או בלא אזור, או בלא מכסה העליון של הראש שקורין "פיס" (מגבעת) אף על פי שלובש מכסה הדק שקורין "ערקג'ין" (כיפה), זה הכלל כל שבאותו מקום מקפידים לבלתי יעמדו לפני גדולים בחסרון מלבושים אלו וכיוצא בהן, אסור לו לעמוד לפני מלך הכבוד בתפלה, וצריך להזהר בזה אנשי עירינו שיש רבים מתפללים ערבית ביחיד בביתם וגם בימות הקיץ פושטים בגדים עליונים מחמת החום כשבאים לביתם תיכף, שצריכין להזהר בזה בעת תפלה, ודרך החכמים שאין מתפללים אלא כשהם עטופים בגלימא הוא בגד העליון שהאדם לובש כשהולך בשוק וברחובות, משום "הכון לקראת אלהיך ישראל" (עמוס ד, יב), וראוי לכל אדם להתנהג בכך אפילו הוא הדיוט:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת יתרו, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

קודם שיתפלל יסיר כיחו וניעו וצואת החוטם על ידי בגד וכל דבר הטורדו, ואסור לרוק בהיותו מתפלל תפלת העמידה, ואם מוכרח לרוק משום דמטריד יבליע הרוק במטפחת שבחיקו או בכסותו, ולא יבליע הרוק אלא עד שישתוק כדי הילוך ארבע אמות וכל שכן כשהוא היה מזכיר את השם, ולא יגהק לרצונו והוא מה שקורין בערבי "קחה" (שיעול יבש) כי אם מתוך אונס דוקא, וכן לא יפהק לרצונו והוא מה שקורין בערבי "תתאווב" (פיהוק של תרדמה), ואם הוכרח לפהק שלא היה יכול למנוע עצמו, אז ישתוק ויניח ידיו על פיו שלא תתראה פתיחתו, ואף על פי שעומד לבדו ואין שם אדם רואהו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת יתרו, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם מתפלל בסידור שאין תפלת העמידה שלימה בו במקום אחד אלא צריך להתפלל בו משתי מקומות, לא יהפך בדפים בתפילתו, אלא יציין מקום השני קודם התפילה בדבר אחר כדי שיתפלל מתוכו בלתי חיפוש, וטהור ידים יוסיף אומץ ליטול ידיו במים קודם תפלה ולא יעבור, ושמש בית הכנסת צריך להשגיח בדבר זה להכין אצל פתח בית הכנסת כלים מלאים מים כדי שהקהל יטלו ידיהם כשבאים לעת מנחה מן השוק לבית הכנסת, אבל בשחרית כל אדם נוטל בביתו ובא:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת יתרו, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אסור לאכול ולשתות קודם תפלת שחרית, ואפילו במים בלבד יש להחמיר אם לא משום ישוב הדעת, וכן אם מוכרח לשתות משקה סמים של רפואה שרי, וכיון שהגיע זמן תפלה אסור לעסוק בצרכיו עד שיתפלל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת יתרו, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מי שהיה בשדה והגיע זמן תפלה דמוכרח להתפלל שם, ישתדל להתפלל במקום צנוע דהיינו בין האילנות היכא דאפשר, ואם יש שם מקום מוקף מחיצות יכנס להתפלל שם, ובלבד שיהיה המקום נקי דמאחר שהוא מוקף מחיצות אף על פי שאין שם תקרה חשיב מקום צנוע, ומה דאסור להתפלל בבקתא הוא משום דאין שם מחיצות כלל, ועיין "ברכי יוסף" ז"ל מה שכתב בשם הרב "בתי כהונה" ז"ל ועיין "מנחת אהרן" כלל ט"ו אות ח עיין שם, ופה עירנו יע"א המנהג להתפלל בקיץ רוב הציבור במקום שאין בו תקרה, ויש בתי כנסיות מתפללים רוב ימות השנה על גג בית הכנסת כמה כיתות:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת יתרו, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כשם שהסחיטה אסורה בשבת כך אסורה ביום טוב, ואע"פ שהיא לצורך אוכל נפש; אלא שבשבת אסורה מן התורה, וביום טוב אסורה מדברי סופרים, שגזרו בזה שמא יטרח ביום טוב לעשות הרבה גם לצורך חול, דדרך העולם לעשות זה לצורך ימים רבים, וכנזכר בסימן תצה, יעוין שם. והנה פה עירנו בגדאד יע"א נוהגים לסחוט רימונים חמוצים וגם את הבוסר ביום טוב לתוך קערה ריקנית, ואח"כ נותנים את המים הנזכרים לתבשיל לבשלו בהם כדי שיהיה חמוץ, אך קודם שסוחטין את הבוסר ואת הרימונים, דרכם לשלקם תחלה במים על האש, ואח"כ סוחטים אותם כדי שיהיו נוחין להסחט יפה בנקל. ונראה לי לישב המנהג שנהגו לסחוט לקערה ריקנית ולא להאוכל - מפני כי ביום טוב הסחיטה מותרת מן התורה משום אוכל-נפש, וחכמים גזרו לאסור שמא יעשה הרבה לצורך חול; ואלו, כיון דשולקים אותם תחלה, אי אפשר לסחוט מהם הרבה לצורך חול, כי יתקלקל המשקה הנסחט מהם ולא יתקיים אלא לצורך בו ביום דווקא, ועל-כן בזה לא שייכה גזירת חז"ל.ואע"ג דעושים כן גם בבוסר וכתבתי לעיל (הלכה ד) דיש אוסרין לסחוט הבוסר גם לצורך האוכל - אפשר לומר דמודו בבוסר שלוק, מפני כי בשליקה נחלש קושי חמיצותו, ויהיה ראוי קצת לאכילה, ואין לו דין בוסר הנזכר לעיל; כן נראה לי לישב המנהג.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת יתרו, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

זיתים וענבים שנתרסקו מבעוד יום, משקין היוצאין מהם בשבת מותרין, דכיון דנתרסקו, נמצא המשקה זב מאליו ולא גזרינן שמא יסחט, דאפילו אם יסחטם לא עבד איסור תורה אלא איסור דרבנן מפני שהמשקה זב מאליו מכוח הריסוק, אלא שע"י הסחיטה ממהר לצאת. ואפילו אם לא נתרסקו, אלא אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה, אע"פ שהענבים מתבקעים בשבת ויצא מהם יין, מותר לשתות מגיגית זו בשבת, מפני דכל מעט יין היוצא מן הענבים בשבת מתבטל בששים, כיון שהיה בגיגית מקודם כניסת שבת; ואע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין, כי הוא מותר אחר שבת בלא ביטול, מכל מקום כיון שלא היה ניכר קודם שנתערב, ולא היה עליו שם יין מעולם, לית ביה האי דינא. ומטעם זה מותר ליתן הצמוקים לתוך המים מערב שבת אע"פ שלא נתרסקו מבעוד יום, והם מתבקעים בשבת ע"י שרייתן במים ויוצא מהם יין, דכל היוצא מהם מתבטל קמא קמא במים שנשרו בו ושרי; אך צריך להזהיר המון העם לבלתי יסחטו הצימוקים בידיים בשבת כאשר יראו המים מועטין, דיש בזה חיוב חטאת; ועיין "חיי-אדם", כלל י"ד, אות י"ד. וכל זה אינו אלא בנותן הענבים מבעוד יום לתוך היין, אבל בשבת עצמו אסור ליתן ענבים בתוך היין כדי שיתבקעו ויוציאו יינם, דאע"ג דאינו סחיטה בידיים, מכול מקום סחיטה כלאחר יד אסור מדרבנן. ואם עבר ונתן, מותר לשתות מן היין, מפני שהמשקין היוצאין מאלו הענבים בטלים בשאר היין שבכלי קמא קמא וכמו שכתוב באחרונים ז"ל. ודע, הא דאסור ליתן צימוקים במים בשבת כדי לעשות משקה - מלבד איסור ליתא דסחיטה, עוד איכא איסורא דכובש כבשין, דהוא ליתא דמבשל, וכמו שכתב הרב "שלחן-עצי-שטים" ז"ל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת יתרו, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מותר לסחוט בפיו המשקה מן הפירות, מפני דאין דרך סחיטה בכך; ואע"ג דיש אוסרין - העיקר כסברת המתירין; ורק בזיתים וענבים נכון להחמיר במציצה. ומכל מקום אסור למצוץ דם שבין השינים ולפלוט, ואע"ג דהוי מפרק כלאחר יד, אפילו הכי אסור מדברי סופרים, ועיין אחרונים ז"ל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת יתרו, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

השלג והברד, אסור לרסקן בידיים, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן; ושני טעמים יש בדבר: חדא, גזרינן שמא יסחט פירות העומדין למשקין; ועוד, משום סרך מלאכה נגעו בה, דדמי למלאכה שבורא המים האלו, וכנזכר ב"בית-יוסף", סימן שי"ח וש"ך, יעוין שם. והנוטל ידיו בחורף במים שיש בהם שלג וברד, יזהר שלא ידחקם בין שתי ידיו, שלא יהיה מרסק בידיים; מיהו, מותר ליתן חתיכות שלג לתוך כוס של יין או מים בימות החמה כדי לצננו, והמה נמוחים מאליהם ואינו חושש, דכיון דאינו עושה בידיים שרי - ויש מתירין לרסקו בידיים תוך כוס של מים או שאר משקין, כיון שהוא מתערב במים אין לחוש. ואע"ג דרבים וגדולים המה המתירים בזה, מכל מקום כיון דמר"ן ז"ל דעתו כדעת האוסרים לרסק אפילו בתוך כוס המים, הכי נקטינן.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת יתרו, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כלי שיש בו מים, ונעשה על פני-המים קרח, מותר לשבר הקרח כדי ליטול המים מתחתיו; אבל אם הנהר או הבאר נעשה קרח על פניו, יש אוסרין לשבר הקרח מפני שהוא מחובר לקרקע, וכמו שכתב המגן אברהם ז"ל, וכן פסקו הגאון רבנו זלמן ו"שלחן-עצי-שטים" וחסד לאלפים ושאר אחרונים. ואע"ג דהרב "אליה רבא" דקדק מן הרב ה"לבוש" דמותר - כבר כתב על דבריו הגאון "אשל-אברהם" דאינו מוכרח. ומה שהוכיח הרב "תוספת-שבת" להתיר - עיין מה שכתב עליו הרב "מחצית-השקל". והגם דהרב "מאמר-מרדכי" הסכים להתיר דלא כהמגן אברהם - כיון דכמה מן האחרונים נמשכו אחר המגן אברהם לאסור - כן עיקר; מיהו, הטובלים בשבת לצורך מצווה, יש להם לסמוך על המתירין, וכמו שכתב הרב תוספת שבת דכבר נהגו להתיר בטובלין לצורך מצווה, יעוין שם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת יתרו, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

דורס אדם שלג בשבת ואינו חושש אע"ג דנמחה ונמס, דדבר שאינו מתכוון הוא ולא הוי הכא פסיק רישא, דאפשר שלא נמחה. ובמקומות שבימי החורף כל הארץ מלאה שלג - אע"ג דודאי נמס, דהא המנעלים לחים הם - התירו בזה משום דאי אפשר להיזהר. וכן הוא הדין דמותר להטיל מי-רגלים בשלג במקום שכל המקומות מלאים שלג, דאי אפשר להיזהר בזה, אבל בארצות דאין כל הארץ מלאה שלג צריך להיזהר שלא ישתין בשלג.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת יתרו, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לא ישפשף ידיו במלח מפני שנימוח על היד ונעשה מים. ויש בזה אותם שני טעמים שכתב מר"ן בבית יוסף על השלג דאסור לרסקו בידיים; אבל בעל התרומות ז"ל סבר הטעם - הן במלח, הן בשלג - הוא משום נולד, ורוב הפוסקים חלקו עליו בזה; ומר"ן ז"ל שהביא דין המלח הנזכר מבעל התרומות, פסיק כוותיה ולאו מטעמיה, דאינו מודה לטעם של נולד, אלא הוא מטעמים הנזכרים בשלג. ועיין מה שכתב "עולת-שבת", סימן ש"ך, סעיף קטן כ"ח, ושלא בדקדוק כתב כן, דודאי מר"ן ז"ל אית ליה תרי טעמי, ורק טעם של נולד לית ליה. ועיין "כתונת-יוסף", סימן י"ב. וכשם שאסור לשפשף ידיו במלח, כך אסור לשפשף כלי במלח, לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה, אבל אם נתן מלח במים עד שנימוח מאליו בתוך המים, מותר להדיח הכלים באותם המים.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת יתרו, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

"יגורטי" שקורין בערבי "לבן", שהוא קפוי ויבש, ומניחין עליו מים ומוחין אותו ע"י כף - הארכתי בדבר זה בתשובתי, בס"ד, בסה"ק "רב-פעלים", וכתבתי דבזה ליכא אותם תרי טעמי שכתב מר"ן ז"ל בבית יוסף גבי שלג וברד דאסור לרסקו בידיים; ושוב הבאתי דברי מר"ן ז"ל בסימן שכ"ח, סעיף כ"ב, גבי מכה, דאין סכין בחלב מפני שהוא נימוח; וכתב בבית יוסף דהוא דומיא דרסוק שלג וברד שנתבאר בסימן ש"ך. וכתבתי דבאמת הנך טעמי דשלג וברד ליכא בחלב, אך מוכרח לומר דמר"ן אוסר בחלב משום הטעם שכתב רש"י ז"ל בשלג וברד, דדמי למלאכה שבורא המים; ואע"ג דבאמת יש לחלק, דכאן אין גופו נעשה מים, ואין כאן בורא מים, עם כל זה סבירא להו למרן דיש לאסור מפני שנראה לעיני העולם כך, דדמי לשלג וברד לפי ראות עיניים; ולכן לעניין הלכה העליתי: מאחר דמר"ן ז"ל בסימן שכ"ח הנזכר אסר בחלב, דמדמי ליה לשלג וברד, וכן רמ"א ז"ל בהגהת השולחן, סימן שכ"ו, גם כן כתב לאסור; ועיין "כתונת-יוסף", סימן י"ב ו"כף-החיים", אות ק'. לכן נראה דאסור לרסק ה"יגורטי" שקורין בערבי "לבן" שהוא קפוי ויבש ולמחותו במים, כדין שלג וברד. מיהו, כתבתי דפה עירנו בגדאד המנהג פשוט וידוע ומפורסם להמחות ה"יגורטי" הקרוש במים, ולעשותו בידיים ע"י כף המיוחד לזה; וכיון שיש כאן מנהג ידוע בזה, מוכרח לומר שנהגו כסברת הרמב"ם ז"ל ודעימה, שהם גדולים וכן רבים, דסבירא להו: מותר לרסק השלג והברד לתוך המים, ולא אסרו אלא רק לרסקו בידיים שלא בתוך המשקה; ולכן, כיון דמניחין מים בתוך זה ה"יגורטי" וממחין אותו בו - נהגו היתר בכך ואין למחות בידם, ורק המחמיר תבוא עליו ברכה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת יתרו, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

סוכר שקורין בערבי "קנד", שהוא מתוקן ע"י אומנים באירופה, ועשוי חתיכות גדולות וקשות, מותר לרסקו בתוך המים למחותו בהם. ועיין "חיי-אדם", כלל י"ד, אות י"א, שכתב: סוכר, מותר לרסקו בידיים, כיון דלעולם אוכל הוא, עיין שם. ובסה"ק "רב-פעלים" הבאתי דבריו אלו ופלפלתי בהם, וכתבתי דיש חילוק גדול בין סוכר ובין שלג וברד; ולפי זה, אפילו למר"ן ז"ל דאסר בשלג לרסקו תוך המים, יודה כאן דשרי. וכתבתי: לפי מנהג עירנו למחות ה"יגורטי" הנזכר לעיל תוך המים, אז גם המחאת הסוכר בתוך המים שרי בלי פקפוק; וכתבתי דאפילו המחמיר ב"יגורטי", אין צריך להחמיר בסוכר.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת יתרו, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בורית, שקורין בערבי "צאבון" (סבון), שעשוי חתיכות יבשות, ורוחצין בו ע"י מעט מים ששופכים עליו ועל ידיו ביחד, יש לאסור גם פה עירנו יע"א; ודלא כהרב "פחד-יצחק" וגנת ורדים שהתיר בזה, שהעיקר כסברת הרב "יד- אהרן" לאסור הבורית מדינא. והגם כי הבורית רוחצים בו עם מים, מכל מקום בעת שממחהו בידיו אין מים בעין עם הבורית, כי אם לחלוח ורטיבות של המים שנשפכו עליהם. וכן המנהג פשוט פה עירנו שלא לרחוץ בחתיכות בורית, אלא ממחין הבורית במים מערב שבת עד שנעשה כולו מים, ואז רוחצין בשבת באותו המים שנמחה בהם הבורית מערב שבת.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת יתרו, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

פרי שקורין בערבי "משמש" שנתייבשו הרבה, דרכם לשרותם במים, ומשפשפים אותם בידיים זה בזה עד שנמחים לגמרי ויהיו מים, ולא ישארו אלא הגרעינים בלבד - העליתי בסה"ק "מקבצאל" בס"ד, דליכא בזה משום ממחק, דהא כתב רמ"א בסימן שכ"א, סעיף י"ט: מותר לחלוק האוכל בשבת, ולא הוי בזה ממחק, הואיל ואפשר לאכלו בלא זה וכו', עיין שם. וזה ה"משמש" היבש אחר שנשרו - אפשר לאכלו בלא זה; וגם מצד שממחה אותו בידיים, בזה השפשוף וחיכוך שמחככו אין חשש, וכמו שכתבתי לעיל (הלכה יד) גבי סוכר; אמנם מצד השריה - אם הם יבשים הרבה שאי אפשר לאכלם בלא שריה, יש לפקפק בזה ממה שכתב רמ"א ז"ל בהגהת השולחן, סימן שי"ח, סעיף ד': כל דבר קשה שאינו ראוי לאכלו כלל בלא שריה, אסור לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה, עיין שם. וכתב ב"חיי-אדם", כלל כ', סעיף ו', דאפילו אם שורה אותו בצונן, חייב; ועיין ב"נשמת-אדם", אות ה', ועיין להרב חסד לאלפים בסימן של"ו, אות ט' שכתב: פירות היבשים, יש אוסרים לשרותם בשבת, וטוב לשרותם מערב-שבת, ע"ש; על-כן צריך להזהירם פה עירנו שלא ישרו מזה המין שקורין "משמש" אם הם יבשים הרבה, שאין ראויים לאכול קודם שריה כלל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת יתרו, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יש מין משקה ששותין אותו הבריאים, ואינו בכלל משקין ששותין לרפואה, דאית בהו גזירת שחיקת סמנים; וזה קורין בלשון ערבי "גילאב" (מי חומצת לימון עם אבקת סודה לשתיה) ובלשון אשכנז "סמתאוותאר" (סודה); ודרכו שיביאו מלח חמוצין, דהיינו שנעשה מן מים של "לימונים" חמוצין, והיא יבש ושחוק כעפר, ומניחים עמו סוכר, ומניחים בו מים בשבת, ונותנים לתוכו סם הנקרא בלשון אשכנז "סודא", וכאשר מתערבים זה עם זה יחד, עושה פעפוע הרבה, ושותין אותו תיכף בעת הפעפוע. והעליתי בתשובה, בס"ד, בסה"ק "רב-פעלים", דמותר לעשות זה בשבת לשתותו, ואין לחוש משום מבשל מפני שמעלה רתיחה בזה הפעפוע, וגם אין לחוש משום דהוי לה מוליד דבר חדש בזה הפעפוע ודמי למלאכה; והבאתי שם דברי הגאון "אמרי בינה" ז"ל, במפתחות הספר שנדפס שם השמטה אחת בדיני שבת, שדיבר בעניין זה בקיצור, וחש אם הוי זה כמו מכה בפטיש, דנעשה ברגע אחד ע"י מעשיו; ועוד נסתפק אם יש מקום לאסור כמו כובש כבשים וכו', והניח בצריך עיון יעוין שם. ואנא עבדא בררתי הדין בכל הני ספקות, והעליתי בס"ד על פי ראיות דמותר לעשות כן בשבת.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת יתרו, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן