פרשת חוקת-בלק

נוהגים להסיר הסכין מן השלחן בשעת ברכת המזון, והמדקדקים מסירים כל כלי ברזל כגון המזלג והמספריים של נירות, וכתבו אחרונים ז"ל דאין להקפיד על כל הנזכר לעיל בשבת ויום טוב ובשער רוח הקודש דף י"ב איתא בשם רבינו האר"י ז"ל מי שהוא משורש קין צריך להזהר להסיר הסכין לגמרי בעת ברכת המזון ולא יספיק לכסותו בלבד יעויין שם, ולכך כל אדם צריך להזהר בה דאין אתנו יודע השרשים, וכן אנחנו נוהגים להסירו גם בשבת ויום טוב:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בברכת המזון ישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו, ואפ על גב דמר"ן ז"ל סבירא לה אם לא השמיע לאזניו יצא בדיעבד, צריך להחמיר דאם יש לו עוד פת יחזור ויאכל ויברך כראוי כדי שלא יכנס בספק ביטול מצוות עשה מן התורה, משום דיש אומרים אם לא השמיע לאזניו לא יצא ועיין חסד לאברהם סימן קפ"ה אות א':

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יש אומרים אם אכל ולא שתה מים אם הוא תאב לשתות אינו חייב לברך ברכת המזון מן התורה אלא רק מדרבנן, לפיכך אם אכל ולא שתה מים והוא תאב לשתות ישתדל בכל כוחו להמציא מים ולהמתין עד שיביאו לו מים וישתה כדי שיברך ברכת המזון מן התורה ואם לא נמצא לו מים לשתות חייב בברכת המזון מדרבנן:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם אכל פת ולא שתה מים משום דאינו תאב לשתות, או ששתה מים דבכל זה הוא חייב בברכת המזון מן התורה, ונסתפק אח"כ אם בירך ברכת המזון או לאו, צריך לברך שלשה ברכות מפני שהם מן התורה וספיקא לחומרא, אבל הטוב והמטיב שהיא מדרבנן לא מברך מספק. ואע"ג דאיכא דסבירא להו שיברך גם זו, הא קימא לן ספק ברכות להקל, והוא הדין אם טעה באמצע ברכת המזון ואינו יודע היכן טעה או שנתנמנם ואינו יודע באיזו ברכה עומד דחוזר לראש משום ספק תורה, ורק בברכה רביעית אם הוא מסתפק בה לא יברך, מיהו אם לא אכל די שביעה דאינו חייב מן התורה בברכת המזון, או אכל כדי שביעה אך היה צמא ולא שתה דגם כן אינו חייב בברכת המזון מן התורה, הרי זה לא יחזור לברך מן הספק אפילו שלשה ברכות כיון דאינו חייב לברך אלא מדרבנן, ואם אפשר לו לאכול מחדש ולברך שפיר דמי.

וכן האוכל פת הבאה בכיסנין ונסתפק אם בירך מעין שלש או לאו, וכן אם ספק לו אם אכל כזית פת או פחות וכן אשה שאכלה פת ושבעה ונסתפקה אם ברכה ברכת המזון או לאו, אם אפשר לאכול מחדש ולברך או לצאת בברכה של אחרים מה טוב, ואם לאו לא יברכו מספק:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אע"פ שאמרו דשלש ברכות צריך על הספק גם כן, הנה אם נזדמן שאכל כדי שביעה ובירך ברכת המזון, ואחר שעה קטנה חזר ואכל כזית בלבד ושבע ממנו מפני כי היתה אכילתו השניה סמוכה לאכילה הראשונה, כגון סעודה שלישית של שבת ואכל אחריה סמוך לה סעודה רביעית, נסתפקו בדבר זה הפוסקים אם אכילה שניה נחשבת שביעה מן התורה כיון דבאמת שבע עתה בכזית זה, או דלמא אין זו שביעה מפני שהשביעה באה מכח אכילה הראשונה הסמוכה לה שכבר בירך עליה ברכת המזון ולכך אינו מחוייב בשניה בברכת המזון מן התורה, וכן הוא הדין אם אכל כזית שאין בו כדי שביעה מעצמו ורק מחמת שאכל מאכלים אחרים עמו נעשה שבע אם חייב בזה מן התורה, ולא איפשטו הני ספיקי היטב לפיכך אם אירע לו בהני עובדי ספק בברכת המזון שאינו יודע אם בירך אם לאו לא יחזור לברך אפילו שלשה ברכות, אלא ישמע ברכת המזון מאחרים שמברכים על אכילתם כראוי ויתכוין לצאת ידי חובה ויתכוננו גם הם להוציאו ידי חובה, ועיין "ארעא דישראל" מערכת הבי"ת אות י"א ופרי מגדים סימן קפ"ד סעיף קטן ח' ו"חסד לאלפים" קפ"ד מחודש ג' ועוד אחרונים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

נשים חייבות בברכת המזון, והן בעון עתה רבות בנות אוכלות בלא ברכה מחמת חסרון ידיעה ועתידות הן ואביהן ובעליהן ליתן את הדין, וראוי לכל אדם ללמד את בתו בנעוריה בית אביה נוסח ברכת הנהנין וברכת המזון לפחות נוסח הקצר הכתוב בספרים, ואם לא למדה בבית אביה חייב בעלה ללמדה וכנזכר כל זה בחסד לאלפים, ואנא עבדא פה עירנו יע"א הדפסתי נוסח הקצר של ברכת המזון שבו מזכירין מעין המאורע בשבת ויום טוב וראש חודש, לחלקו לנשים בחינם, ורבות בנות באות ולוקחות נוסח זה הנדפס מביתנו, וגם עם נוסח הנזכר הדפסתי נוסח קצר ביותר לאותם המתעצלים ביותר ואין יודעים ללמוד אשורית דלפחות יאמרו זה במקום ברכת המזון והוא בריך רחמנא מרן מלכא דעלמא מריה דהאי פיתא בריך רחמנא דזן לכולא, ונוסח קצר זה יכולים ללמדו בעל פה אחר הרגלם בו:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יש בני אדם שדרכם לאכול לאט לאט ואין אוכלים שיעור כזית שלם שהוא תשעה דרה"ם בתוך אכילת פרס, שהוא שיעור אכילת שלש ביצים שהם נ"ד דרה"ם, ולכן צריך להזהירם מאד בדבר זה שלא לשהות באכילת כזית שיעור אכילת פרס, ואחר שיאכלו כזית כראוי אז יסיימו אכילתם כרצונם לאכול לאט לאט, יען כי רבים מן הפוסקים ז"ל דסבירא להו: אם שהה באכילת כזית שהוא שיעור החיוב יותר מכדי אכילת פרס אין מברך ברכת המזון ולא שום ברכה אחרונה, וסברה זו עיקר אע"פ דיש חולקין, ובפרט דקימא לן ספק ברכות להקל ועיין זכור לאברהם חלק ג' בריש קונטריס אחרון, ונכתוב עוד בענין זה לקמן בע"ה בפרשה אחרת:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם אכל והקיא והוא מסופק אם נשאר במעיו כזית ממה שאכל, הרי זה נכנס בבית הספק ולא יברך ברכת המזון אלא עד שיאכל עוד אם אפשר לו לאכול, ואם לא אפשר לו ישמע ברכה מאחרים ויתכוין לצאת ידי חובה, ואם גם זה לא אפשר יברך ברכת המזון בלי שם ומלכות רק יהרהר שם ומלכות ולא יוציא מפיו, ודין זה לאו דוקא בברכת המזון אלא ישנו גם באוכל או שותה יין והקיא דדינא הכי כאשר כתבנו ועיין אחרונים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בברכה ראשונה יתחיל כך "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם האל הזן אותנו ואת העולם כולו בטובו וכו'". וכן הוא בסידור רבינו הרש"ש ז"ל דגרס "האל וכו'" וכשאומר פותח את ידיך יכוין ראשי תיבות פותח את ידיך בגימטריא יאהדונה"י ויכוין סופי תבות חת"ך ובא"ת ב"ש סא"ל בגימטריא יאהדונה"י, ובתיבת "ומשביע" יכוין שהוא בגימטריא חת"ך, וכשאומר לכל חי רצון יכוין שימשך שפע ומזון וברכה רבה לכל העולמות וכשחותם ברכה ראשונה בשבת יוסיף לכוין בהזכרת השם של הברכה בהוי"ה דמילוי יודי"ן שהוא יו"ד ה"י וי"ו ה"י, ועוד יכוין במילוי היו"ד כזה יו"ד וא"ו דל"ת וכנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בברכה שניה יתחיל נודה לך וכו', ובסידורים ושמחת הרגל כתוב ועל חיים ומזון שאתה זן ומפרנס אותנו, אך בחסד לאלפים כתב כך ועל חיים שחוננתנו ועל המזון שאתה זן וכו' ונראה גרסה זו יותר נכונה, ויאמר על הכל בלא וא"ו, ובחתימה דברכה שניה יוסיף בשבת לכוין בהזכרת השם בהוי"ה דמלוי ס"ג כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"י, ועוד יכוין במלוי ה"י יו"ד וכנזכר בסידור הרש"ש ז"ל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ברכה שלישית יתחיל רחם ה' אלהינו וכו', וגם יזהר לומר רענו זוננו, ולא כמו שכתוב רועינו זוננו, גם יאמר ונא אל תצריכנו ה' אלהינו לידי מתנות בשר ודם וכו', יהי רצון שלא נבוש וכו', וברצה והחליצנו יאמר נשבות בו וננוח בו ונתענג בו, ויאמר וגם שאכלנו ושתינו ולא יאמר ואף, ואפילו בשבת צריך לומר קודם החתימה של הברכה ותבנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו ברוך אתה ה' בונה ירושלים, ואע"ג שיש גורסין בונה ברחמיו, שב ואל תעשה עדיף ולא יאמר ברחמיו וכנז' באחרונים, ובחתימת ברכה זו בשבת יוסיף לכוין בשם של החתימה במלוי אלפין שהוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א ועוד יכון במלוי וי"ו יו"ד וי"ו וכנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, ואחר חתימה זו דבונה ירושלים יענה אמן אחר ברכת עצמו מפני שהוא סיום ברכות דאורייתא, כי ברכה רביעית היא דרבנן:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ברכה רביעית יכוין בה שהוא מוכן לקיים מצוה דרבנן לברך ברכה דרבנן וע"י כונת הכנה זו אז יהיה כח בכונתו בברכה זו להעלות מיין נוקבין ולהמשיך ארבע אורות מוחין לבחינת יעקב ורחל, וכנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, וכשמתחיל בברכה זו בשבת יוסיף לכוין בשם של הברכה בהוי"ה דמילוי ההי"ן שהוא יו"ד ה"ה וא"ו ה"ה ועוד יכוין במילוי ה"י יו"ד וכנזכר שם, ונוסח האמיתי לומר הוא הטיב לנו הוא מטיב לנו הוא ייטיב לנו, הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו, וזה הנוסח הוא על דרך היה הוה ויהיה ולא יאמר הנוסח שהוא מסודר על דרך מלך מלך ימלוך וכן הוא בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, ושם תמצא כונות בכל תיבה ותיבה של ברכה זו מה שאין כן בשאר ברכות ומזה תבין מעלת ברכה זו, ואם מחמת המהירות מחסר אחת מהן או מבליע הרי זה מאבד טובה הרבה, והנזהר תבוא עליו ברכת טוב:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כשאומר המברך הרחמן אז כל היושב חייב לענות אמן אחר כל בקשה ובקשה דהרחמן כמו שכתב "חסד לאלפים" רט"ו אות ד', ואע"ג דאין אסור להפסיק בתחינות אלו דהרחמן מכל מקום אסור להפסיק בשיחת חול, והמברך על הכוס חל עליו החיוב טפי שלא יפסיק בין ברכת המזון לברכת בורא פרי הגפן דכוס, ועיין משבצות זהב סימן קפ"ט ומים החיים סימן ה' יעוין שם ועוד אחרונים, וכשאומר הרחמן יברך כל אחד ואחד ממנו, אם יש עכו"ם יושבים שם יאמר כל אחד ואחד ממנו בני ברית, וכשאומר הרחמן הוא יטע תורתו וכו' יוסיף לומר ויהיו כל מעשינו לשם שמים והאורח יזהר לברך את בעל הבית כי זו היא תקנת חז"ל וכל המברך מתברך, ואם הבעל הבית אינו עושה הסעודה לאורחים בביתו יאמר האורח הוא יברך את בעל הסעודה הזאת, ואם בעלי הבית הם רבים שהם אחי ושותפי בסעודה זו יאמר יברך את בעלי הסעודה הזאת ויאמר בבנים שיחיו ובנכסים שירבו ועיין כף החיים, ובסעודת חתן יברך החתן והכלה, ובסעודת מילה יברך הילד הנימול כשם וכו' גם כשאומר הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד ולא בבזוי וכו' לא יאמר בהיתר ולא באיסור, דהא ודאי הקב"ה יפרנסנו בהיתר ולא באיסור ואיך יאמר כן בדרך בקשה לבקש מהשם יתברך על דבר זה, וכן נמי יזהר בבקשה של הפרנסה שאומרים בראש השנה וביום הכיפורים:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בארבע סעודות שבת וכן ביום טוב וחול המועד וראש חודש אומרים מגדול בו"ו, וכתב בחסד לאלפים בשם הרב רבי דוד פאדרו ז"ל שגם בסעודת מילה ראוי לומר מגדול בוא"ו על פי הסוד יעוין שם, ובספר כתר מלכות כתיבת יד איתא שגם בסעודת פורים יאמר מגדול בוא"ו בשביל אותה הארה המתגלית ביום ההוא שהיא תמידית כל היום כולו, ובסיום הכל יאמר פסוק עושה שלום במרומיו וכו', ויכוין בראשי תבות עושה במרומיו להוי"ה של ע"ב דיודי"ן, וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצוות פרשת עקב:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בשבת אומר בברכה שלישית רצה והחליצנו, ופירוש החליצנו הוא רוצה לאמר "זרזנו", וביום טוב וחול המועד וראש חודש אומר כאן יעלה ויבא ואינו מזכיר שבת ביעלה ויבא, ואם טעה ולא הזכיר של שבת בסעודת הלילה או סעודה הראשונה של היום, אם נזכר כשאמר ברוך אתה ה' קודם שאמר בונה ירושלים יסיים למדני חוקיך ויזכיר רצה והחליצנו, ואם נזכר אחר שאמר בונה ירושלים קודם שהתחיל ברכה רביעית של הטוב והמטיב אומר שם נוסח זה ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת, ואם אינו יודע נוסח ברכה זו יחזור לראש ברכת המזון די שיזכיר מעין המאורע מאחר שאינו יודע לתקן החסרון, אלא דאם ידע לומר ההתחלה והסיום סגי אף שאינו יודע הנוסח כולו כראוי, ואם חל יום טוב בשבת והוצרך לומר נוסח זה אז יאמר אותו כך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וימים טובים לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים, והא דסגי בהך ברכה, דוקא כשזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, אבל אם לא נזכר עד שהתחיל ברכת הטוב והמטיב אפילו לא אמר עדיין אלא רק תיבת ברוך חוזר לראש ברכת המזון:

ואם טעה בסעודה שלישית של שבת יש פלוגתא דיש אומרים חוזר כדין סעודה ראשונה ושניה ויש אומרים דאינו חוזר, ואע"ג דשורת הדין מחייבת דספק ברכות להקל ואינו חוזר, מכל מקום כיון דעפ"י הסוד קימא לן אין הפרש בחיובא בין סעודה שלישית לבין שתי סעודות דשוים הם בחיוב, לכך צריך להורות גם בסעודה שלישית חוזר, מיהו בסעודה אחרת שסועד ביום אחר סעודה דשחרית שבירך בה המוציא וברכת המזון כולי עלמא מודו דאם טעה בה אינו חוזר, ועיין ברכי יוסף ומחזיק ברכה ועקרי הד"ט סימן י"ג אות י"ד:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות כ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם טעה ביום טוב אע"ג דכתבו הפוסקים דחוזר כדין טעה בשבת וכן כתב מר"ן ז"ל, מכל מקום כיון דיש אומרים דאין לחזור ביום טוב קימא לן ספק ברכות להקל ואינו חוזר ביום טוב, חוץ מליל א' דפסח וליל א' דסוכות, ועיין חסד לאלפים סימן קפ"ט ומה שכתב שם בשם משה ידבר סימן א' יעוין שם:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות כא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בברכת המזון דאזלינן בתר התחלת הסעודה ואע"ג דיש אומרים בתר השתא אזלינן לא קימא לן הכי, וכן המנהג פשוט להזכיר של שבת, ומיהו ידלג תיבת הזה, ואם טעה ולא הזכיר אינו חוזר, והוא הדין ליום טוב דאזלינן נמי בתר התחלת הסעודה, אבל בראש חודש וחנוכה אע"ג דגם בזה איכא פלוגתא מורינן בהם דלא יזכיר, ואם התפלל ערבית באמצע הסעודה אפילו בשבת אינו מזכיר:

והא דאמרינן בשל שבת דאם נמשכה סעודה מזכיר, מכל מקום אם נתעכל המזון שאכל בשבת אינו מזכיר, ואם נזדמן ראש חודש במוצאי שבת אינו מזכיר אלא של שבת דהוי תרתי דסתרן, ובברכה אחרונה שמברך על כוס של ברכת המזון אינו מזכיר של שבת, וכן אם בבית החתן נמשכה הסעודה עד ליל שמיני אינו מברך שבעה ברכות על הכוס של ברכת המזון וכנזכר בחסד לאלפים סימן קפ"ט אות ז':

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת חוקת, אות כב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם נטל פרי בידו ובריך עליו וראה אחר יפה ממנו לא יחליפנו, אע"פ שבדעתו היה בעת שבירך גם על זה הפרי האחר:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בלק, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

היה אוכל פירות דרך עראי והביאו לו עוד, אם היה דעתו מתחלה על מה שיביאו לו אינו חוזר ומברך על מה שהביאו לו אע"פ שכבר אכל כל מה שהיה לפניו, ואם לא היה דעתו מתחלה אלא רק לאכול את אלו הפירות שלפניו דוקא ונמלך לאכול עוד ואמר שיביאו לו צריך לברך על מה שיביאו לו, אפילו יש עדיין לפניו מן הפרי, ואם הוא בסתם הנה כל זמן שמונח לפניו מן הפרי שכבר בירך עליו יש פלוגתא בדבר זה דיש אומרים צריך לברך ויש אומרים אין צריך לברך ומאחר דקימא לן ספק ברכות להקל לא יברך מיהו אע"ג דכתבו הפוסקים דאמרינן ספק ברכות להקל אפילו בקום אכול ועיין חסד לאלפים סימן ר"ו במחודש אות ה' יעוין שם, מכל מקום בקום אכול כל היכא דאפשר לנו לתקן מתקנינן והוא שיברך על מעט סוכר שהכל ויפטור גם אותו הפרי, או יבא אדם אחר ויברך ויאכל ויכוין עליו, ואם אי אפשר בכל אופנים אלו יברך בלי שם ומלכות, ורק יהרהר שם ומלכות בלבו: וכל זה אם הוא בסתם, ויש עדין לפניו מאותו הפרי שברך עליו כבר, ובהאי גונא הוא דאיכא פלוגתא הנזכרת לעיל: אבל אם הוא בסתם, ואכל כל מה שהיה לפניו, ואח"כ הביאו לו - הרי זה מברך לכולי עלמא על מה שהביאו לו, מפני שהוא היה אוכל בדרך עראי. ואין חילוק בין אם הביאו לו ממין הראשון או ממין האחר שברכתו שווה עם הראשון. ואם קבע עצמו על השולחן לאכילת פירות, אז אפילו אם אכל כל מה שהיה לפניו, ואח"כ הביאו לו עוד - אין צריך לברך, דכל שקבע עצמו לאכילת פירות אינו מסיח דעתו כל זמן שמסב על השולחן. וגם בזה אין חילוק בין הביאו לו ממין הראשון או ממין שברכתו שווה.

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בלק, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אפילו אם קבע לאכילת פירות, אם סיים אכילתו וסילקו הפרות מלפניו, וגמר בדעתו לברך ברכה אחרונה, אך לא ברך ברכה אחרונה עד שעבר זמן מה מפני שנתעסק בדבר אחר, ואח"כ מצא מאותו המין פרי שנפל על המיטה או בקרן זווית או על הארץ - הרי זה נמלך בוודאי, וצריך לברך על אותו הפרי שמצא אם ירצה לאוכלו. מיהו יותר טוב למנוע עצמו מזה שלא לאכול כדי שלא יברך.

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בלק, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם אחר שברך על מה שלפניו ואכל ממנו הביאו לו פרי מן אחר שברכתו שווה, אך הוא חשוב וחביב עליו יותר ממין הראשון שהיה לפניו - צריך לברך על החדש, אם לא היה בדעתו לפוטרו בברכה של הראשון בפירוש, שאינו בדין שיפטור פרי שאינו חשוב לפרי החשוב לחביב דרך גררה אלא אם כן נתכוון בדעתו לפוטרו,ועיין "חיי-אדם", כלל ס, אות ב. וכל זה לא מירי אלא באדם האוכל משלו, אבל אוכל על שלחן אחרים כיון שבירך על מין אחד פוטר כל מה שיביאו לו עוד אפילו לא היה לפניו עוד מן הראשונות, דהכל תלוי בדעת בעל הבית, אם לא שנמלך ממש, וכל שהוא אוכל על שלחן בעל הבית אפילו לא היה בדעת בעל הבית ליתן לאורחים יותר ממה שיש לפניהם רק לבקשת האורחים נתן להם עוד, אפילו הכי אין צריכים לחזור ולברך משום דאתכא דבעל הבית סומכין שיודעין שיתנו להם כל צרכם ואין עושין הסח הדעת ועיין חיי אדם כלל ס' אות ה':

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בלק, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אורח הנכנס לבית חבירו והביאו לו כוס משקה סוכר שברכתו שהכל, ואח"כ הביאו לו משקה קהוו"א (קפה) דברכתו שהכל לא יברך על קהוו"א דנפטר בברכה ראשונה מפני כי יש בני אדם שמכבדין לאורח במשקה של קהוו"א בלבד ויש שמכבדין בזה ובזה, מיהו טוב שהאורח יכוין במשקה הראשון שיביאו לו לפטור גם משקה האחר שיושיטו לו אח"כ, והאדם יעשה מזה הקש לכמה דבר דרגילי בהו אינשי במקום ההוא:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בלק, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לקח דבר שברכתו "בורא פרי האדמה" וחשב שהוא פרי העץ, ובירך אדעתא דעץ שאמר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם" על דעת לומר העץ ונזכר וסיים "בורא פרי האדמה" יצא, וכן הוא הדין אם לקח דבר שברכתו שהכל וחשב שהוא עץ ופתח ובירך על דעת לומר העץ ונזכר ואמר "שהכל" יצא, וכן הוא הדין אם לקח כוס משקה שברכתו "שהכל" וסבור שהוא יין גם כן דינא הכי דיצא, אך לדעת הרמב"ם ז"ל לא יצא כיון דבעיקר הברכה היה בדעתו לומר שלא כהוגן, כיצד יעשה משום ספק ברכות יטעום מה שבידו שבירך עליו כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה לכולי עלמא, ומשום חששת סבר הרמב"ם ז"ל יתן לאחרים שיברכו ויאכלו ממנו ויכוונו לפטרו ואז יאכל כרצונו: ומיהו אם זה הפרי שהיה בידו ברכתו "בורא פרי העץ" וחשב שהוא פרי אדמה, ואמר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם" על דעת לומר "בורא פרי האדמה" ונזכר וסיים "בורא פרי העץ" יצא לכולי עלמא ואין צריך לתקן בזה, יען שאם בירך על דבר שברכתו "עץ" "בורא פרי האדמה" יצא, וכן הוא הדין אם זה ברכת עץ או "בורא פרי הגפן" וחשב שברכתו "שהכל" ופתח לומר שהכל וסיים ברכתו העקרית יצא לכולי עלמא, משום דעל הכל אם בירך "שהכל" יצא:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בלק, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם בירך על פרי אדמה "בורא פרי העץ" ותוך כדי דיבור נזכר שטעה ואמר "בורא פרי האדמה", וכך היתה ברכתו "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה" יצא, ואע"ג דיש חולקין קימא לן ספק ברכות להקל, וכן הוא הדין בטעה בדבר שברכתו "שהכל" ובירך "עץ" או משקה שברכתו "שהכל" ובירך "בורא פרי הגפן":

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בלק, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

טעה וברך על הלחם "בורא מיני מזונות" - יצא, ואפילו שאר מיני מאכל ומשקה, אם טעה וברך עליהם "בורא מיני מזונות" - יצא, דבלשון תורה הכל נקרא "מזון", חוץ ממים ומלח, ולכן אם טעה ובירך על המים "בורא מיני מזונות" - לא יצא, וצריך לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ויחזור ויברך על המים "שהכל נהיה בדברו", וכנזכר ב"חיי אדם", כלל נח, אות ג. וכל דיני טעויות הנזכרים לעיל שכתבנו דיוצא ידי חובתו, היינו רק בדיעבד, אבל לכתחילה קודם שיברך צריך שידע ויכוון הברכה שצריך לברך, כדי שבהזכרת השם - שהוא עיקר הברכה - יהיה יודע מה שמסיים באמיתות, ותבוא עליו ברכה.

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בלק, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ישראל שמביא גוי לביתו לאפות לו בתנור שלו יזהרו בני הבית לתן בידם בתחילת הסק של התנור אגודה אחת של עצים, ואז הגוי גומר ההסק ואופה: ויש לסמוך על הטלת העצים שהטילו בידם באפיה ראשונה, דהיינו שממלא את התנור פת ורודה אותו, וכן באפיה שנייה, שחוזר וממלא התנור פת ורודה: כי כוח הסקה שלהם עודנה בתנור באפיה השנייה אבל אחר זה, צריך שיחזרו ויניחו עצים בידם כדי למלאת התנור פת באפיה השלישית, וכן על זו הדרך.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

פת של ישראל שאפאה הגוי, ולא הניח הישראל קיסם ולא חיתה באש, הרי זה אסור כדין פת בעל-הבית גוי, ואסור לאוכלו לישראל. אלא יחתכנו לחתיכות וימכרנו לגוי, דאין ישראל קונים מגוי חתיכות פת: אבל אסור למוכרו בלא חיתוך, שמא ימכרנו הגוי לישראל אחר על ידי פלטר. ואם הם מסופקים בדבר, אם נעשה הכשר לתנור על-ידי ישראל או לאו, הרי זה מותר, דספקא דרבנן לקולא, וכנזכר בש"ך ו"פרי חדש".

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

המושלים שנותנים בכל יום פת למשרתים או לרופאים ישראלים, הרי זה כפת פלטר, כן כתב מהריק"ש ז"ל, והסכימו בזה כמה גדולי האחרונים, ואף-על-פי שהרב ה"כנסת הגדולה" אוסר העיקר כסברת המתירים: ועיין "שיורי-ברכה", אות ו. מיהו, הרב מהריק"ש ז"ל לא התיר אלא בכהאי גונא, שהם נותנים לו הפת בידו לעשות בו מה שירצה, לאוכלו או למוכרו, כי דבר זה עליהם בתורת חוק, לתת כל יום פת קצוב לאלו : אבל ישראל שבא אורח לבית הגוי, ואפו לו פת בעבורו, והביאו לפניו דווקא, כי הם כבר אכלו אף-על-פי שלא אפו אלא בעבורו, אין זה חשיב כפת פלטר, אלא פת של בעל הבית ואסור: ואין לומר, כיוון דנותנים אותו לו בחינם, חשיב כמכר, דהא עיקר גזרת חז"ל על אורח המתארח אצלם, וכל אורח אוכל בחינם. ואדרבא, כיוון דאפו בעבורו לכבודו, יש קרוב דעת וחשש חתנות טפי: לכן כל היכא שמביאים לפניו בתורת סעודה לסעוד, אף-על-פי שהם כבר אכלו, ולא אפו זה הפת אלא בשבילו, הרי זה נקרא פת בעל-הבית ואסור, ודע כי הרב "זכור לאברהם", חלק א, אות פה' למד מדין מהריק"ש ז"ל הנזכר היתר, בהיכא דאופה הגוי בשביל ישראל לתת לו הפת צידה לדרך, עיין שם: ואצלי אין היתר הזה ברור עדיין.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

דבר שבשלו גוי, אפילו בשלו בבית ישראל ובכלי של ישראל, אסרוהו חז"ל משום חתנות: ועוד יש בזה טעם אחר: שמא ירגיל ישראל לאכול מן תבשיליהם, ויאכילהו דבר טמא: אך לא אסור חז"ל בבשולי גויים, אלא בדבר שאינו נאכל כמו שהוא חי: וגם עוד תנאי שני שיהיה אותו דבר ראוי לעלות על שולחן מלכים ללפת בו הפת או לקנוח סעודה, או בתורת מאכל, ואף-על-פי שאינו נאכל בתורת לפתן: ובין אם נשתנה מבריתו על-ידי הבישול, בין אם לא נשתנה, אלא ניכר עדיין לאחר הבישול כמו בתחילה הרי זה אסור משום בישולי הגויים. והא דבעינן עולה על שולחן מלכים - לאו דווקא מלכים, אלא אפילו על שולחן שרים שבארץ ההיא, נמי אסור: ועיין "שיורי-ברכה", אות ב, ושאר אחרונים: וכן סבר רבנו האר"י ז"ל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

האורז - אף-על-פי שהפת שלו מותר כדכתבנו לעיל, מכל מקום אורז שבשלו גוי, אסור, משום דאורז מבושל הוא עולה על שולחן מלכים: ואפילו במקומן שאין דרכם ללפת בו את הפת, מכל מקום הוא עולה בתורת מאכל. והכמהין שקורין בערבי "כימי" (סוג פטרייה בצורת תפו"א), אסורין בבישול, משום דעולין הם על שולחן מלכים ושרים: אבל מה שקורין בערבי "אפטייר"(פטריית גשם מצויה), אין בהם בישולי גויים, דאין עולין על שולחן מלכים. והשומין, יש בהם איסור בישולי גויים: ועיין "פרי-חדש".

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ביצה אף-על-פי שראוי לגומעה חיה אם בשלה גוי, אסורה: ואם בשלה ישראל בתחילה אפילו כל- דהו וסלקה, ואחר-כך לקחה גוי וגמר בישול, מותר.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אפונים שקורין בערבי "חומץ" (חומוס) שקלו אותם הגויים כתב רבנו הרב חיים ויטל ז"ל בשער טעמי המצוות, פרשת עקב, בשם רבנו האר"י ז"ל, דאסורים מדינא, לפי דאלו הקליות שלהם עולין על שולחן מלכים ושרים של אותם המקומות שעושין אותם הקליות, עיין שם. ומדבריו משמע דאוסר אותם גם במקום שאין עולין על שולחן מלכים או שרים, מפני שבמקום שעושין אותם עולין. ועיין "חיים שאל", חלק א, סימן עד, אות ו, שחקר בזה, וסוף דבר דעתו נטה לאסור גם במקום שאין עולין. ועוד כתב רבנו הרב חיים ויטל ז"ל שם, דהתורמוסין הנשלקין על ידי הגויים, מותרים מדינא, דאין עולין על שולחן מלכים: ורק הזהיר רבנו האר"י ז"ל שלא לאוכלם מתורת חומרא דווקא. ועוד כתב שם דאין לשתות קום החלב אחר שנקפה החלב ונבדל המים ממנו, וכמו שכתב מורנו רבי אליעזר ממיץ ז"ל, עיין שם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הקטניות שקורין בערבי "באקילי" (שעועית מצויה) אם הם קלויים, מותרים, דאין הקלויים עולין על שולחן מלכים או שרים, אבל השלוקין אסורים, דעולין על שולחן מלכים או שרים. ותמרים המרים קצת, שאינם נאכלים אלא על-ידי הדחק אם בשלם גוי, אסורים.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הלפת שקורין בערב "שלגם" (לפת לבנה), וכן לפת האדום שקורין "שפנדר" (סלק אדום), יש בהם איסור בשולי גויים, דהם עולין על שולחן מלכים או שרים: ואף-על-פי שיש קצת בני-אדם דאוכלים אותם חיים - בטלה דעתם: ועיין "פרי חדש", סעיף קטן כד. וכל זה בשלוקים או מבושלים בקדרה, אבל הצלויין באפר חם שקורין "מלא" (רמץ), אף-על-פי שנעשה בהם טעם טוב, עם כל זה, מחמת שהם מלוכלכים באפר, והוא דבוק בהם ואי אפשר להתקנח מחמת שהוא דבוק בלחלוח שבהם, על-כן אין עולים על שולחן מלכים ושרים, דמאיסי להו. ואין לומר דיקלפום ויביאום לפניהם: חדא, דאי אפשר שלא ידבק אפר בתוך שלהם: ועוד, אפילו אם אפשר להיזהר בהם להעביר הלכלוך מעל התוך שלהם אין ראוי התוך שלהם לבדו בהיותו בפני עצמו לכבד בו מלכים או שרים: ועוד, מחמת שהוא לח, ימאס באחיזתם בו לבדו.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

סופגנין של גויים שבלילתם רכה, ונאפה על-ידי משקה לאו נהמא הוא, ואסורין משום בישולי גויים: ועיין "פרי חדש", ו"שיורי-ברכה", וכן ה"זאלביא" שקורין בעירנו "זנגולא" (ממתק מקמח וסוכר מטוגנים), אסורה משום בישולי גויים לכולי עלמא: והמתיר אותה, הוא משום דלא סימוה קמה למעשה שלה, כי באמת אין הפרש בינה לבין הסופגנין: ועיין "שיורי-ברכה", אות יג.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הקהוא שמבשלין הגויים יש אוסרין ויש מתירין. ומרן רבנו האר"י ז"ל אסר אותה: אך אין בידינו למחות ביד המקלים שיש להם על מה לסמוך, ובפרט במקום שפשט המנהג להתיר. ופה עירנו בגדד המנהג פשוט מקדם קדמתא לשתות קהווא של גויים אפילו במקום הנועד שלה: ובוודאי בעל-נפש צריך להחמיר: והצנועין, מושכין ידיהם ממנה, ברם, אפילו אדם חשוב, אם הולך לבית גויים גדולים לעשות "וזיתא"(ביקור נימוסין) מוכרח הוא לשתות מכמה סבות שיש בהם טעם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

חיטים ששולקין אותם הגויים צחי בישול עד שמגיעים למאכל בן דרוסאי, וחוזרין ומיבשים אותם, וזהו שקורין בערבי "בורג'ול", מותר לקנותו מן הגויים כדי לבשלו ולאוכלו, דבשול הגויים אינו חשוב כלום, כיוון דנתיבש ותו לא חזי, וכמו שכתב מרן ז"ל בשו"ת "אבקת- רוכל", סימן ל. ועיין "שיורי-ברכה" ו"ערך השולחן", וכן המנהג פשוט פה עירנו בגדד,.וכתב "ערך-השולחן", דאם נעשה "בורגול" על-ידי ישראל, ובשלו הגוי שני אין לו התר מצד בישול ראשון שבשל ישראל. והנה פה עירנו יש פרי חמוץ ביותר שקורין אותו "דבדיב" (פרי הדר חמוץ מר, בעל קליפה עבה שימושית), והוא כמו אתרוגין, ומבשלין קלפתו העבה בסוכר, יש בזה איסור בישולי גויים, יען דאם מבשל אחר שנתייבש, אינה נאכלת אפילו על-ידי הדחק; ואם מבשל בעודה לחה, דנאכלת על-ידי הדחק, הנה אנן קימא לן כמרן ז"ל דסבירא ליה: נאכל חי על-ידי הדחק, יש בו בישולי גויים. וכן פרי שקורין "נארינג'ה" (פרי הדר חמוץ-מר, "חוש-חש"), בעודם קטנים הרבה, הם מרים כלענה, ומבשלים אותם בסוכר, יש בזה איסור בישולי גויים, דאין נאכלים חיים אפילו על-ידי הדחק. וכן מרקחת שקורין בערבי "סכנגבין" (ריבת הדרים), שהוא חמוץ של פרי לימון חמוץ שמבשלים אותו בסוכר, אף-על-פי שנאכל על-ידי הדחק קודם בישול, יש בו בישולי גויים כסברת מרן ז"ל הנזכרת.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין הבערת תנור מועלת אלא בפת, אבל בשאר דברים המתבשלים, אינו מועיל אלא ההנחה על האש, או שיעשה הישראל שאר צורכי בישול, כגון שיהפך ויניח באופן שבלא זה לא היה מתבשל.ואף-על-גב דיש אומרים דגם בבישול מהני כדין פת אנן בתר מרן ז"ל גרירן, שפסק לאסור, וגם בדיעבד יש להחמיר: ועיין "פרי חדש" ושאר אחרונים, ואפילו לדעת המתירים בחתוי זה אינו אלא-אם-כן חותה בגחלים קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי, וגם שהיתה באופן דהחתוי ההוא מועיל להוסיף הבישול, וכנזכר באחרונים ז"ל. והא דמהני ההנחה על האש לדידן, הינו דווקא אם הניחה במקום שראוי להתבשל שליש בישולו שהוא שעור מאכל בן-דרוסאי: ואם לאו, יש לאסור גם בדיעבד. ולכן אם הניח ישראל הבשר או הקדרה על גחלים עוממות שאין ראוי להתבשל שליש בישולו: וקודם שנתבשל שליש, בא הגוי וסלקה משם והניחה בפנים יותר, הרי זה אסור, דהא נתבטלה מעשה ישראל קודם שנתבשל שליש בישולו.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אותם המבשלים דגים בפורין (תנור אפיה גדול, בעל משטח מאוזן) של גוי, צריך שיניח ישראל את הקערה שהדג בתוכה בזה הפורין על האש, במקום ששם תתבשל, ולא סגי להכניסה מעט על-ידי ישראל, והגוי ידחף אותה להכניסה במקום הראוי; ואם עשה כן, הדג אסור משום בישולי גויים. וכן כשעושין "בקלאווא", שהוא רקיקין דקין עשויין מקמח הנילוש בחמאה, ומניחים בתוכם סוכר ולוזים כתושים ומניחים אותם בקערה, ומכניסין אותה בתוך הפורני, שצריך שיכניסה ישראל ויניחנה במקום הראוי, ולא יסירנה הגוי; כי זה אין לו דין אפיה בתנור, אלא דין בישולי גויים, דזה אינו נאפה אלא מתבשל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אף-על-גב דקימא לן: מלוח או כבוש, הרי הוא כמבושל, מכל מקום באסור בישולי גויים לא גזרו על המלוח והכבוש, ולכן אם מלח או כבש הגוי, מותר: והוא הדין המעושן, שאם בישלו הגוי על-ידי עישון, מותר, יען כי המעושן כדין בישולי גויים הוא בעיא בתלמוד ירושלמי דלא אפשיטא, וכיוון דבישולי גויים הוא מדרבנן פסקו הפוסקים להתיר, וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל, וכן כתב "פני-משה" בבאור הירושלמי: ועין "מטה-יוסף", יורה דעה, סימן ז, אות א, ו"מחזיק ברכה", יורה דעה, סימן פז, אות יב, יעויין שם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות כ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל דבר מלוח שנאכל על-ידי מליחתו, כגון דגים קטנים וכיוצא, אם אחר מליחתו נתבשל או נצלה על-ידי הגוי, אין בזה איסור בישולי גויים. אבל המעושן שבישלו הגוי, אסרו מרן ז"ל ב"בית-יוסף", והאחרונים התירו.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות כא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

הסוכר שקורין קנ"ד (גבישי סוכר שקוף) שעושין אותו בערי אירופא מן הלפת האדום ע"י בישול, נתעורר בזה הגאון שם אריה ז"ל משום איסור בישולי גוים. דהלפת אינו נאכל חי אלא ע"י הדחק, וקימא לן אפילו נאכל ע"י הדחק יש בו בישולי גוים. ונצטער מאד על הדבר, שהוא צריך לכל אדם, ולא מצא לו טעם ברור בהיתר שלו, כאשר יראה רואה בספרו יעוין שם. ואנא עבדא מצאתי לו היתר ברור בעזרת ה' יתברך, והנני כותב טעמי ההיתר בקיצור וה' יעזור לי. והוא, כי הגאון ז"ל שם בסימן כ"ב הביא אופן מעשה הסוכר הנזכר, כי מהיורה אשר על האח יצא ההבל אל היורה הראשונה אשר שם המיץ והמוהל, ערך י"ח גראד (מעלות חום). ואח"כ יורד המוהל לכלי שני, וגם שם יבוא ההבל דרך קנים ארבעים גראד. ואח"כ יורד לכלי השלישי, ושם ההבל שמונים גראד, ושם גמר בישולו, עד כאן לשונו. נמצא לפי זה, ההבל המבשל את המיץ אינו נעשה מגוף האש שמדליק הגוי, אלא הגוי מדליק אש תחת היורה לחמם המים שבתוכה, ומן חימום המים הנעשה מכחו של גוי נולד ההבל. נמצא ההבל הוא כח כחו של הגוי, ואחר שנעשה ההבל ועלה בקנים לא יש בקנה מיץ כדי להתבשל, אלא ההבל נעתק מאיליו מן הקנה ויורד לתוך היורה אשר בתוכה המיץ, ושם מבשלו מעט בישול שאינו ראוי לאכילה. ואח"כ חוזר המיץ ונשפך מן יורה זו אל יורה שנית, וגם ההבל נעתק גם כן מיורה זו דרך הקנים ויורד ליורה השנית ומבשל שם המיץ. ועדיין לא גמר בישולו, עד שחוזר ונשפך המיץ ליורה השלישית. וגם ההבל עולה דרך הקנים מן השנית אל השלישית, ושם יהיה גמר בישולו. נמצא לפי זה, אפילו בישול הראשון של המיץ ביורה ראשונה, נחשב זה ההבל שמבשלו שם כח שלישי, כי החימום הוא כח ראשון, וההבל הנולד ונעשה מכח חמום המים הוא כח שני, וירידתו ליורה הראשונה של המיץ הוא כח שלישי. וכן המיץ עצמו של הפרי, אין הגוי משימו בידים ביורה שמתבשל בה, אלא נעתק ויוצא מכלי אל כלי על ידי כחות של גלגלים. כי בתחילה קודם היותו בתוך היורה שמתבשל בה מניחים אותו בכלי לרחצו, ואח"כ נעתק מאותו הכלי לכלי אחר ע"י הגלגל כדי לפרכו, ואח"כ נעתק לכלי אחר ע"י גלגל כדי לעשותו מיץ, ואח"כ נעתק ע"י גלגל ונשפך ליורה שהוא מתבשל בה באותו ההבל. והדרך הוא שיביא הגוי רצועה התלויה בגלגל הגדול, ויקשרנה בגלגל שהוא תחת אותו הכלי שבתוכו המיץ, ואז ע"י תנועת הגלגל יגיע הגלגל לזה הכלי שבו המיץ שיהיה מריק את המיץ שבתוכו ליורה שהוא מתבשל בה. ונמצא זה המיץ לא שם אותו הגוי בידים בתוך היורה של הבישול, אלא בא לשם ע"י שלשה כוחות, שהם: הרצועה, והגלגל שהניע את הכלי שבו המיץ, והכלי עצמו שהריק את המיץ ליורה. והרי גם בזה יש שלשה כוחות, כענין גלגל וקורה ולוחות הנזכרים (בסימן קכ"ה).

והנה (בסימן קי"ג) כתב מרן ז"ל בב"י: מצאתי כתוב (הוא מהרי"ל) דנפיח בפה מועיל בבישולי גוים, דחשיב כגופו, וראיה מפרק כיצד הרגל מתרנגול שתקע בכלי זכוכית וכו', ומשמע מדבריו דהוא הדין לנופח במפוח או בשפופרת, עד כאן דבריו עיין שם. והנה בודאי מפוח ושפופרת אין כח כחו, אלא חשיב דהרוח היוצא מן המפוח הוא כח ידו, וכן הרוח היוצא מן השפופרת הוא יוצא מפיו. ונמצינו למדין מכאן דכחו כגופו לענין בשולי גוים. אבל כח כחו יש לומר דאינו אוסר בבשולי גוים, וכל שכן בכח כחו דאיכא שלשה כחות דודאי מותר. ועיין מנחת יעקב בתשובות סימן ל"ו מה שכתב בדין נופח קיסם מבגד אשתו נדה, יעוין שם. ומה שכתב מר"ן ז"ל בדין יין נסך סי' קכ"ה סעיף ב' דכח כחו כגופו דמי ורק אם הוא כח כח כחו שיש שלשה כחות מותר בדיעבד אפילו בשתיה וכתבו הפוסקים דלכתחילה אפילו בעשרה כחות אסור יעוין שם יש לאמר שאני יין שהוא משום דרך עבודה זרה החמירו ביה דגם כח כחו אסור: והנה בהרמב"ם ז"ל פרק ט"ו מהלכות שבת הלכה י"ח פסק כחו ברשות הרבים אסרו חכמים וכחו בכרמלית לא אסרו אך כח כחו מותר אפילו ברשות הרבים יעוין שם ולכאורה קשה מדין שבת עצמו דפסק הרמב"ם ז"ל דהנופח חייב משום מבעיר ונראה לתרץ בס"ד דקימא לן כל מלאכת שבת ממשכן גמרינן כל מידי דלא הוה כוותיה במשכן אינו חייב עליו מן התורה והנה נופח באש הוה במשכן דודאי היו נופחין להבעיר האש לכן קימא לן נופח חייב משום מבעיר אך כשמוציאין מרשות לרשות היו מוציאין בידם ולא בכח וזריקה אע"ג דהויה התם הנה זו חשיבה כגופו ואין זה חשיב כחו ולכן כיון דלא הוי ענין כחו ברשויות למשכן אין איסור בכחו מן התורה ברשות הרבים אלא מדרבנן אבל בכרמלית שהיא עיקרה מדרבנן לא גזרו ולכן כח כחו גם ברשות הרבים מותר ומה שאסרו ביין כח כחו מוכרח לומר כדכתבינא דביין החמירו טופי משום סרך עבודה זרה דהא מצינו שעשו בו כמה חומרת שלא החמירו בהם בשאר איסורין דרבנן: וראיתי למרן ז"ל בשולחנו הטהור סימן ר"א סעיף ט"ל אם היה רוכב על בהמה ונזדלפו מים ברגלי הבהמה לא פסלוהו עיין שם וראיתי להרב דבר משה ביורה דעה סימן כ"ד דף מ"ט עמוד ד' שכתב טעמו של מרן ז"ל משום דהוי כח כחו ולכן כשר ואם כן מזה יש ללמוד דכח כחו לא הוי כגופו אך אחר הישוב דאיתי דאין הכרח לומר הטעם משום דכח כחו לאו כגופו כמו שכתב הרב דבר משה ז"ל. ובדין השחיטה ביורה דעה (סי' ג') פסק מרן ז"ל כחו כגופו וראיתי להגאון תבואת שור סעיף קטן ד' דמספקא ליה בכח כחו אי הוי כגופו או לאו יעוין שם אמנם הרב דבר משה ז"ל הנזכר לעיל פשיטא ליה דכח כחו לאו כגופו ומפרש טעמא דמרן בהכי גם הרב זכרון יוסף ז"ל ביורה דעה סימן י"ג דף מ' ע"ג פשיטה ליה דכח כחו לאו כגופו יעוין שם אבל ודאי יש לנו לומר דהגאון תבואות שור ז"ל הנזכר לא נסתפק אלא בכח כחו אבל בשלשה כחות פשיטה ליה דלא הוי כגופו.

ולפי זה בנדון דידן דהוי שלשה כחות ויותר לא חשיב זה בישול של גוי ומותר לכולי עלמא. ועוד הא אית לן ראיה עצומה מן היין דסימן קכ"ה דאע"ג דהחמירו ביה טפי פסק מרן דבשלשה כחות מותר בדיעבד אפילו בשתיה ונידון דידן הוא דיעבד שזה הסוכר הוא כבר נעשה ביד גוים והרי זה מותר גמור בלי שום פקפוק.

ועוד אני רואה בס"ד דטעם ההיתר שכתב הרב אברהם יעקב ז"ל שהביאו הגאון שם אריה בסימן כ"ב הוא טעם חשוב שראוי לסמוך עליו דכתב שזה אינו מתבשל באש אלא רק בהבל וכמו שאמרו אין במעושן איסור בשולי גוים כן יש לומר בהבל עד כאן דבריו ומה שדחה הרב המחבר טעם זה בשתי ידים הנה במחילת כבודו לא דק דמה שאמרו בנתן ביצה בצד המיחם ונתגלגלה חייב ומה שכתב המבשל בכלי ראשו אע"ג דהעבירו מעל האש חייב היינו משום דזה חשיב מבשל באור ממש כי המיחם והקדירה נעשו הן עצמן גחלת של אש אבל ההבל אין בו ממשות ורק הוא חום אוירי ואין הפרש בין הבל לבין העשן דגם ההבל הוא עשן אלא דההבל חמו יותר חזק וגדול מן העשן מפני שכנוס בתוך בתוך הכלי ואינו מפושט אך העשן הוא מפושט והם ענין אחד הם ורק שזה חומו יותר חזק כמו שתאמר יש שכר ויש ספירט"ו ורבותינו ז"ל נסתפקו בעשן בשביל שאין בו ממשות אלא הוא חום אוירי וכמו כן יפול הספק הזה בהבל דמאי שנא ולכן כמו דקימא לן אין במעושן בשולי גוים כן הדין בהמתבשל בהבל וזה ברור הרי גם זהו טעם נכון בהיתר הסוכר הנזכר ותמהני על הגאון המחבר איך דחה טעם זה בשתי ידים מכח דין המיחם והקדירה דלפי דעתו יקשה לעצמו למה נסתפקו בגמרא במעושן והלא חום העשן הוא בא מן האש ולמה אין לוקין במעושן באיסור שבת ואיסור בשר בחלב והלא חום בעשן שהוא מבשל בא לו מן האש וצריך שיהיה נחשב תולדות האור כמו מיחם וקדירה הנזכרים לעיל אך באמת הטעם הוא כמו שכתבתי בס"ד דהעשן אין בו ממשות שיהיה נידון כגחלת של אש וכמו מיחם וקדירה וחומו אשר מבשל הוא חום אוירי וזה הטעם ישנו גם בהבל: ברם מה שטען לדחות שאר טעמי היתר שכתב הרב מורנו רבי אברהם יעקב ז"ל הדין עמו ויפה טען ורק מה שטען על טעם אחר שאמרו הגאון מהרי"ש ז"ל וגם הוא בעצמו חשב לומר כן בראשונה הנה על טענתו יש להשיב ואין כאן מקום להאריך ואיך שיהיה בנידון הסוכר הנזכר מצינו היתר ברור ע"פ הטעם שכתבתי דהוי כאן שלשה כחות ויותר וכן יש לו היתר ברור ע"פ הטעם שכתב מורנו רבי אברהם יעקב ז"ל דהוי כגין המעושן אשר אנא עבדא עשיתי לו חיזוק והמלצתי בעדו בטוב טעם ודעת והנה אנא עבדא עשיתי עוד היתר בנידון הסוכר מכח ספק ספקא ולא כתבתי כאן בשביל לקצר הדברים דלענין דינא אין אנחנו צריכין לכך:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות כב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

פת שמניחין בו חתיכות קטנות של בשר שמערבין אותם בקמח בעת הלישה ואח"כ אופין אותו בתנור כיון דחתיכות בשר אלו הם בעין בתוך הפת הרי אלו אסורים משום בשולי גוים לפיכך אם האופה של ישראל הוא גוי שאופה בביתו של ישראל אע"ג דהן עושין הסקה בידם בתנור כדי להתיר הפת. לא תועיל הסקה זו בשביל הבשר שיש בו איסור בשולי גוים לכך צריך שידביק הישראל את הפת זה שיש בו בשר בתנור דאז בזה הוי כמו הנחת הבשר או הקדירה שכתבנו לעיל בדין בשולי גוים:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות כג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כלים שבישל בהם הגוי דבר האסור בשולי גוים צריך להם הכשר ע"י הגעלה ואפילו אינם בני יומן אסור לבשל בהם לכתחילה וכמו שכתב הגאון שפתי דעת בסימן צ"ג סעיף קטן ג' דהלכה מרווחת היא בישראל דאפילו איסור דרבנן שנבלע בכלי לא מהני נותן טעם לפגם לכתחלה ועיין ערך השלחן סימן קי"ג אות כ"ב ואם הם כלי חרס אע"ג דבשאר איסורין לא מהני הגעלה לכלי חרס הקלו באיסור בשולי גוים ואמרו מגעילו שלשה פעמים ודיו ואפילו אם הם כלי פרפורי יגעילם שלש פעמים ורק אם הם רעועים שיודע הוא שאם יגעילם שלש פעמים ברותחין פקעי ואיכא הפסד מרובה מותר להשתמש בהם אחר כ"ד שעות בלא הגעלה:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות כד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם בישל הגוי לחולה בשבת התבשיל אסור למוצאי שבת אפילו לחולה עצמו אם יש לו בישול ישראל לאכול והכלים צריכין הגעלה ואע"ג דיש כאן ספק ספיקא ועוד ספק שלישי נמי מכל מקום כיון דהגעלה הוא דבר נקל אין לסמוך על ספק ספיקא להתיר בלא הגעלה אע"ג דהוא איסור דרבנן אבל כלים של פרפורי דהם כלי שני אע"ג שהם חזקים דאם מגעין לא פקעי מכל מקום כיון דמתקלקלים קצת אין צריך להגעילם אלא ישתמש בהם אחר כ"ד שעות:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות כה · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כל שכר של גוים הן של תמרים הן של תאנים הן של שעורים ושל תבואה ושל דבש אסרו חז"ל משום חתנות ולא אסרו אלא במקום מכירתו וקובע עצמו לשתות בבית הגוי אבל אם הביא השכר לביתו או שנכנס עראי לבית הגוי לשתות וכן אם לן בבית הגוי הרי זה מותר לשתות בי ששותה משל בעל הבית בין ששולח לקנות ממקום אחר וכתב מור"ם ז"ל דיש מתירין בשכר של דבש ושל תבואה ונהגו להקל בזה יעוין שם והמחמיר גם במקום שנהגו היתר תבא עליו ברכה:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת חוקת, אות כו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

לדידן בני הספרדים שקבלנו עלינו הוראת מרן ז"ל הדין הוא בין סתם יין של העכו"ם ובין המגע שלהם ביין שלנו אסור בהנאה לגמרי ואין למכרו לגוי או ליתנו במתנה אלא ישפכנו בחפירה שבקרקע באופן שלא יהנה ממנו ואין להקל בזה גם בזה הזמן ועיין בני יעקב דף קפ"ט ו"חקרי לב" יורה דעה סימן קצ"ט דף רע"ט יעוין שם והנה לדעת ה"כנסת הגדולה" בהגהת הבית יוסף אות י' מאן דאסר סתם יינם בהנאה גם בזמן הזה, הוא הדין נמי דאוסר גם כן לקבל סתם יינם מן הגוי בחובו ולפי דעת גם מרן ז"ל דעו כן מיהו הרב "תורת חסד" סימן י"ח סבירא לה דגם האוסרים סתם יינם בהנאה בזמן הזה מתירים לגבות סתם יינם בחובו משום דהוי כמציל מידם יעוין שם אך הראיות שהביא לזה אינם מוכרחות דיש לדחות כאשר יראה הרואה אמנם הרב זכור לאברהם חלק א' דף רל"ד עמוד ב' הביא מפוסק אחד שהעלה להתיר ליקח סתם יינם בשביל חובו אם אין בידו לגבות משאר נכסים מתשובת הרשב"א ז"ל וידוע כי הרשב"א ז"ל הוא מן הסוברים דאסור סתם יינם בהנאה גם בזמן הזה ולפי דעת הרב הנזכר גם מרן ז"ל דעתו הכי ועל כן יש להורות דמותר לקבל סתם יינם בחובו אם אין דבר אחר לקבל מהם אבל ודאי דאסור לעשות סחורה בסתם ינם וזה פשוט:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בלק, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

שכר שעושין מן היין שקורין אותו בראנדי אסור לשתותו כי כיון שהיה יין גמור בתחילה ביד העובד כוכבים ומזלות (עכו"ם) שוב אין לו היתר בשנותו את טעמו ועושהו שכר ע"י בישול מחדש דהא כבר נאסר בעודו יין ועיין להגאון חיד"א ז"ל בספרו מראית העין דף ע"ו על גב שנשאל על מורה שורה על שכר נקרא "אנוואה ארדיינטי" (ברנדי איטלקי מענבים) של עכו"ם לצרפו עוד צירוף אחד ומותר בשתיה על פי תשובה שהובאה בספר אדמת קודש חלק ב' סימן י"ג והשיב הגאון חיד"א ז"ל דזה השכר הוא גופו של איסור ממש שהוא כחו ורוחו של היין ואם עוד יצרפנו צרוף אחר צרוף הוא האיסור עצמו ומשבחו יותר ולא פקע איסוריה יעוין שם:

ודע דאף על גב דימצא בערי אירופא בתי חרושת שעושים מזה השכר של היין בכשרות ע"י ישראל מתחילה ועד סוף בהשגחת הרב של אותו מקום ועוד גם כן ידענו כי נתחדש בזה הזמן בעיר הקודש יפו תוב"ב שעושין מזה השכר של היין על ידי ישראל בשביל סחורה ושולחים ממנו הרבה למכור בערי אירופא עם כל זה שכר זה שמביאים סוחרים גוים למקומותינו למכור אסור בשתיה דקימא לן כל דפריש מרובא פריש והרוב הוא יין האסור מיהו נראה דיש להתירו בהנאה גם לדידן וגם יש להתיר להביאו הישראל מערי אירופא להסתחר במקומות אלו דאיכא בזה תלת ספיקי והוא ספק שמא זה השכר שבא לו מהתם הוא נעשה ע"י ישראל בכשרות הן באותם מקומות הן מאתו של עיר הקודש יפו תוב"ב ששולחים לשם ואם תמצי לומר זה נעשה בבית חרושת של גוים שמא הפועלים שעסקו בזה הם היו כולם מאותם שאינם מודים בדת אחר ואין להם שתי וערב ואין מודים בו דאלו מן הדין אין אוסרים היין בהנאה אלא רק בשתיה כדין הישמעאלים ואם תמצי לומר דאלו הפועלים שעסקו בזה השכר הם עכו"ם שמא הלכה כמאן דסבר בזמן הזה אין העכו"ם אוסרים סתם יינם בהנאה ואע"ג דספק זה הוא כנגד סברת מרן ז"ל כבר העלינו במקום אחר דנוכל לעשות ספק ספיקא שיש בו צד אחד שהוא נגד מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו לכן גם לדידן נוכל להתיר לעשות בשכר זה סחורה ורק בשתיה אסור:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בלק, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יין שמערבין בו דבש או פלפלין או דברים אחרים אם נשתנה טעמו מחמתן אע"פ שלא נשתנה שמו אינו נאסר במגע גוי אבל אם נותנים בו דבר מועט שאינו משתנה טעמו מחמתן אינו מועיל כלום ועיין "שיורי ברכה" אות ח':

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בלק, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יין מבושל אינו נאסר במגע גוי ומאימתי נקרא יין מבושל משהרתיח על גב האש ונתמעט ממדתו ע"י הרתיחה לכן אם רוצה לבשל היין כדי להנצל ממגע גוי צריך לבשלו בישול רב עד שטעמו משתנה מטעם יין לטעם דבש וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל בספרו ככר לאדן דף קס"ב ועיין "כנסת הגדולה" הגהת הבית יוסף אות יד' וערך השלחן אות ה' ושאר אחרוני ומיהו אין הבישול מציל אלא ביין שלא נגע בו הגוי עדין אבל אם נגע בו קודם הבישול אין הבישול מועיל להתירו ואם עירב יין מבושל היטב עם יין שאינו מבושל אפילו שההרוב הוא יין מבשול הרי זה נאסר במגע גוי ועיין "שיורי ברכה" אות ד':

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בלק, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מאימתי נקרא יין שיאסר במגע גוי משהתחיל למשך, דהיינו שיפנה החרצנים והזגים למקום אחד ונשאר היין לבדו צלול עומד במקום אחד זה נקרא המשכה שאז אם נגע בו הגוי נאסר הכל אבל כל עוד שלא הבדיל היין מן החרצנים והזגים לא הוי המשכה. ואילו לקח הגוי בידו מהגת יין הרבה עם חרצנים וזגים אינו נאסר זה שבידו ומותר להחזירו לגת אבל אם מילא הגוי מהגת כוס יין וכיון לשלותו מחרצנים וזגים הוי המשכה ונאסר כל מה שבגת:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בלק, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יין צימוקים שהם ענבים יבשים שקורין בערבי "זביב" ששורין אותם במים בחבית ועושין אותם יין הרי זה יין גמור ויש בו ניסוך ואפילו מי שריית הצימוקים חשיב יין ונאסר במגע גוי ועיין בש"ך סעיף קטן כ"ג ו"כנסת הגדולה" הגהת הטור אות טו'. ולכן פה עירנו ששורין צימוקין במים חמין בערב שבת כדי לקדש בשבת במי שריית צימוקים אלו צריכין להזהר בהם ממגע גוי שאם נגע בהם אוסר אותם והנה בדין ההמשכה מחמיר מהרלב"ח בצימוקין. אך רבים חולקים עליו וכמו שכתב ב"שיורי ברכה" אות ב' באורך, יעוין שם ואנחנו קימא לן כסברת מרן ז"ל דפליג על מהרלב"ח ז"ל בזה ולכן יין צימוקין שעושים בעירנו בגדאד ששורין הצימוקין במים בחבית עשרים יום או יותר ובכל יום מהפכין הצימוקין במים היטב בידם עד שנעשין יין אז כל זמן שלא משך היין מן הצומקין אם נגע בו גוי אינו אוסר:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בלק, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מגע העכו"ם שאוסר היין בהנאה הוא שיגע בידו או ברגלו או בדבר אחר שבידו בכונה וישכשך אפילו שכשוך מעט או ששתה מן הקנקן שבו היין או שהגביה הכלי עם היין שבו ושכשך מעט והכלי היה פתוח הנה בכל זה אוסרו בהנאה אבל אם נגע ביין ולא שכשך כלל הרי זה מותר בהנאה ורק הוא אסור בשתיה:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בלק, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אחז הגוי בכלי פתוח ושכשך אפילו לא הגביה הכלי ולא נגע ביין הרי זה אסור בהנאה, במה דברים אמורים? כשהיה הכלי פתוח אבל אם היה הכלי סתום בין היה מלא בין היה חסר הרי זה מותר לכולי עלמא דאין דרך נסוך בכך ואפילו דהכלי זכוכית שהיין נראה מבחוץ שרי מפני שהוא סתום ועיין תפארת אדם סימן ל"ג אות ב' ואפילו אם הכלי פתוח אם הגביהו הגוי ולא שכשך ולא נגע ביין הרי זה מותר בשתיה וכל שכן דאינו אוסר בנגיעת הכלי בלבד שלא נגע ביין ולא הגביה ולא שכשך דודאי שרי ואם היה הגוי נושא כלי שבו היין פתוח וישראל הולך אחריו אם הוא חסר ולא שכשכו מותר בשתיה ואע"ג דאי אפשר לילך אפילו לאט בלי קצת נענוע מכל מקום נענוע כל דהו לא מקרי שכשוך כנזכר בבית יוסף וכן נטל כלי שאין בו אלא שיירים יין אע"פ שמהלך כדרכו שרי דדבר מועט כזה אינו מקרקש בהילוכו. ועיין תפארת אדם:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בלק, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

נתערב סתם יינם של עכו"ם או יין כשר שנגע בו העכו"ם הרי זה אסור בשתיה אפילו בכל שהוא ואין לו ביטול בשישים להתירו בשתיה כיצד יעשה? ימכור את היין כולו לגוי ויקח דמי יין האסור שבו וישליך לים המלח ויהנה בשאר המעות של דמי יין הכשר אבל אם היה יין נסך גמור אסור הכל בהנאה ואם נתערב סתם יינם של ישמעאלים או יין מגעם ביין הכשר הרי זה בטל בששים ומותר כל היין בשתיה:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בלק, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

עכו"ם שנגע ביין של ישראל להכעיס כדי לאסרו עליו ולהפסידו הרי זה מותר דבהאי גוונא לא גזרו רבנן ואפילו דאין יודעים כן אלא רק באומדנות המוכיחות ועיין "בית יוסף" סימן קל"ב ו"כנסת הגדולה" שם בהגהת הבית יוסף אות וא"ו ועיין מור"ם בהגהת השולחן. ודרכי משה סוף סימן קכ"ד. מיהו הרמב"ם ז"ל אוסר ולענין הלכה בהפסד מרובה ודאי יש להתיר ואפילו בהפסד מועט המקל לא הפסיד, מיהו בעל נפש יחמיר לעצמו ותבוא עליו ברכה:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בלק, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

חומץ גמור לאו בר נסוך הוא וכל שמשליכין אותו על הארץ והוא מבעבע בעבוע גמור וחזק שמעלה רתיחה זו אחר זו בקרקע לא קשה ולא רפה הרי זה חומץ גמור ואינו נאסר במגע גוי, אבל אם אינו חזק כך נאסר במגע גוי משום דאין אנחנו בקיאין בזה ושמא עדיין הוא יין ועיין כנסת הגדולה הגהת הבית יוסף אות נ' יעוין שם ויין מזוג כל זמן שיש בו טעם יין אסור במגע הגוי. ומי בוסר שהוא ענבים שלא נתבשלו אע"פ שעדיין הם חמוצים הרבה המים היוצאים מהם נקראים יין ונאסרים במגע גוי לפי שאין אנחנו בקיאין עד מתי נקרא בוסר, מיהו מי בוסר שנתנם במאכל שנתשתנה טעמם ואינם נאסרים במגע וכל שכן היכא דבשלם בתבשיל דשרי בודאי:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בלק, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מומר אוסר היין במגעו ואם הוא מומר עכו"ם אוסר גם בהנאה כפי האומה שדבק בה ואם הוא מומר ישמעאלי אוסר בשתיה בלבד. ועבדים ושפחות של ישראל שלא מלו ולא נתגיירו אוסרין היין במגען:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בלק, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כתב מדרש תלפיות בשם רבינו מנחם הבבלי ז"ל דאם הגוי ראה את היין אע"פ שלא נגע בו יש להחמיר שלא לשתותו וכן כתבו בשם השל"ה ז"ל, אבל מדינא מותר בודאי אם הגוי הזה אינו עכו"ם אלא הוא מדת ישמעאל אפילו חומרא ומדת חסידות ליכא בזה:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בלק, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין מפקידין ולא שולחין יין ביד הגוי אלא אם כן הוא חתום בשתי חותמות ואם סתם הקנקן בסתימה מהודקת יפה בחוזק כדרך שסותמין הקנקן בשביל שלא יזוב היין ממנו הרי זה נחשב חותם אחד ואם קשר עליו קשר משונה הרי זה חותם שני וכל זה הוא לפי דעת הרב עבודת הגרשוני ופרח מטה אהרן אבל הרב חקרי לב יורה דעה חלק א' סימן ר"א פקפק בזה וסבירא לה דלא מהני זה אלא במפקיד ביד הגוי אבל אם שולח ביד הגוי מעיר לעיר אין סתימה המהודקת נחשבת לחותם אחד אלא יעשה כך יסתום הכלי בפקק מהודק ואח"כ יטיח על הסתימה זפת שקורין בערבי לי"ך והוי זה חותם אחד וכמו שכתב בדף רפ"א עמוד ג ועל זה הלי"ך יחתום בחותם שלו או יקשור עליו קשר משונה ובזה נעשו ב' חותמות ואם לא עשה טיחה של זפת הנזכר, אלא קשר על פיו של הכלי שני מיני קשרים שכל אחד הוא קשר משונה בפני עצמו ואינם שוים זה עם זה חשיב שתי חותמות ושרי ואם כתב עליו בכתיבת ידו שתי אותיות הוי כשתי חותמות אבל צריך שיכיר חבירו כתיבת ידו ולאו דוקא היין בעי שתי חותמות אלא כל שיש בו איסור מן התורה צריך שתי חותמות אבל אם איסורו מדברי סופרים די לו בחותם אחד:

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בלק, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן