פרשת וירא

על ידי עטיפת הטלית נתקן חיצוניות דעולם היצירה, ועל ידי הברכה של הטלית נעשה אור מקיף דעולם היצירה, ועל ידי התפילין של יד נתקן עולם הבריאה, ועל ידי הברכה נעשה אור מקיף דעולם הבריאה, ועל ידי תפלין של ראש נתקן עולם האצילות, והנה בתפלין של ראש יש אומרים שצריך לברך ברכה בפני עצמה כדי לעשות אור מקיף דעולם האצילות, ויש אומרים דאור מקיף דעולם האצילות אין בנו כח לעשותו על ידינו אלא נעשה מאיליו, ולכן סבירא להו דאין לברך על תפלין של ראש, והאשכנזים מברכים על תפלין של ראש כסברת הגאונים, ואנחנו בני הספרדים מברכים אחת על תפלין של יד דוקא כסברת הרי"ף ז"ל, אך נכוין בברכה זו על תפלין של ראש גם כן, שהוא לפנינו בשעת הברכה על תפלין של יד, מיהו אם הפסיק בין תפלין של יד לתפלין של ראש בדבר דחשיב הפסק, אז יברך על תפלין של ראש "אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין", וכן אם אין לאדם תפלין של יד כי אם רק תפלין של ראש יברך עליו "על מצות תפילין", וידוע הוא כי מן השמים השיבו לרבינו יעקב מטרויש ז"ל "ואת בריתי אקים את יצחק" הוא הרי"ף ז"ל וגם לרבינו האר"י ז"ל לא מצינו שהכריע בפירוש על הסברות הנזכרות של הרי"ף ז"ל והגאונים ז"ל, ורק זכר שתי הסברות ופירש טעמם ונימקם, מיהו בספר "פרי עץ חיים" וגם ב"עולת תמיד" מצינו סתם דבריו בברכה אחת, וממרוצת לשונו משמע דנוטה אחר שיטת הספרדים לברך אחת:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אסור להפסיק בדבור בין תפלין של יד לתפלין של ראש, לפיכך לדידן בני הספרדים דאזלינן בתר מאן דאמר דאין לברך על תפלין של ראש ברכה בפני עצמה, אם טעה ובא לברך על תפלין של ראש, וכיון שהתחיל לומר "ברוך אתה ה'" נזכר לא יסיים "למדני חוקיך" כדי שנראה כקורא פסוק, דאם כן הוי לה הפסק בדיבור בין תפלין של יד לתפלין של ראש, אלא יסיים הברכה לברך על מצות תפילין כמאן דאמר דמברכין על תפלין של ראש בפני עצמה, וכאשר העלתי בספרי הק' "מקבצאל":

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

רוב הפוסקים הפשטנים סבירא להו יברך על תפלין של יד מעומד, ומעוטא דסבירא להו מיושב והמקובלים ז"ל סבירא להו לברך מיושב, ובספרי רבינו האר"י ז"ל לא נמצא גילוי לדבר זה, ואנחנו פה עירינו בגדאד נוהגים לברך מיושב כסברת המקובלים ז"ל וכן עיקר:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יברך להניח בקמץ תחת הה"א, והוא מלשון "להניח ברכה", דפירושו התפלה נחה ומונחת במקום הקשר שלא תנוד כה וכה, כמו שכתב הרב משה זכותא ז"ל והביא דבריו ב"מחזיק ברכה" סימן כ"ה יעוין שם, והברכה יברך אחר שהניח התפלין של יד על הקיבורת, ואז תכף אחר הברכה יעשה הקשירה וההידוק, יען כי הקשירה היא התחלת המצוה, ולא יברך קודם ההנחה על הקיבורת:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אסור להפסיק בדיבור בין תפלין של יד לתפלין של ראש, ואם הפסיק אין הברכה שבירך על תפלין של יד עולה לתפלין של ראש, וצריך לברך אז על תפלין של ראש "אשר קדשנו במצותיו על מצות תפילין", במה דברים אמורים כשהפסיק בדברים חיצונים שאינם לצורך הנחת תפילין, אבל הפסיק בדברים השייכים להנחת תפילין אין צריך לחזור ולברך על תפלין של ראש, ומכל מקום לכתחילה יזהר שלא יפסיק כלל אפילו לרמוז ולקרוץ בעיניו ולרמוז באצבעותיו אסור בין תפלין של יד לתפלין של ראש, ואפילו אם שמע קדיש וברכו וקדושה לא יפסיק לענות אלא שותק ושומע ומכוין למה שהציבור אומרים, ואם שכח וענה אפילו הכי לא יברך על תפלין של ראש:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

זמן הנחתם בבוקר משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ארבע אמות ויכירנו, וטוב לאחר ולא להקדים, ואם טעה והניח תפילין בעוד לילה ובירך עליהם אין צריך לחזור ולברך כשיאיר היום כנזכר באחרונים ז"ל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בשבת ויום טוב אסור להניחם, מפני שימים אלו הם עצמן אות, ואם מניח בהם אות אחר נמצא מזלזל בהם, וגם בחול המועד אסור לנו בני הספרדים להניחם. משום דקימא לן גם ימי חול המועד הם אות, אבל האשכנזים מנהגם להניח בחול המועד:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מי שחלץ תפליו על דעת לחזור להניחם מיד לא יחזור לברך ואם חלצן להכנס לבית הכסא אפילו דעתו ללבשן מיד צריך לחזור ולברך, משום דאסור לכנוס בהם לבית הכסא, ויש חולקין בזה ומאחר דספק ברכות להקל גם בזה לא יברך, אלא יברך בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות במחשבה, ואם נשמטו התפילין ממקום הנחתן שלא בכונה וממשמש בהם להחזירם למקומן לא יברך:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מותר לברך על תפילין שאולין, מפני שאדם יוצא ידי חובתו בתפילין של חבירו, אבל אסור לברך על תפילין גזולין דהוי מצוה הבאה בעבירה, ועל זה אמור "ובוצע ברך נאץ ה'" (תהלים י, ג), על כן לא ילבש אדם תפילין של חבירו שלא מדעת בעלים דשואל שלא מדעת גזלן הוא, ובשעת הדחק דלא אפשר לו ללבשם מדעת בעלים דאינם מצויים לפניו, ואם ימתין יעבור הזמן אז יש לסמוך על נדבת לבם של ישראל דניחא להו למעבד מצוה בממונם, וטוב שאחר כך יגיד לבעלים ויבקש מהם רצון על מה שעשה למפרע אם אפשר לו למצוא אותם:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

סדר הנחת תפילין, בתחלה יקשור תפלין של יד בזרוע השמאלי על הקיבורת שהוא מקום בשר הגבוה התופח הנקרא קיבורת, ויכסה זרועו בטלית כדי שתהיה הנחת תפלין של יד בהצנע, ויש סוד בדבר על כן אפילו יושב לבדו ואפילו בבית אפל גם כן יכסה הזרוע בטלית, סימן לדבר "כי יד על כס" (שמות יז, טו), ומהר"י קשטרו ז"ל טעמא טעים "והיה לך לאות על ידך" (שמות יג, ט) לך לאות ולא לאחרים, ולא יעשה כריכה בקבורת, אלא אחר שיהדק היטב יקשור היו"ד ברצועה עם התפילין, ואע"פ שבלא"ה היו"ד קשורה בחוט של גיד עם הבית משום דאין להפריד התיתורא לעולם, כנזכר בזוהר פינחס דף קל"ו, עכ"ז יש סוד בדבר לקשור היו"ד ברצועה לכוין להמשיך להיו"ד ש"ע נהורין כמנין "רצועה" שהיא מספר ש"ע עם הכולל, ומה שכתב הרב "שלמי ציבור" ז"ל דף מ' הלכה י"א, כבר הבאתי דבריו בספרי ק' "מקבצאל" והקשתי על דבריו יעוין שם, ואחר שקשר היו"ד ימשוך הרצועה לזרוע ויכרוך אותה סביב הזרוע שבעה כריכות שלימות, ומה שנמשכת הרצועה בתחלת הזרוע מצד אחד של הזרוע אין זה נחשב כריכה ואין זה בכלל הכריכות, ודלא כמו שכתב "שם חדש" דף קכ"ו לכך יכרוך ז' כריכות ממש שלימות, ואחר שיכרוך השבע כריכות, יעמוד ויניח תפלין של ראש מעומד, דאין להניח תפלין של ראש אלא רק אחר שבע הכריכות:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אחר שהניח תפלין של ראש, אז תכף ומיד יגמור הנחת תפלין של יד בשלש כריכות שכורך באצבע האמצעי הנקרא אמה, ויעשה כריכה אחת בפרק האמצעי של האצבע ושתי כריכות בפרק התחתון, ולפי דברי הרב "מצת שמורים" ז"ל יאמר בעת שעושה הכריכות הנזכרות פסוק "וארשתיך לי לעולם, וארשתי לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (הושע ב, כא-כב):

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אחר שעשה שלשה כריכות הנזכרות על האצבע וגמר תפלין של יד, אז יכניס הרצועות של תפלין של ראש באבנטו, בסדר זה דהיינו רצועה של שמאל יכניסנה בקצה העליון של האבנט כנגד החזה שלו, ורצועת הימין יכניסנה באבנט למטה בקצה התחתון של האבנט כדי שתהיה כנגד הטבור שלו, בסוד "והאחת גבוהה מחברתה" (דניאל ח, ג), וידוע דחסד נקרא אריך וגבורה קצר וכמו שכתוב בפתח אליהו חד אריך וחד קצר, וכל זה יעשה כולם שלא יהיו משולשלים לארץ וכנזכר ב"מצת שמורים" וב"משנת חסידים", ומה שכתבתי לעשות הכנסת הרצועות באבנט אחר שלשה כריכות של אצבע, כן נראה מלשון מורנו הרב חיים ויטל ז"ל ב"עולת תמיד" דף מ"ד יעוין שם, וכן מפורש בספר "משנת חסידים" וכן העלתי בספרי הק' "מקבציאל" אף על גב דדבר זה אינו מפורש בספר הכונות לרבינו האר"י ז"ל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

קודם הנחת תפלין של ראש בראשו, יסתכל בשבעה זייני"ן שיש בשני שיני"ן דאית בהו רזין סתימין עמיקין כמו שכתוב בזוהר הקדוש, והובא זה בדברי האחרונים ז"ל, ודע כי אע"ג דמרן ז"ל בסופ סעיף כ"ז כתב "תפלין של ראש טוב להניחם גלויים", הנה המקובלים ז"ל סבירא להו לכסות בטלית שיוריד הטלית עד סוף המצח. וטעמם ונימוקם עמם על פי הסוד וזה עיקר:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

יזהר שלא יוציא תפלין של ראש מן הכיס אלא עד שיניח תפלין של יד ויקשרנו במקום הקיבורת, ואם יש שמש לפניו ורוצה להכין לו את תפלין של ראש ולהוציאו מן כיס קודם שכרך שבעה כריכות על הזרוע לית לן בה, ורק יזהר שלא יוציאנו מן הכיס אלא עד שיקשור התפלין של יד במקום הקיבורת, ויש בני אדם נכבדים שהשמש מכין להם במקומם בבית הכנסת הציצית והתפילין שיוציאם מן הכיסים קודם שיבואו וצריך למחות בידם שלא יעשו כן:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מי שלא היה לובש אלא רק תפילין של ראש מפני שלא היה לו תפלין של יד, ואחר שלבש תפלין של ראש הביאו לו תפלין של יד העלתי בתשובה בסיעתא דשמיא בספרי הק' "רב פעלים" שצריך להסיר תפלין של ראש מעליו כדי שילבש תפלין של יד תחלה, ואחר כך יניח תפלין של ראש, ועוד העלתי שם בסיעתא דשמיא שאם היה לובש תפילין בלא טלית גדול, מפני שלא היה לו טלית גדול, ואחר כך הביאו לו טלית גדול שצריך להסיר התפילין וילבש הטלית ואחר כך ילבש התפילין בלא ברכה דכן מוכרח להיות על פי דברי רבינו האר"י ז"ל:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות כ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ארבע פרשיות יש בתפילין "קדש" "והיה כי יביאך" "שמע" "והיה אם שמוע", וזה סדר הנחתן לסברת רש"י ז"ל, אך לסברת רבנו תם ז"ל סדרן "קדש" "והיה כי יביאך" "והיה אם שמוע" "שמע", והמנהג כסברת רש"י ז"ל, וכתב הלבוש ז"ל דפעם אחת נפלה בימה שעל קבר יחזקאל הנביא עליו השלום ומצאו שם תפילין ישנים מאד והיו כסדר רש"י, והנה בתחלה היו חושבין מחלוקת זו כשאר מחלוקת שסברה אחת בטלה, אך בא רבינו האר"י ז"ל והגיד בקבלה מפי אליהו זכור לטוב ששני הסברות אמת, וצריך למעבד תרווייהו, ומימות משה רבנו עליו השלום ועד הגאונים היו מניחים שני זוגות, וכן איתא בגמרא מקום יש בראש להניח בו שני זוגות, ובזוהר חדש איתא על קצת בני אדם דמניחים שני זוגות מספק "דלא ידעין ברזא דא דתרוויהו אצטריכו" על כן ירא שמים יעשה שני זוגות תפילין אחד כסברת רש"י ואחד כסברת רבנו תם ויאחז שתיהם בידו ויכניסם בזרועו ויקשרם זה למעלה מזה, דצריך שיניח שניהם יחד ולא כאותם שמניחין של רש"י לחוד ושל רבנו תם לחוד, גם צריך שיניח תפילין של רבנו תם למעלה משל רש"י, בין בראש בין ביד כי מעלת בחינת תפילין של ר"ת גדולה מבחינת תפילין של רש"י, ולכן המנהג לעשות בית תפלין דרבנו תם קטן משל רש"י. והצד המחובר בזרוע הוא העליון, לכך יכניס תחלה של רש"י ויברך עליו אחר שיקשור אותו על הקבורת, ואחר כך יכניס של רבנו תם ונמצא בזה של רבנו תם מונחין למעלה משל רש"י, וכל זה בבתים אבל הרצועות יניח רצועה של תפילין דרבנו תם תחת רצועה של רש"י, לכך יעשה רוחב רצועה של רבנו תם קצר משל רש"י כדי שתתכסה בה, וכן בשל ראש יניח של רבנו תם למעלה משל רש"י וגם הקשר דתפלין דרבנו תם יהיה בעורף גבוה מעט משל רש"י, ורק הרצועות היורדים מן הקשר שבעורף ולמטה, תעביר רצועת רבנו תם תחת רצועת של רש"י שתתכסה בה, רמז לדבר "שמור ת"ם וראה יש"ר" (תהלים לז, לז), ולכל דברים אלו יש טעם על פי הסוד ואין לשנות מה, גם יזהר שלא יתן הקציצה של האחד על המעברתא של האחר אלא יהיו סמוכים זה תחת זה ומונחים כולם על הבשר, וכאשר כתבתי בסיעתא דשמיא בספרי הק' מ"קבציאל":

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות כא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אין לברך על תפילין דרבנו תם אפילו אם לובשו לבדו, והטעם משום דמדרגת תפילין דרבנו תם גבוה משל רש"י על דרך הסוד, וידוע כי רבינו האר"י ז"ל נתן טעם שלא יברך על של ראש, מפני שאין בכוחינו להמשיך האור הנשפע ממדרגה שרומזת לה תפלין של ראש דרש"י, וכל שכן של רבנו תם, וכן כתב הרמ"ע שלא לברך, וכן נהגו רבנן קשישי דארץ ישראל, אלו הן דברי הרב משה זכות ז"ל שהביאם הגאון חיד"א ב"מחזיק ברכה" סימן ל"ד אות ג':

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות כב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

רבינו האר"י ז"ל בתחלה היה מנהגו ללבוש בשחרית של רש"י ושל רבנו תם, ובמנחה של רבנו תם לבדו, ואחר כך עשה תפילין דרש"י כסברת שמושא רבא שהם אצבעים על אצבעים, והיה לובש בשחרית של רש"י ורבנו תם, ובמנחה היה לובש של שמושא רבא הנזכר, והיה אומר תפילין זה דשמושא רבא עולה במקום שני הסברות ההנזכרות, וזהו טעם היותם אצבעיים כנגד שתי הבחינות הנזכרות וכמפורש כל זה בשער הכונות יעוין שם, ומה שאמר "עולה במקום שני הסברות" היינו לצורך זמן תפלת המנחה, אבל לא לצורך זמן תפלת שחרית דאם כן היה לובשו גם בשחרית, ואשרי הזוכה ונזהר להתפלל מנחה בתפילין שמושא ועטרת ראשי הרב אדוני אבי זכרונו לברכה לחיי העלום הבא היה נזהר בזה בחודש אלול ועשרת ימי תשובה, ודע כי הנוהגין להתפלל מנחה בתפילין לא יניחום במנחת ערב שבת כי כבר נתנוצץ קדושת שבת שהוא עצמו אות וכמו שכתב רבינו חיד"א ב"מחזיק ברכה" סימן כ"ה בשם המקובל מהר"ם פאפיר"ש ז"ל ושומר אמונים עיין שם:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות כג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מי שדרכו ללבוש של רש"י ורבנו תם ביחד, וטעה ולקח תחלה של רבנו תם והניחו ובירך עליו, וכשבא ליטול השני הרגיש שטעה וברך על של רבנו תם יקשור תפילין של רש"י בלא ברכה על סמך הברכה שבירך על רבנו תם, מפני שההוא דרכו כל יום ללבוש שניהם יחד ודעתו בברכה על שניהם, שהיה גם של רש"י מונח לפניו בשעת הברכה ודעתו ללבשו, כן כתב בשו"ת "דברי חיים" ב"יורה דעה" בסוף תשובתו בסימן פ"ב יעוין שם ונכון הוא, מיהו אם זה דרכו ללבוש תפילין של רש"י בלבד, ולקח תפילין של רבנו תם בטעות בחשבו שהוא של רש"י ובירך עליו, ואחר כך נודע לו שלקח רבנו תם ובירך עליו, הנה זה צריך לברך עוד הפעם כשלובש של רש"י, וזה הענין יזדמן כשאדם שואל תפלין מחבירו שיש לו שני זוגות רש"י ורבנו תם, והוא אינו רוצה ללבוש אלא של רש"י, ובטעות לקח של רבנו תם ובירך עליו והגיד לו חבירו ורוצה ללבוש של רש"י אחר אותה הברכה:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות כד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אחר שיניח התפילין יאמר פרשת "קדש" "והיה כי יביאך" כדי להשלים ארבעת פרשיות בכל יום כמו שכתבו הרמב"ן ומורנו הרב חיים ויטל ז"ל, ואם אינו יכול לאומרם קודם תפלה יאמר אותם אחר תפלה וכנזכר ב"מחזיק ברכה":

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות כה · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אחר שהניח תפלין של יד קודם שהניח תפילין של ראש לא יפסיק אפילו לקדיש וקדושה, ובתשובתי בסיעתא דשמיא בספרי הק' "רב פעלים" העלתי במי שלובש רבנו תם לבדו ונזדמן לו קדיש וקדושה בין של יד ובין של ראש, אף על גב דבזה לא יש ברכה ואין כאן הפסק, עם כל זה לפי טעם הר"ן וה"לבוש" דסבירא להו הא דאין פוסקין בין של יד לשל ראש, משום דכתיב "והיו" (דברים ו, ח) שצריך להית הוויה אחת לשתיהם ועיין ב"מנחת אהרן" דף ל"ז שכתב בזה טעם על פי הסוד, ועל כן צריך לזהר גם בשל רבנו תם אף על גב דליכא ברכה בזה. מיהו עשיתי תיקון לזה שלא לאבד קדיש וקדושה: כיוון דאין כאן ברכה יענה קדיש וקדושה ואחר שיענה יפשוט תפלין של יד ויחזור ויניחנו מחדש ואחריו תפלין של ראש בלי הפסק, לקיים מה שאמר הכתוב "והיו" (דברים ו, ח) הוייה אחת לשתיהם, וגם על פי הסוד דרך זה יבא נכון:

בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא, אות כו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

חייב אדם להוסיף מחול על הקודש, וזמן תוספת זה, יש בו כמה סברות חלוקות; ואנחנו, אין לנו אלא דברי רבינו האר"י ז"ל שאמר: זמן קבלת-שבת הוא סמוך לשקיעת החמה. ובארנו כוונתו - רוצה לומר, כשהחמה בראש האילנות, דהיינו שליש שעה קודם קריאת ה"מגרב" שקורא בסוף שעה י"ב ממש. והמאחר לומר קבלת שבת בין-השמשות, שמתחיל שבעה דקים וחצי קודם קריאת ה"מגרב", הפסיד מצוות התוספת. ומפורש להדיא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות, דף צ"ז, ע"ב, דאין נקרא תוספת אלא אם כן נמשכה קודם זמנה הראוי לה, אבל כשיתקדש השבת עצמו ויהיה ממש ליל-שבת גמורה, אינו נקרא תוספת, רק קדושת שבת עצמו; יעין שם. מיהו, כל זה על קבלת-שבת באמירת "באי כלה", אבל "קדיש ברכו" שבו תוספת הרוח, וכן אמירת "ופרוש" שבה תוספת הנשמה אינו צריך שיהיה זה בוודאי יום, אלא אע"פ שנעשה לילה, אין בכך כלום. וכן נראה להדיא בשער הכוונות, דף צ"ט, עמוד ג, שרבינו האר"י ז"ל בעצמו היה עושה כל זה אחר שנעשה לילה ממש.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות ו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מי שקבל שבת מבעוד יום, יוכל לומר לחברו שלא קבל שבת עדיין, לעשות איזה מלאכה; ועיין "מחזיק ברכה" ושאר אחרונים; מיהו, הרב "חסד לאלפים" ז"ל הביא מתשובת "בית חדש" ז"ל, דנכון להחמיר בזה, יעין שם. ונראה לי דלצורך מצווה יש להקל ולא להחמיר, וכן המנהג פשוט.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות ז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אם טעה בערבית דשבת והתחיל תפילת חול ונזכר באמצע הברכה, גומר אותה ברכה ויחזור לומר של שבת. וזה הדין ישנו גם בתפילת שחרית ומנחה, אבל אם טעה במוסף, פוסק אפילו באמצע הברכה ולא יגמרנה, אלא יתחיל של שבת תיכף. ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל: בערבית יאמר "וינוחו בה", ובשחרית "וינוחו בו", אך במנחה לא נתפרש בדבריו כלום. וגם בסידור רבינו הרש"ש לא נתפרש על מנחה. ושמעתי דמנהג החסידים בערי הקודש ת"ו לומר במנחה "בו", אך אנחנו, מנהגנו לומר במנחה "בם" כמו שכתב הרמ"ז ז"ל ו"משנת-חסידים" ז"ל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות ח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אחר תפילת ערבית אומרים "ויכולו" בקול רם מעומד, ואפילו המתפלל ביחיד חייב לאומרו, שיש סוד עמוק באמירת שלוש פעמים "ויכולו", ואין לגרוע מהם אפילו ביחיד.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות ט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

ברכה מעין שבע, אין עיקר טעם שלה הוא מה שאמרו רבותינו ז"ל שנתקנה בשביל המאחרין בבית-הכנסת שבשדה, אלא באמת יש בה צורך גדול על פי הסוד, והוא במקום החזרה. לכן, גם אם מתפללין ציבור בבית חתנים ואבלים וכיוצא, שאין שם ספר תורה, חייבין לומר ברכה מעין שבע, וכן פשט המנהג בירושלים לאומרה בכל מקום שמתפללים בעשרה, אע"פ שאין שם ספר תורה; וזה המנהג נתפשט מזמן רבינו הרש"ש ז"ל, וכמו שכתב בספר "פרי-האדמה", וכן הנהגתי פה עירנו יע"א בעזרת ה' יתברך.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות י · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אחר תפלה ילך לביתו תיכף ומיד לקדש. וסדר הקידוש כתבתי לעיל בס"ד. ומיד אחר הקידוש יעשה נטילת ידים כהלכתה מכלי שאינו נקוב. וקודם שיטול ידיו יאמר "מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר" שיש בו ז"ן תיבות, ויכוון שלא יחסר מזונו וגם מזון הנפש, וכנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. ויש נוהגים לאמרו אחר נטילת ידים, ואין למחות בידם, וכנזכר ב"מחזיק ברכה", סימן קס"ו. גם קודם שיטול ידיו יאמר נוסח זה: לשם יחוד קודשא בריך הוא וכו', הריני בא לקיים מצוות עשה דרבנן ליטול ידי ולשפשפם קודם סעודה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרי ולעשות רצון בוראי לתקן שורש מצווה זו במקום עליון. ויהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתהיה חשובה ומקובלת ורצויה לפניך מצווה זו של נטילת ידיים והשפשוף קודם סעודה כאלו כוונתי בכל הכוונות הראויות לכוון במצווה זו. ויהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שבזכות מצות הברכה אשר נברך על נטילת ידים קודם סעודה, יהיה עתה עת רצון לפניך, וימשך מן אור אין סוף שפע מוחין ואורות גדולים לשנים-עשר פרצופים הרמוזים בעשר ספירות הכוללים, הרמוזים בעשר אצבעות הידיים, ומשם נקבל שפע עשרה ברכות ככתוב (בראשית כז, כח): "ויתן לך האלהים (למשוך מאין סוף מוחין ושפע) מטל השמים (חכמה) ומשמני הארץ (בינה), ורוב דגן (דעת) ותירוש (חסד); יעבדוך עמים (גבורה) וישתחוו לך לאומים (תפארת) הוי גביר (נצח) לאחיך (הוד) וישתחוו לך בני אמך (יסוד); אוררך ארור ומברכיך ברוך (מלכות)".

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות יא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

בשבת צריך ליטול ידיו קודם שלש סעודות מעומד כנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל. והוא הדין לברכה וניגוב נמי צריך מעומד. וכתב הרב הגאון מורנו רבי אליהו מני נר"ו, דלאו דווקא בנטילה דאכילה, אלא גם בנטילת שחרית דיום שבת, גם כן נוטלין ומברכין ומנגבים מעומד, שכן כתב רבינו הרש"ש ז"ל, וכבר הרב "תורת-חכם" ז"ל עשה מטעמים לדבר. וכתב עוד, שהוא נר"ו נוהג גם-כן ביום טוב, דאם אינו מועיל אינו מזיק; עד כאן דבריו נר"ו. ונראה לי: "יפה אמר חנן" (ראה כתובות קה.) על יום טוב, אך אנא עבדא אי אפשר לי לעשות נט"י דשחרית דשנה מעומד, והמשתדל לקיים זה תבוא עליו ברכה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות יב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כשיטול ידיו לסעודה יקח הכלי בידו הימנית ויתנהו לידו השמאלית, כדי להכניע השמאלית לימין; ויטול מן השמאלית על הימין שלוש פעמים רצופים זה אחר זה, ואח"כ יטול על השמאלית גם כן שלוש פעמים רצופים בזה אחר זה, ואח"כ ישפשף ידיו זה בזה, שלוש פעמים רצופים ליד ימין ושלוש פעמים רצופים ליד שמאל וכנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. ואע"ג כי בדברי רבינו האר"י ז"ל, בשער טעמי המצוות, דף נ"ב, עמוד ב, זכר בנטילה שתי פעמים, ובשפשוף פעם אחת - נאמן רבינו הרש"ש בזה, שכל דבריו היה מוציא אותם ומולידם מדברי רבינו האר"י ז"ל בעצמו.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות יג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אחר נטילת ידים יגביה ידיו כנגד ראשו ויברך תכף ומיד בעוד ידיו זקופים, כדי שלא תהיה הגבהת ידו בריקניא. ובעוד ידיו זקופים, יפשוט ידיו שיש בהם עשר אצבעות, לקבל שפע וברכה מעשר מיני שפע, ויכוון להמשיך ממקום עליון מוחין ושפע, והם עשר מיני ברכות הנזכרים בפסוק: "ויתן לך האלהים וכו'" עד "ומברכיך ברוך" וכנז' בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. ופיוט "למבצע על רפתא", ויש נוהגים לאמרו אחר נטילה, קודם בציעה, וכמו שכתב הגאון "מחזיק ברכה", סימן קס"ו, על מנהג רבנן קדישי; יעין שם. ובביתנו נוהגים מאבותינו לאמרו אחר נטילה, קודם "המוציא"; וצריך לאמרו בשלוש סעודות.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות יד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

צריך לבצוע על שתי ככרות בכל סעודה משלוש סעודות, ויהיו שלמות זכר למן דכתיב בה (שמות טז,כב): "לחם משנה". וגם הנשים, אם אוכלים לבדם, חייבים ג"כ בשתי ככרות וכנזכר בפוסקים ז"ל; מיהו, לפי דעת רבינו האר"י ז"ל צריך לסדר בשולחן שתים-עשרה ככרות בכל סעודה משלוש סעודות (ששה זוגות שהם י"ב) כזה:

◯ ◯

◯ ◯

◯ ◯

ובארבע ככרות האמצעים יכוון שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא, ושתים העליונות הם כנגד אות יו"ד ואות וא"ו, שהם אותיות הזכרים, ושתים שתחתיהם, הם כנגד שני ההין, שהם אותיות הנקבות: ה"א ראשונה תחת אות יו"ד שבצד ימין, וה"א אחרונה תחת אות וא"ו שבצד שמאל. וכשתברך ברכת "המוציא", תיקח ב' ככרות העליונות, שהם כנגד אותיות יו"ד וא"ו, ותחברם יחד דבוקים אחור באחור, ובזה נעשים ככר אחד שיש לו שני פנים משני צדדיו, שיהיה בזה כדמיון לחם-הפנים שבמקדש; ותאחזם בין שתי ידיך, שתהיה ימינך על פני ככר היו"ד ושמאלך על פני ככר הוא"ו, ובעוד שתי ככרות אלו בידיך, צריך שיהיו מונחים בידיך כנגד ב' ככרות התחתונים, שהם כנגד שתי ההין, כדי שישפיעו הזכרים בנקבות; ותברך אז ברכת "המוציא" בעודם בין ידיך. ואחר שתגמור הברכה, תבצע מלחם הימני, שהוא כנגד אות יו"ד, שיעור כזית, ותטבלנו שלושה פעמים במלח ותאכלנו, ותכוון לשם מצוות סעודת שבת, וגם תכוון דכזית זה הוא כנגד אות יו"ד דשם הוי"ה. ואחר שתאכל ותטעום מכזית זה, אז תכף תבצע עוד מככר הנזכר שיעור כביצה ותיתן לאשתך, ותכוון כי זה הוא כנגד אות יו"ד של שם אדנ"י, ותכוון אז לשם השילוב של הוי"ה אדנ"י, שהוא שם יאהדונה"י. והוא הדבר אשר יסד רבינו האר"י ז"ל בפיוט שלו: "למבצע על ריפתא, כזיתא וכביעתא, תרין יודין נקטא, סתימין ופרישין". אח"כ תבצע לשאר המסובין. ותזהר בעת שתבצע את כזית שלך וכביצה של אשתך, שלא תשמיט ככר השני, שהוא כנגד אות וא"ו, מידך, אלא תבצע בעודו מחובר בידיך עם אותו ככר שאתה בוצע ממנו. וסדר זה תעשהו בשלוש סעודות. ואם לא נמצא לך י"ב ככרות, תסדר ארבע ככרות, אך ודאי מצווה רבה להשתדל לסדר י"ב ככרות כפי הציור שרשמנו לעיל; וסדר זה הוא המיוסד ע"פ דברי רבינו האר"י הקדוש זלה"ה כנזכר בשער הכוונות.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות טו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

שיעור כזית הוא תשעה דרהם, ושיעור כביצה הוא שמונה-עשר דרהם. ואחר שתבצע שעור כזית לעצמך, תזהר לאכול עוד מן הפת להשלים שיעור תשעה-עשר דרהם, כי צריך לאכול לכתחילה פת בסעודת שבת יותר מכביצה, ורק מי שהוא חולה ובעל מכאובים דקשה לו אכילת הפת, סגי ליה בכזית בלבד. ועיין ב"ברכי-יוסף" ו"שיורי ברכה" ושאר אחרונים ז"ל.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות טז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

כאשר תסדר האישה הפת על השולחן, תזהר להניח מפה תחתונה ומפה עליונה; ויש בזה כמה טעמים על פי הפשט. ואחר שתניח מפה העליונה, תניח שתי ידיה על השולחן ותאמר פסוק: "וידבר אלי, זה השולחן אשר לפני ה'", וע"י דבור זה תשרה הקדושה על השולחן וכנזכר בספר "כתר-מלכות"; ומסתברא מלתא, כמו שאמרו על כסא אליהו הנביא זכור לטוב בשעת המילה, שצריך לומר בפה "זה הכסא וכו'"; ועיין בזוהר הקדוש (א, רט:).

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות יז · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מצווה לאכול דגים בשלשה סעודות של שבת, אפילו דבר מועט וכנזכר בפוסקים. ואמרתי טעם נכון לאכילת דגים בשבת: כי הדגים נבראו מן המים, אבל בהמות נבראו מן העפר וכנזכר במדרש רבה. וידוע כי סדר הארבע יסודות למעלה הוא כך: מים, אש, רוח, עפר, וכמו שכתב רבינו ז"ל בשער מאמרי רז"ל, דף י"ב, עמוד ב, בביאור מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו; יעין שם. ובזה פרשתי בס"ד, דברי רבינו ז"ל ב"עץ-חיים", שער נו"ן, פרק א', הקושיא שנתקשו שם. ולפי דברי רבנט ז"ל שלמעלה, הסדר הוא, מים קודם אש - נתפרשו דבריו ב"עץ-חיים" היטב. איך שיהיה – נמצא, למעלה, המים הוא עליון, ולכן הדגים בשבת עדיפי מבשר בהמה שנבראה מיסוד התחתון, דהדגים נבראו מן המים שהוא יסוד העליון, והשבת נזון ממקום עליון וגבוה מאד. ועוד פרשתי, בס"ד, טעם אחר, על פי מה שכתב במדרש בראשית-רבה, פרק ז', סימן ב, בעובדא דיעקב איש כפר נבראי, שהורה בצור שהדגים טעונים שחיטה, ושמע רבי חגי, ושלח אחריו והלקהו וכו', והביא לו רבי חגי ראיה מן התורה, דכתיב (במדבר יא,כב): "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, אם כל דגי הים יאסף להם ומצא להם". מכאן ראיה: צאן ובקר בעי שחיטה, ודגי הים, די להם באסיפה מן הים; יעין שם. ובזה מובן היטב הטעם דאוכלין דגים בשבת, להורות, כמו שהדגים, אין צריך לתיקון שלהם מעשה מלאכה, כן השבת, אין צריך לברורים שלו תיקון ע"י מעשה ומלאכה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות יח · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מי שנאנס ולא אכל סעודה ראשונה בליל שבת, יאכל שלשה סעודות ביום, וגם סעודת התשלומין יאכל בה פת, ויסדר שולחנו כמו סעודת החיוב של הלילה; וכן הוא הדין ביום טוב יעשה כן. ועין "מגן-אברהם", סימן רצ"א ושאר אחרונים ז"ל, שם. ואם שלחו לאדם איזה דבר מאכל שיאכלנו בשבת, לא יאכלנו בחול, וזהו ממידת חסידות (מספר חסידות תתסו), וכנזכר בשולחן ערוך להגאון רבנו זלמן ז"ל, בסימן רס"ב, סעיף ח; יעין שם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות יט · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

טוב שילמוד על השולחן בליל-שבת ארבע פרקים ראשונים של משנה דשבת, והשאר יגמור ביום. ואם קשה עליו הלימוד בליל-שבת, ילמוד לפחות פרק אחד וכנזכר בשער הכוונות. וטוב לומר דברי-תורה לבני ביתו בליל-שבת על עניין הפרשה, וכן היה מנהגו של עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה בארבעה פרקים במשנה ובדברי תורה על השולחן.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות כ · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אחר ברכת המזון תחזור לקח שתי אגודות ההדס בשתי ידיך ותחברם יחד ותאמר: "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", ואח"כ תברך ותריח, וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות. ונראה לי שצריך להסיר ההדס אחר קידוש, שכבר בירך עליו, ולהצניעו במקום אחר, כדי שיוכל להביאו אחר ברכת המזון ולברך עליו שנית, אבל לא ישאר לפניו, אף על גב דברכת המזון חשיב סילוק - הא איכא פלוגתא בזה. ולפי דעת רבינו האר"י ז"ל, מנהג טוב לקרות בכל ליל-שבת אחר ברכת המזון המשנה דמסכת ערובין; ואנו לא נהגנו בזה; ומי שאפשר לו, תבוא עליו ברכה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות כא · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

מנהג רבינו האר"י ז"ל להניח השולחן במקומו בליל-שבת אחר ברכת המזון, והמפה פרוסה עליו, וכוס של ברכה גם כן מונח עליו, והיה משאיר בו מעט יין כדי להשאיר שם ברכת ליל-שבת בסוד "אסוך שמן" האמור באלישע הנביא עליו השלום (מלכים ב ד,ב) ככתוב בזוהר הקדוש. וגם לסיבה זו, היה משייר תחת מפה הפרוסה מעט פתיתין של פת, אבל לא לחם שלם וכנזכר בשער הכוונות, אך צריך לשמור זה מן החתולים המצויים בבית שלא יכנסו ויאכלו הפת. והנזהר בכל הנזכר לעיל, תבוא עליו ברכה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות כב · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

עניין הזיווג והעונה של שבת הוא מצווה רבה, ואשרי הזוכה לעשות כל מעשיו לשם שמים. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא (כתובות סב:): עונתן של תלמידי חכמים, מליל-שבת לליל-שבת; ורק בליל ראשון של פסח, וליל ראש-השנה, וליל שמיני-עצרת, וליל שני דשבועות, אפילו שחלו בשבת, אין לעשות זווג בהם ע"פ הסוד, אלא רק אם הוא ליל טבילת מצווה. וכל זה הוא לתלמדי חכמים ואנשי מעשה, אבל המון העם, מי שיודע בעצמו שאינו יכול לעמוד בדבר זה, שאינו יכול לכבוש תאוותו, מותר לו לשמש אפילו בלילות החול, ורק חייב להיזהר לפרוש סמוך לוסתה. וגם בעונה של ליל-שבת שהיא מצווה גדולה אינה מצווה מן המובחר, אלא רק אם ישמש אחר חצות לילה. נמצאת אתה למד, ארבעה מדרגות יש בתשמיש המיטה: הראשון הגרוע, הוא המשמש בימות החול קודם חצות לילה; והשני המעולה ממנו, הוא המשמש בחול אחר חצות לילה; והשלישי המעולה ממנו, המשמש בליל-שבת קודם חצות; והרביעי המעולה מכולם, המשמש בליל-שבת אחר חצות. ואם נזדמן לו טבילת מצווה בלילי החול, הרי זה משמש באותה לילה אף על פי שהוא חסיד ופרוש, ואינו רשאי לעכבה עד ליל-שבת; ועושה בזה תיקון כמו עונה של ליל-שבת, וכדמוכח מהזוהר הקדוש (ח"א נ.), דאצלו נחשב ליל טבילה כליל שבת; ולכן טוב שיזהר לקיימה גם כן אחר חצות לילה היכא דאפשר לו, אבל אם חושש פן חס וחלילה יראה קרי אם ישן קודם תשמיש, הרי זה משמש קודם שינה, אפילו קודם חצות. וגם בלילי ראש חודש ויום טוב יש מעלה בזיווג על פי הסוד, וחסידים ואנשי מעשה מקיימים בהם מצוות עונה.

ודע דאיתא בספר "פרי-עץ-חיים" וזה לשונו: מורי זלה"ה היה אומר, דכל אזהרה "מערב שבת לערב שבת", הוא במשמש לשם הריון, לצורך בנים; וצריך להיות אז הזיווג כדי שישרה בהאי טיפה נשמה קדושה עליונה מהזיווג העליון, אבל אם אשתו כבר מעוברת או מניקה, אין לחוש עליו כל כך; והטעם, כי כל עצמה של אזהרה זו אינה אלא לבל ישפיע נשמות הנקראים "צדיק ורע לו", רק נשמות דשבת כנזכר, אבל אם היא כבר מעוברת או מניקה, בטלה טענה זו; עד כאן לשון מורנו הרב חיים ויטל ז"ל שם; יעין שם. ועוד ראיתי לרבינו הרב חיים ויטל ז"ל ב"עולת-תמיד", דף ס"ט, עמוד א, שדקדק מן ה"תיקונים", סוף דף צ"ג כפי החילוק הנזכר, דיש לחלק במעוברת או מניקה; יעין שם. ובסה"ק "מקבצאל" כתבתי בס"ד, דאין סתירה מדברים הנזכר למה שכתב רבינו ז"ל בשער טעמי המצוות ובשער הכוונות בעניין הזיווג של ימות החול. וכתבתי, דאע"ג דגם תלמידי חכם יכולים לסמוך על דברי מורנו הרב חיים ויטל ז"ל בספר "פרי-עץ-חיים" הנזכר, לשמש בחול במעוברת ומניקה, עם כל זה ראוי שינהגו בפרישות ולא ירגילו עצמם בכך, ורק אם בדרך מקרה נזדמן להם דבר זה בחול, אין לחוש.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות כג · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אפילו בחדשי העיבור וחדשי יניקה, ואפילו אישה עקרה, או שפסקו דמיה, שאינה ראויה להוליד עוד, חייב בעלה לקיים מצוות עונה בה; ואפילו שהוא חכם וחסיד, אינו רשאי לבטל ממנה מצוות עונה; ואל יחשוב שבעילתו תהיה לבטלה, אלא באמת גם בעילות אלו עושים פרי למעלה, ויולדו מהם נשמות; וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצוות וז"ל: אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, הגם כי היו נשותיהם עקרות - לא היו נמנעים מן הזיווג, והיו מכוונים אל זיווג התדירי וכו'; יעין שם. והגאון חיד"א ז"ל ב"מדבר-קדמות", דף פ"ג, מן זוהר הקדוש בכתבית יד וזה לשונו: אמר רבי שמעון: לעולם יקיים אדם מצוות עונה בזוגתו לשם שמים, שכל אותם וכו', אף שהיא עקרה וזקנה, אינם הולכים לאבוד, אלא הקב"ה מצווה למלאך הממונה שישמרם לעתיד לבוא, ויהיה לו בנים רבים וכו'; יעין שם.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות כד · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

טוב שיתן אדם מיטתו בין צפון לדרום וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, ויהיה דגמת אדם הראשון כשנברא. וכך יעשה: ראשו למזרח, כנגד הדעת הנקרא "מזרח", דכתיב: "ממזרח אביא זרעך"; ורגליו למערב, כנגד יסוד ומלכות; וידו הימנית בדרום, שהוא החסד; ויד השמאלית בצפון, שהוא הגבורה, וכנזכר בדברי רבנו האר"י ז"ל, שער טעמי המצוות, דף ו, עמוד ב; עיין שם. וצריך לשהות על הבטן עד שיכלו טיפות הזרע לגמרי, וכן יזהר לאחר ששמש מיטתו אפילו מאותם הטיפות שהם כמו מים ואינם קשורות כלובן ביצה, כי כל זה בכלל השחתת הזרע, וכמו שכתב רבנו ז"ל בשער טעמי המצוות, דף ז, עמוד ב; יעיין שם. מיהו, נראה לי דאינו נענש עליהם, כיוון דהוא אנוס בזה מצד קיום המצווה. וידוע כי אצל רוב בני-אדם אינם נפסקים ניצוצות אלו רק אחר שישתין, על-כן ישתדל להשתין, ולא יטבול קודם שישתין; וכוונת רבנו ז"ל להזהירו בזה.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות כה · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן

אסור לשמש לאור הנר, ואינו מספיק נתינת מחיצת סדינים של פשתן סביב המיטה, אלא צריך שלא יהיה אור הנר מאיר בתוך המיטה כלל ועיקר, וכמו שכתב רבינו ז"ל בשער טעמי המצוות, דף ז', עמוד א; יע"ש. ומלשון רבותינו ז"ל מוכח, דאם ישן באכסדרה גדולה, או על גג גדול, והנר רחוק מן המיטה, ואין מגיע אורו למיטה כלל, שרי, אע"פ שהוא רואה בעיניו את הנר הדולק. ומה שכתב הגאון מורנו הרב שלמה קלוגר ז"ל, דאם משמש בכיסוי של סדין גדול ורחב, שרי - אין דבריו מחוורין, וכאשר השגתיו בתשובה. ואיש ואשתו שיש להם ילד קטן יונק, וישנים בחדר, וצריך להם אור בחדר, שלא תוכל להניק בחושך, כיצד יעשה בשבת, שאינו יכול לכבות קודם תשמישו ולהדליקו אחר כך? עשיתי להם תקנה - שיניחו הנר בתוך חלון עמוק העשוי בכותל, ויעשו לחלון דלת, ובעת תשמיש יסתום הדלת ולא יראה אור הנר בחדר, ואחר תשמיש יפתחנו כדי שתניק האישה לאורו.

ודע כי המנהג פשוט פה עירנו בגדאד יע"א מזמן קדמון, דהחתן שנושא בתולה, משמש בליל חופה שהיא ביאה ראשונה, לאור הנר, אפילו הוא חכם וחסיד, בלתי שום פקפוק. ואני אמרתי טעם להתר זה בביאה ראשונה שהיא אינה ראויה לעיבור, דאין האישה מתעברת מביאה ראשונה (יבמות לד.), כי אם רק היא לעשותה כלי, ולכן אין החיצונים מתגרים בזה, ואין כאן עונש של בנים נכפים דאמרו רבותינו ז"ל, יען כי אותו תשמיש אינו ראוי להריון, כי עניין זה הוא סגולי והא תליא בהא. ודע כי אור הנר הוא חמור מאור הלבנה, ועיקר הנזק יהיה מאור הנר דווקא; מיהו, אם אור הלבנה זורח בהדיא על המיטה, לא ישמש, אבל אם אין אור הלבנה זורח ממש על המיטה, אע"פ שמאירה המיטה מכוח אור הלבנה הרחוק ממנה, מותר לשמש ע"י שיהיה מאפיל בסדין שיהיה פרוס עליו לגמרי. ובשעת הדחק, שהוא צריך לשמש, ואור הלבנה זורח על המיטה, ואינו יכול להמתין עד שיעבור האור מעליה, הרי זה מאפיל בסדין שיפרסנו עליו ועל אשתו עד שיהיו מכוסין בו לגמרי ושרי. ובסה"ק "מקבצאל" העליתי, דאם עלה עמוד-השחר, כל זמן שלא האיר היום, שהוא תחילת לבישת תפילין בחול, חשיב בכלל לילה ומותר לו לשמש, ואין זה בכלל משמש מיטתו ביום. וישתדל האדם לטבול אחר תשמיש-המיטה, ובפרט ביום שבת, כדי שיקבל תוספת שבת של היום בגוף טהור.

בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא, אות כו · בספריא (נפתח בחלון חדש) · בעמוד הסימן