נטילת ידיים של שחרית

חכמים תקנו ליטול ידיים בכל בוקר, ולברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים".
על ידי הידיים אדם מסוגל לפעול בעולם, על ידן הוא לוקח ומקבל, נושא ונותן, משתמש בחפציו השונים ומטפל בגופו. אולם יחד עם ערכן הרב והשימושי, ואולי דווקא משום כך, הידיים הן גם אלו שיורדות ומתפלשות בכל עסקי העולם הוה, ויותר מכל אבר אחר הן נוטות להתלכלך ולהזדהם. וכשאנו רוצים להתעלות ולפרוש מעט מהצד הנמוך של העולם, כדי לעסוק בעניינים שבקדושה, אנו נוטלים ידיים. זאת הכוונה הכללית של נטילת ידיים שחרית, אלא שנחלקו הראשונים כלפי מה בדיוק מכוונת נטילת הידיים בשחרית.
לדעת הרא"ש, מאחר שהידיים של האדם עסקניות הן, לא יתכן שבמשך שנתו אדם לא יגע בידיו במקומות המטונפים שבגופו, וכדי לטהר אותן לקראת תפילת שחרית תקנו חכמים ליטול ידיים.
והרשב"א כתב, שכל אדם נעשה כמי שנברא בכל בוקר מחדש, שנאמר : "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה ג, כג).
אדם הולך לישון עייף, ומוסר את נשמתו לבוראו, ובבוקר קם עם כוחות מחודשים. את הבריאה המחודשת הזו יש לקדש ולייחד לעבודת ה', על ידי נטילת הידיים בשחרית.
במילים אחרות, לדעת הרא"ש נטילת ידיים של שחרית מהווה הכנה לתפילה, ואילו לרשב"א נטילה זו מהווה הכנה לכל מגוון פעילותו של האדם במשך היום.