"שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה". ששים ושמחים אנו, רוקדים עם התורה האחוזה בזרועותינו, ושמחים בה. וכאן מקום לחשבון נפש מרתיע! האם גם התורה שמחה ומרוצה מאתנו?
אדם הנושא בת מלך, בוודאי שמח הוא בה, בת עדינה, מושכלת, מיוחסת, בוודאי מתענג הוא על כל רגע ורגע ששוהה עמה, אולם אין זה אומר שגם היא מתענגת להיות במחיצתו, שהרי אם אמנם התנהגותו כיאות לבת מלך, ונזהר הוא בכבודה, ומעניק לה תכשיטים, ומאכלים עדינים וטובים, כראוי לאופיה ולעדינותה, בוודאי שמחה גם היא בו, אולם אם מתנהג הוא בה ככפרי בהתגשמות ובגסות, מזלזל בה, לא נוהג בה כבוד כראוי, יתכן אפוא שהוא שמח בה ומציאה היא אצלו, אולם היא אסורה תחתיו ומעונה תחת ידו.
התורה נתנה לנו כבת מלך מלכו של עולם, שמחים אנו בה, תורה תמימה, נעימה, אצורה בסגלות ובחכמה אין קץ, והיאך לא נשמח בה אחר שהיא אוצרו היקר ביותר של הקדוש-ברוך-הוא, שהרי נקראת "שעשועים", וכנאמר: "ואהיה אצלו… שעשועים יום יום" (משלי ח, ל)
וכדי לסבר מעט את האזן מה פירוש הפסוק: "ואהיה אצלו שעשועים יום יום", כל אדם משתעשע ביקר לו, ילד קטן בצעצועיו היקרים לו יותר מכל, אדם מבוגר יותר משתעשע בכספו וזהבו, עשיר מופלג משתעשע ביהלומיו ובאבני יקר אשר לו, מלך משתעשע בכבוד מורא מלכותו, ואלו מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא במה שעשועיו? באותיות התורה הקדושה, ואם התורה היא שעשועיו של הקדוש-ברוך-הוא, הרי שאין לתאר ולשער מה טמון וגנוז בה, אלו אורות וסודות נפלאים, אם כן לנו בוודאי יש במה לשמוח. אלא השאלה היא, האם גם לתורה יש מה לשמוח בנו, האם מרוצה היא מהנהגתנו כלפיה, האם נזהרים אנו בכבודה כראוי, עוסקים בה, או מונחת היא אצלנו בקרן זווית, כאשה אלמנה ועזובה שעזבה בעלה והלך למדינות הים, ואין דורש ואין מבקש לה, הלא זעק תזעק לאביה: ביד מי נתתני, ביד מי שאינו יודע במעלתי ובמעלת אבי, הכזה חתן בחרת בעבורי, אני שהייתי שעשועיך יום יום?!
ולכן יבאר כמה קשה עונש ביטול תורה יותר מכל העברות כולם, שהרי זהו זלזול בדבר היקר ביותר של הקדוש-ברוך-הוא, התורה, שהיא שעשועיו של הבורא, שאין לו יתברך יותר יקר ממנה, היאך לא יקנא לכבודה ויחרה אפו על חתנו המזלזל בבתו של מלך?!
