שמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו ואינו קשור לחג הסוכות אלא סמוך לו בלבד. ומשום כך מברכים בו "שהחיינו": האשה – בשעת הדלקת נרות, אחר ברכת "להדליק נר של יום טוב" (ויש שאינן נוהגות לברך "שהחיינו" בהדלקת הנרות), והאיש – בקידוש שהוא עושה אחר תפילת מעריב.
ונקרא "שמיני עצרת" על שם הכתוב: "ביום השמיני עצרת תהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פר אחד" וגו' (במדבר כט). ולשון חיבה הוא זה (לשון עצרת), כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם: "קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד".
אמר רבי לוי: "בכל חודש וחודש שבקיץ ביקש הקדוש ברוך הוא ליתן לישראל מועד. בניסן – נתן להם הפסח; באייר – נתן להם פסח קטן; בסיוון – נתן להם עצרת; בתמוז – היה בדעתו ליתן להם מועד גדול – ועשו להם את העגל, וביטל תמוז אב ואלול. בא תשרי – ופרע להם: ראש השנה, ויום הכיפורים, והחג. אמר הקדוש ברוך הוא: לאחרים הוא (תשרי) פורע, ושלו – אינו נוטל? נתן לו יומא (יום אחד), שנאמר: ביום השמיני עצרת תהיה לכם".
תפילת גשם
"בחג נידונים על המים". והיה ראוי להזכיר גשמים בתפילת יום טוב הראשון של חג, כשם שמזכירים טל ביום טוב הראשון של פסח, מפני שהתבואות צריכות טל ובפסח נידונים על התבואות; אף על פי כן אין מזכירים גבורות גשמים אלא משמיני עצרת ואילך. כל ימי החג הרי אנו כאילו רומזים לפני הקדוש ברוך הוא שיתן לנו גשמים בעונתם: אנו מרצים לפניו בארבעה מינים הגדלים על המים, ובניסוך המים שאנו מנסכים על המזבח, ובהקפות ערבי נחל שמקיפים בהן את המזבח, אבל בתפילה אין מזכירים גשמים בפירוש. למה?
אמרו חכמינו, לפי שהטל שמבקשים עליו בפסח – סימן ברכה הוא לעולם תמיד, ומתפללים על הטל שירד גם במועד. ואילו הגשמים, אנו מבקשים עליהם שירדו בעונתם ולא שירדו בימי הסוכות. שהגשמים בחג – סימן קללה הם, לפי שאין יכולים לקיים מצוות ישיבת סוכה בשעה שהגשמים יורדים; והרי זה כאילו מראים לישראל מן השמים שאין מצוותם מקובלת לפניו יתברך, וכאילו רומז להם: אי אפשי בשימושכם. וכך אמרו חכמים במשנה: "משלו משל, למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו – ושפך לו קיתון על פניו".
הואיל והגשמים בחג אינם סימן ברכה, לפיכך אין מזכירים אותם בתפילה עד שמיני עצרת. כיוון שישראל יצאו מסוכותיהם ונכנסו לבתיהם, ולמחרת משכימים ובאים לבתי כנסיותיהם להתפלל, מיד עורכים תפילה לפני הקדוש ברוך הוא ומחברים אותה לתפילת המוסף ומבקשים מלפניו שיפתח את אוצרו הטוב, את השמים, כדי שיפריחו את האדמה אשר תניב תנובתה ותתברך תבואתה.
עצרת תהיה לכם – "לכם" בגימטריה תשעים, כמניין מים, לפיכך שואלים בה על המים.
דיני משיב הרוח ומוריד הגשם
במוסף של שמיני עצרת מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". ובמקום שנוהגים לומר "תפילת גשם" בחזרת הש"ץ של מוסף, אם הכריזו קודם תפילת הלחש לומר "משיב הרוח" – אומרים כבר בלחש, ואם לאו – אין אומרים אלא מתפילת המנחה ואילך.
חולה שמתפלל בביתו ביחידות, וכן בני הכפרים שאין להם מניין במקומם, ממתינים בתפילת המוסף עד שעה שיודעים בוודאי שהתפלל הציבור תפילת מוסף, ואומרים "משיב הרוח" בתפילת המוסף שמתפללים ביחידות.
נוסח הספרדים, שלאחר קריאת התורה וקודם מוסף אומרים פיוטים ומזכירים עניין הגשם, והחזן מתחיל בפיוט "א-ל ח יפתח אוצרות שמים", והקהל עונה: "ישב רוחו יזלו מים" וכו', ומאותה שעה ואילך כבר מזכירים גשמים בתפילה.
ומזכירים "משיב הרוח ומוריד הגשם" בכל התפילות עד תפילת המוסף של יום טוב ראשון של פסח, עד שישמעו מפי החזן: "מוריד הטל".
טעה ולא אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" במקומו, אם נזכר קודם שסיים הברכה "ברוך אתה ה' מחיה המתים" – אומר "משיב הרוח…" ומסיים את הברכה; אם נזכר לאחר שסיים הברכה ולא התחיל "אתה קדוש" – אומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" ואינו חוזר לראש; אם נזכר לאחר שהתחיל "אתה קדוש" – חוזר לראש התפילה ומתחיל בברכה ראשונה של שמונה עשרה.
גמר תפילתו ואינו זוכר אם אמר "משיב הרוח", אם לאו; אם עברו עליו שלושים יום – בחזקת שאמר; ואם לאו – בחזקת שלא אמר.
בדורותינו, מנהג הרוב לומר בקיץ "מוריד הטל" (ואין הזכרה זו חובה). מעתה, מי שאמר בחורף "מוריד הטל" כהרגלו בקיץ, ולא הזכיר גשם, וסיים הברכה – אינו חוזר, כיוון ששיבח להקב"ה בטל, שאף הוא חיים לעולם.
