תובנות מפרשת יתרו

עם ישראל זוכה להגיע למתן תורה לאחר מאות שנים של תלאות, גלות, צער ומכאוב. כעת, הגיעו סוף סוף למעמד הר סיני, ושמחתם גדולה מאוד, היו שווים כל הייסורים הרבים של הדורות הקודמים.

מאת: הרב משה שינפלד

בתחילת הפרשה מספרת התורה, שיתרו, חותנו של משה, שמע את כל ניסי מצרים, ובעקבות שמיעה זו החליט יתרו להצטרף לעם היהודי. יתרו עוזב את עמו ואת השקפת עולמו, ויוצא אל המדבר להיפגש עם חתנו – משה רבנו. יתרו נפגש עם משה, וכך כותבת התורה: "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה השם לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם, עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם השם" (שמות יח, ח).

מדוע משה מספר ליתרו את ניסי מצרים, הרי יתרו כבר שמע עליהם טוב מאוד – רק מחמתם הוא החליט להצטרף לשורות עם ישראל, אם כן מדוע משה טורח לספר לו שוב? בעלי המוסר עונים על כך תשובה נפלאה:

יתרו שמע על הניסים הנפלאים, על מכות מצרים ועל קריעת ים סוף, אבל יש פרט קריטי אותו יתרו לא שמע – "את כל התלאה אשר מצאתם בדרך", את מסלול התלאות, את הרעב והצמא, את הפחד ממלחמה עם עמלק (רשב"ם וספורנו), את אלו יתרו לא שמע. את זה משה רוצה לספר לו.

יתרו חושב, שעם ישראל מהווה שם נרדף לניסים ולאופוריה. משה חייב "להעמיד אותו במקום". אמנם היו ניסים, אבל לניסים קדמו תלאות קשות. למכות מצרים קדמו ארבע מאות ושלושים שנות גרות, לקריעת ים סוף קדם פחד גדול – "וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל השם" (שמות יד, י), לירידת המן קדם רעב ובני ישראל אמרו "כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות טז, ג), וזמן רב עבר עד שהם קיבלו מים – "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" (שמות טו, כד).

אי אפשר היה לזכות לניסים, ללא התלאות שקדמו להם. משה אומר ליתרו – אתה רוצה להצטרף לעם היהודי, נפלא. אבל אם אתה חושב שעם ישראל זה רק ניסים – אין מקומך איתנו. כדי להצטרף אלינו צריך לדעת שיש הרבה תלאות בדרך, וגם את התלאות מוכרחים לקבל. לא לחינם פסוקים אלו כתובים סמוך למתן תורה. במתן תורה נהיינו לעם. עוד טרם "לידתנו" כעם, משה "משרטט" את צורתו של עם ישראל כיצד ייראה לאורך ההיסטוריה – יהיו הרבה ניסים, גלויים ופחות גלויים, אבל בהחלט יהיו גם תלאות וקשיים.

מעמד הר סיני היה מלווה בקולות וברקים, ובעשן כבד על ההר. המראה היה 'נורא' עד כדי כך ש"ויחרד כל העם אשר במחנה" – בני ישראל "חרדו" מהקולות והעשן. מדוע? מדוע אלוקים לא נתן את התורה ללא הקולות והברקים? הוא אשר אמרנו. מי שמתייחס אל התורה ואל חיי העם היהודי כאל דרך חיים אקזוטית ומעניינת – מפספס את העיקר. החיים לאור התורה כרוכים לא אחת במאמצים ובמהמורות בדרך. כמובן שהמטרה והתכלית הם להוביל את האדם בדרכי נועם אל עבר שלמות אישית רוחנית, אל חיי נועם ורוממות בעולם הזה ובעולם הבא, אולם על הדרך ישנם אתגרים לא פשוטים וקשיים רבים, המחייבים התמודדות ומאמץ.

הרעיון בא לידי ביטוי גם בפסוק האחרון שלפני תיאור מתן תורה. "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ, וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ" (שמות יח, כז). משה שולח את יתרו לארץ מוצאו. מדוע שלח משה את יתרו? ניתן לעיין בדברי רש"י בפשוטם של דברים, אולם נביא תשובה מדברי המדרש. המדרש הוא מדהים, מרגש, ומחזק כל לב יהודי. שלמה המלך כותב בספר משלי (פרק יד) "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ, וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר". המדרש (ילקוט שמעוני יתרו יח, אות רעא) כותב על פסוק זה – "אמר הקדוש ברוך הוא, בניי היו משועבדים בטיט ולבנים, ויתרו היה יושב בתוך ביתו בבטח ובהשקט, ובא לראות בשמחת התורה עם בני?! לפיכך 'וישלח משה את חותנו' ואחר כך 'בחודש השלישי'".

פירוש, עם ישראל זוכה להגיע למתן תורה לאחר מאות שנים של תלאות, גלות, צער ומכאוב. כעת, הגיעו סוף סוף למעמד הר סיני, ושמחתם גדולה מאוד, היו שווים כל הייסורים הרבים של הדורות הקודמים, כדי להגיע למעמד נשגב זה, לכרות ברית עם השם ולקבל את התורה. אומר אלוקים, יתרו – עם כל ההערכה לצעד שעשה – לא עבר עם בני את מסלול התלאות, מדוע שהוא יזכה "לחגוג" עם כולם? לכן "וישלח משה את חותנו"…

עלינו לדעת שהתלאות מהוות חלק אינטגרלי מהתקדמותנו הרוחנית. מי שזוכה לעבור את מסלול הזהב ולהגיע לסיומו – זוכה למתן תורה פרטי משלו.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram

תרומה לעמותה

זמני שבת