פרשת הַאֲזִינוּ

פרשתנו, פרשת האזינו, היא הפרשה אחת לפני האחרונה שבתורה. פרשה זו אינה פרשה רגילה, משום שבמרכז הפרשה עומדת ´שירת האזינו´. שירה זו מיוחדת מאוד בכך שמשה כולל בה תוכחות לעם ישראל על שנות המדבר, וגם דברים שעתידים לקרות במהלך ההיסטוריה, עד לביאת המשיח.

בתוך שירת האזינו אנו מוצאים פסוק מיוחד: "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵ-ל מְחֹלְלֶךָ". פירוש הפסוק הוא כך: "צור" – מלשון חוזק, הכוונה לקב"ה. "ילדתך" – זה שילד אותך, שברא אותך. "תשי" – אתה שוכח אותו, מלשון נשיה, שכחה. ומיד בהמשך הפסוק: "ותשכח א-ל מחוללך" – שוב, חזרה בדיוק על אותה המשמעות. הדבר תמוה מאוד: הרי אנו יודעים שהתורה מדויקת להפליא, ומדוע ראתה התורה צורך לשוב ולכפול את אותה המשמעות שוב?המגיד מדובנא שופך אור על שאלה זו, כדרכו, בדרך של משל: אדם אחד שקע בחובות גדולים. בכל יום צבאו על דלת ביתו בצעקות ואיומים נושים רבים, אך לא היה לו מאין לשלם את הסכומים הגדולים. המצוקה הכלכלית הפכה עם הזמן למצוקה נפשית. האדם לא ידע כיצד לצאת מהמצב הנורא אליו נקלע. אחד מבעלי החוב, שהיה גם אחד מחבריו הטובים, הגיע כפעם בפעם לגבות את חובו, אך משראה שחברו עומד לקרוס, השיא לו עצה: כאשר מגיע אליך בעל חוב, עשה עצמך כמשוגע. בעל החוב יבחין שיש לו עסק עם אדם לא שפוי, יתייאש מהחוב ויניח לך.

העצה מצאה חן בעיניו, וכך עשה. לא עברו כמה שעות והנה הופיע נושה בפתח ביתו. מיד עשה עצמו כמשוגע, רקד על השולחן, דיבר באופן מוזר והביט אל עבר הנושה בפרצופים תמהוניים. הנושה נדהם, הבין שבעל החוב השתגע, חזר לאחוריו ועזב את הבית.

ראה בעל החוב שהעצה פועלת לטובתו, והחל להתנהג כך בשיטתיות. כל נושה שפקד את ביתו עמד נדהם מבעל הבית שהשתגע…

יום אחד, הגיע אותו החבר שנתן לו את העצה. ראה בעל החוב שהחבר הגיע – וכתמיד, החל להתנהג בשיגעון. החבר הסתכל עליו ואמר לו: מה קרה לך? הרי אני הוא זה שנתן לך את העצה להשתגע בפני בעלי החוב, ואיך אתה מעז להשתמש בעצה הזו נגדי?

כך, מסביר המגיד מדובנא, התוכחה של משה לעם ישראל: "צור ילדך תשי" – מי הוא זה שילד אותך עם תכונת השכחה? הקב"ה. השכחה היא דבר מבורך במקרים רבים. אם אדם היה כל הזמן זוכר את כל מה שעבר עליו בחיים, את הצרות והעוולות שנפגש בהם – הרי שהיה שרוי בדיכאון כל ימיו. אך הקב"ה העניק לנו את תכונת השכחה, כדי שנוכל להתחדש כל הזמן. והנה, באים עם ישראל ומשתמשים בתכונה זו נגד הקב"ה: "ותשכח א-ל מחוללך"! כעת מובן שאין שום כפל בפסוק, אלא סיבה ותוצאה.

ומזה נלמד מוסר חשוב, עד כמה צריך לזכור את הקב"ה בכל צעד ושעל, בבחינת "שיוויתי ה´ לנגדי תמיד". כאשר האדם שואל עצמו תמיד מה רצון ה´, הוא מגיע לרמות רוחניות נפלאות, וזוכה לעשות נחת רוח לבוראו.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram

תרומה לעמותה

זמני שבת