פרשת אמור

1. כבשים

בפרשתנו מוזכר עניין הקרבת קרבן שלמים מכבשים או מעזים. הכבש מוזכר קרוב למאה פעמים בתורה, בשמות שונים כגון: כשב/כבש, רחל, איל, עתוד ועוד. האבות הקדושים כבר היו רועי צאן ומשם נלקחו להיות רועי ישראל. הכבש הוא אחד מחמשת המינים ממנו מקריבים קרבנות וממנו עשו גם את המכסה לאוהל מועד. השופר של הכבש משמש לתקיעה בראש השנה וביום כיפור. הכבש הוא בהמה כשרה כי יש בו את סימני הכשרות, מעלה גירה, מפריס פרסה ושוסע שסע. הכבשים נוגסים בצמחים קרוב לשורשים וגורמים נזקים, לכן אסור לגדל כבשים בארץ ישראל כדי שלא יזיקו לשדות אחרים.

 

2. תמונה היסטורית –  הלוויה בהר הזיתים

בפרשתנו, מוזכר האיסור של השתתפות כהן בלוויית מת. לכהן הדיוט מותר להשתתף רק בלוויית אחד משבעת קרוביו, ולכהן גדול אסור להשתתף בלוויה כלל, חוץ מאשר במת מצווה שהכל קרוביו.

הלווית המת קרויה "חסד של אמת", מפני שהמתים אינם יכולים להחזיר לחיים על הכבוד שעושים להם במותם. בשעת ההלוויה, מספידים את המת ומעוררים את החיים להתחזק במעשים טובים, מצדיקים את הדין ואומרים קדיש לעילוי נשמת המנוח. בירושלים יש מנהג עתיק להקיף את המת שבע הקפות, והוא ע"פ תורת הסוד. בעבר נהגו להוביל את המת בידיים, וכיום מסיעים אותו במכונית של החברא קדישא וטומנים אותו בבית הקברות היהודי.

 

3. פתגם השבוע

"כשם שאין שיעור לתלמוד תורה, כך אין שיעור למצוות "קדושים תהיו" (ה"שפת אמת" מגור)

 

4. סיפור קצר

אחד בא לרבי שלמה מרדומסק והתאונן בפניו על שוחט העיר. "רבי", אמר האיש, "אני והשוחט שכנים אנו. רואה אני מבעד לחלון, כיצד מסיים השוחט מדי שבת את סעודת היום ועולה על משכבו לישון שעות ארוכות ואין הוא לומד מאומה". השיב הרבי: "יישר כוחך שסיפרת לי זאת. עד עכשיו יראתי לשחוט במוצאי שבת, שמא לא נח השוחט כל צורכו ולא ישחוט כראוי, עכשיו שיודע אני שהשוחט ישן זמן רב בטוח אני ששחיטתו כשרה ויכול אני לסמוך עליו ללא פקפוק".

 

5. בדיחה יהודית

כשנשא רבי חיים מצאנז, את אשתו השלישית, היה כבר מבוגר ובא בשנים. ביום חתונתו, המתין זמן רב והכלה לא באה. שלח את בנו רבי ברוך לבדוק מה היא מתעכבת והיא שבה ואמרה, שמסרבת היא להיכנס לחופה מפני זקנותו. חייך רבי חיים ואמר לבנו: "לך אמור לכלה, שכל שעה ושעה שהיא מתעכבת, אני מזקין עוד יותר"…

 

6. מושג ביהדות – הספד המת

בתורה מוזכר לראשונה עניין הספד המת, אצל אברהם אבינו שקם לספוד לאשתו שרה אמנו שנפטרה ולבכותה. אח"כ מוזכר גם אצל יעקב אבינו, שבשעת לוויתו באו מלכים רבים ועשו לו הספד גדול בגורן האטד. חז"ל ראו מצווה בהספד המת, כדי לשבח את המתים ולהביא את החיים לפשפש במעשיהם ולתקן את הטעון תיקון. משום כך התירו אפילו קצת לשנות את האמת מפני השלום, ולשבח את המת בלי להזכיר את עוונותיו אם שב עליהם. ישנן תקופות בשנה שאין מספידים בהם, כגון בראש חודש ובכל חודש ניסן ועוד.

 

7. שו"ת בהלכה – לשבת ולעבור לפני המתפלל

שאלה: מה הם פרטי הדין לגבי ישיבה ומעבר לפני המתפלל?

תשובה: חז"ל למדו מסיפורה של חנה אם שמואל הנביא, שאסור לישב בתוך ד' אמות של המתפלל. בגאונים מובא, שאיסור זה הוא רק ליושב בטל ולא למי שעוסק בתפילה. לגבי הלומד תורה, נחלקו הפוסקים יש אוסרים ויש מתירים והשו"ע פסק להיתר, אולם חלק מהאחרונים החמירו ורק אם לומד בפניו ולא מהרהר.

וכן מובא בגמרא ברכות שאסור לעבור כנגד המתפלל, בתוך ארבע אמותיו. הסיבה: מפני שמבטל את כוונתו וגם מפני שמפסיק בין המתפלל והשכינה שכנגדו.

 

אם אדם סיים תפילתו ואחד עומד מאחוריו באמצע שמונה עשרה, אסור לפסוע לתוך ד' אמותיו ומהצדדים מותר. ואם סיים התפילה ורק מאריך בתחנונים, מותר לפסוע לפניו וכן מותר לשליח ציבור לפסוע תמיד.

 

לסיכום:

א. אסור לשבת בטל תוך ד' אמות למתפלל שמו"ע, בין מלפניו בין מאחוריו ובין מצדדיו.

ב. המתפלל, מותר לו לשבת תוך ד' אמות למתפלל שמו"ע.

ג. ללמוד בצד או מאחורי המתפלל מותר.

ד. אסור לעבור בתוך ד' אמות שלפני המתפלל, אך מצדדיו או מאחוריו מותר.

ה. המסיים תפילתו, יבדוק שאין מתפלל מאחוריו. ואם הוא ש"ץ יכול לפסוע מפני טורח הציבור.

 

בעריכת מתתיהו דייטש-אשכנזי, עורך העלון והספר רב-המכר "שַׁבָּת טִישׁ".

פורסם בעיתון "גוט שבת" היוצא לאור ע"י ביהכנ"ס המרכזי "מארינה רושצ'ה" במוסקבה, רוסיה.

 
 

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on telegram

תרומה לעמותה

זמני שבת