פרד"ס של רעיונות: פרשת ויקרא

 

הילד שהלשין על עצמו | ברית המלח | מדוע מקללים אותי? | הזמן שבו מותר לנהוג בקיצוניות | הבדל הלכתי בין נשוי לרווק בדברי הזוהר הקדוש – פנינים לפרשת השבוע מאת גד שכטמן

 

הכניסה לפרד"ס: משל לילד שקיבל חליפה חדשה מאביו, שמח הילד עד מאוד במתנה היקרה, ואץ-רץ להראותה לחבריו ולהשתובב עימה ברחוב. כדרכם של ילדים, שיחק והשתובב ולפתע החליק לתוך שלולית של רפש ולכלוך… מעוצמת ההחלקה נקרעו קרעים בחליפה החדשה, וכולה הוכתמה בצורה ששיוותה לה בלויי סחבות.

מזווית עינו הדומעת, הבחין הילד בחבריו שתכננו ללכת ולהלשין עליו אצל אביו על שקלקל את החליפה החדשה. בהחלטה של רגע רץ הילד לביתו, בכה ויילל על שחליפתו נקרעה, הוכתמה בבוץ ואף רגלו נשרטה מהחבטה. האבא שריחם על בנו ניחם אותו, חבש את פצעו והבטיח לו חליפה חדשה.

כשיצא הילד בחוץ, ראה את חבריו מתקרבים לבית וקרא לעברם: אבא כבר יודע שהחליפה נקרעה, ואף הבטיח לי חליפה חדשה. משראו הילדים כך, הסתובבו כלעומת שבאו ונסתלקו.

הנמשל: כשיהודי עושה עבירה ומתלכלך בחטא, רוצים מלאכי החבלה ללכת ול"הלשין" בפני אביו שבשמים על המעשה הנורא. כמובן שכוונתם היא להזיק לו ולצערו. אבל כשעושה היהודי תשובה שלמה מעומק לבו, כפי שנכתב בפרשתנו "והתוודה את אשר חטא עליה", מוחל לו הקב"ה ומעניק לו נשמה חדשה. והמשטינים והמקטרגים נאלצים לסכור פה ולחרוק שיניים בלי להשיג מאומה.

 

פשט: "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ב, יג)

מדוע נקרא המלח "מלח ברית אלוקיך"? מהיכן התואר המיוחד הזה?

על כך מספר לנו המדרש שבשעה שנברא העולם, היה "תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". כל העולם מלא היה במים. ואז ביצע הקב"ה הפרדה "ויבדל אלוקים בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע". והמים שנותרו למטה החלו לבכות: גם אנחנו רוצים להיות קרובים למלך המלכים, מדוע אותנו הרחיקו?

כדי לפייסם נתן להם הקב"ה מתנה: הוא כרת עימם ברית עולם, שלא יוקרב שום קרבן בעולם בלא שישימו עליו מלח תחילה.

 

רמז: "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" (ה, א)

רבינו יוסף חיים מבבל הביא רמז נפלא בשם ספרים קדמונים, שאם חלילה וחס רואה אדם שבתוך ביתו השלום התערער, ואשתו מחרפת אותו חלילה. או שחבריו מצערים אותו ומציקים לו, יידע נאמנה שזה רק מפני שהוא חטא. וזה נרמז כאן בפסוק השומע "קול אלה" (קללה ונאצה) הרי זה מפני שחטא. ומשיתקן עניין זה – הכל על מקומו יבוא בשלום.

 

דרש: "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה', קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה'" (ב, יא-יב)

השאור הוא מר והדבש מתוק הוא. שני הפכים שונים אלו באו לרמז לאדם: הדרך הישרה והנכונה להתקרב לבורא עולם אינה בקיצוניות, לא לימין (המתוק) ולא לשמאל (המר). רק ילך אדם בדרך בינונית ואמצעית.

מתי כן מותר לאדם להתנהג בקיצוניות? על כך אומר הפסוק: "קרבן ראשית", אם כעת אתה רוצה לסטות ממסלול החטאים שהורגלת בו, וכדי שלא תיפול שוב ברשת היצר אתה "שובר בחוזקה" לצד הנגדי והקיצוני, או אז "תקריבו אותם לה'", בכזה מצב מותר לך להשתמש לתקופת-מה במצב קיצוני עד שתעלה על דרך המלך (טללי אורות).

 

סוד: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (א, ב)

הזוהר הקדוש מביא שאדם שעדיין לא נשא אשה אינו נקרא "אדם שלם", ובלשון הזוהר: "פלג-גופא" [חצי גוף]. ועל כך מקשה הזוהר ושואל: מה איכפת לנו איזה תואר נותנים לאדם שלפנינו, חצי אדם, אדם שלם, אדם וחצי. זה באמת משנה?

ומשיב הזוהר תירוץ נפלא: התורה הקדושה כותבת "אדם כי יקריב מכם", מי הוא זה שיכול להביא קרבן לבית הבחירה? רק זה שנשא אשה ומוגדר בגדר "אדם". אבל אם הוא עדיין רווק – אינו יכול להביא קרבן לבית המקדש.

 

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on telegram

תרומה לעמותה

זמני שבת