מהמן ועד איראן – שום דבר לא השתנה

 

קצת מטריד לחשוב על זה, אבל כבר אלפי שנים שאנחנו מהווים את העם המאוים ביותר בהיסטוריה. משפט בתוך הגדה של פסח מזכיר ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם"

 

בדיוק בתאריך י"ג באדר, נאם ראש הממשלה הישראלי בפני נציגי האומה האמריקנית כדי לשכנע אותם בחומרת האטום הפרסי. בדיוק ביום י"ג באדר, התרחש שיאו של נס פורים ובו נלחמו עם ישראל בפרסים שאיימו "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים". ראש הממשלה מקביל את האיום האיראני לשואה הנאצית, אבל הוא טועה. לא חלפו 70 שנה מהשואה, אלא 2,600 שנה מאז המן. כבר אז היה מי שראה בקיומם של כל היהודים באשר הם "מנער ועד זקן, טף ונשים" את האיום הגדול ביותר על העולם הנאור.

 

מסתבר שעם ישראל מעולם לא היה פופולרי במשפחת האומות. לא ב-2015, ולא 1500 שנה לפני הספירה. החג הבא, פסח, מחזיר אותנו אלף שנה נוספים לאחור. גם אז עם ישראל היה שונה. חריג. עצמאי. הוא מעולם לא נתן מעולם לאיש להכתיב עבורו את אורח חייו ולא חשש מעימותים.

 

קצת מטריד לחשוב על זה, אבל כבר 3,000 שנה שאנחנו מהווים את העם המאוים ביותר בהיסטוריה. משפט בתוך הגדה של פסח מזכיר ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם". כן, אנחנו שגינו באשליות כאילו עם הקמת מדינה משלנו נהפוך להיות למקובלים בחברה. שיתייחסו אלינו כמו שמתייחסים לצרפת או להולנד. שנהיה מתקדמים, טכנולוגיים, אקדמאים, מערביים, מודרניים ומקובלים. אז נהיינו הכל – רק לא מקובלים.

 

היום לפני 2,600 שנה חווינו את זה על בשרינו לראשנה. לאחר שאחשוורוש ערך סעודה ממלכתית, היהודים הרגישו פתאום "מקובלים" במשפחה. המלך שלח להם הזמנת כבוד, ואפילו הכין בשבילם מזון כשר. הנה, שמחו היהודים, אמנציפציה. סופסוף קיבלנו הכרה באו"ם. זמן קצר הוכיח להם ששום דבר לא השתנה. "הם לא משלמים מסים, פרזיטים, לא עובדים, מצפצפים על החוקים ועל המדינה" לחשש המיניסטר הבכיר, המן, באוזנו המלוכלכת של המלך. (ואם למישהו המשפט הזה נשמע מוכר הרי זה על אחריותו בלבד)

 

ואז עם ישראל הבין דבר אחד: לא משנה מה היהודים יעשו, הגויים ימשיכו לחשוב אותו הדבר. אי אפשר לברוח מהזהות. זה לא יעזור וזה גם לא כדאי. מאז, למרות האיומים הממשיים על עם ישראל, הוא מעולם לא ניסה להתחמק מזהותו. הוא השכיל להבין את היתרונות שלו ולהיות גאה בהם. הוא לא מצמץ מול מופע אימים של אינקוויזיציה, ולא מול מופע קסמים של אמנציפציה.

 

וזו הסיבה שאנחנו מתענים בי"ג באדר. אנו זוכרים את המלחמה הקריטית ההיא, החד פעמית, שלמרות הלגיטימציה הממלכתית היהודים עדיין היו בעמדת נחיתות מספרית וצבאית. כדי לנצח במלחמה הם עשו דבר אחד: צמו, התפללו, נתנו צדקה. גם היום אנו מאמצים את אותו דפוס פעולה. חושבים על החלשים, זה יכול להיות לעזור לשכן או לקרוב נזקק, וזה יכול להיות אפילו דרך "יד שרה", "חסדי נעמי" או "יד אליעזר". עמותות שגורמות לי לקום כל בוקר ולהבין למה אני יהודי. כי הן מזכירות לי שעם ישראל לא מנצח דרך הכח, אלא דרך הרוח.

 

אבל גם את העם הגאה ביותר בהיסטוריה. ספק אם עם אחר היה שורד מנטלית זמן ארוך כל כך, אבל כנראה שלעם הזה יש סיבה טובה להמשיך ולהחזיק את הראש מעל המים, ולדבוק בצדקת דרכו האוניברסלית וההיסטורית.

 
 

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on telegram

תרומה לעמותה

זמני שבת